Search Results

לפעמים אפשר לאבד את הידיים והרגליים בכל הקשור למחקר הפסיכדלי. אנחנו בעיצומו של גל מחקרים ולרבים שמנסים להיאחז במידע אמפירי קשה מאוד לעקוב אחר המתרחש בכל הפלטפורמות הקיימות. לכן חשוב לי לסכם עבורכם את מיטב המחקרים המרכזיים ביותר שיצאו עד כה, זאת בחלוקה לתחומי עניין ספציפיים. נתחיל היום עם שלושה מאמרי בסיס על עולם האתיקה בטיפול הפסיכדלי, אשר בלעדיו, כל אפיקי החקירה האחרים מעמידים את עצמם בסיכון מהותי לגרימת נזק מצד אחד, ועיכוב הפוטנציאל הטיפולי מצד שני. בכתבות הבאות נסכם מחקרים בתחומי הנוירופיזיולוגיה ועולם הטיפול הפסיכותרפי.   1.     "חקירה איכותנית של אתגרים אתיים בעולם הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים" המאמר הראשון שנסכם שייך לוויליאמס ועמיתיו, ופורסם ב-2021. הוא בוחן אתגרים אתיים בעולם הבין-אישי-התייחסותי, כלומר, אודות מערכת היחסים שבין המטפלים והמטופלים. המאמר רלוונטי ביותר שכן בנקודה זו בזמן, הטיפול בחומרים פסיכדליים שונים דוגמת ה- MDMA או הפסיכדליים הקלאסיים מתקרב להגשת בקשות לאישור מטעם גופים רגולטוריים ממשלתיים. המחקר הנ"ל ערך ראיונות עומק עם 23 מטפלים הפועלים במחתרת (12 בעלי הכשרה פורמלית בפסיכותרפיה) על מנת לסכם את חוויותיהם בנושאים חשובים דוגמת הצבת הגבולות, שאלת המגע ומערכות יחסים מורכבות במסגרת המפגשים עם חומרים משני תודעה. אתם תראו שחלק מהנושאים ייחשבו כ-"ייחודיים" לטיפול הפסיכדלי, בעוד שאחרים מתכתבים עם אתיקה כללית של עולם הפסיכותרפיה. תוצאות המחקר מאפשרות גזירת מסקנות אודות תהליך ההכשרה והרגולציה בתחום, במיוחד סביב מניעת הפרות גבולות כגון התנהגות מינית בלתי הולמת. המחקר הנוכחי התייחס לחוויותיהם של מלווים ומטפלים הנפרסים על פני אלפי מפגשים בהם ניתנו MDMA או פסילוסיבין, ונראה כיצד הם ניווטו את דרכם בעולם הסבוך של האתגרים האתיים הייחודיים כל כך לאפיק התערבותי זה. בחרתי עבורנו את שנים עשר האתגרים האתיים הרלוונטיים ביותר לטעמי, ואת אחד עשר האסטרטגיות האתיות לניהולם הנכון. נסכם אותם כאן: אתגרים : א.     אותנטיות ויכולת ביטוי של גמישות מצד המטפלים:  מטפלים מופיעים יותר "כעצמם", מה שמטשטש לעיתים את הגבולות שבין "איש המקצוע" לבין "החבר".   ב.     מטופלים המשליכים "תפקידים ייחודיים ורגישים" על המטפלים:  למשל, השלכות בעלי אופי מיני, אופי הורי או אפילו השלכות המציבות את המטפל כסוג של "גורו". השלכות חזקות אלו יכולות להוביל מטפלים בעלי חולשה אתית להפרה מסוכנת של הגבולות הטיפוליים.   ג.      ביטוי מיני מצד המטופלים:  מטופלים עשויים להתפשט או לבטא מיניות בדרכים שונות. גם כאן, התנהגויות אלו יכולות להוביל מטפלים בעלי חולשה אתית להפרה מסוכנת של גבולות טיפוליים.   ד.     אינטימיות עמוקה :  מפגשים הנתמכים בחומרים פסיכדלים מרגישים אינטימיים יותר מטיפול בשיחות בלבד, מה שמגביר כמובן את הסיכונים האתיים.   ה.     אהבה הדדית:  אהבה דו-כיוונית יכולה להרגיש כבעלת פוטנציאל טיפולי אדיר, אך היא טומנת בחובה בלבול וטשטוש של המסגרת הטיפולית.   ו.      שימוש במגע:  לפעמים, מטופלים רבים מבקשים להיעזר במגע במסגרת השפעת החומרים, אשר יכול להיות מקרקע ואפילו כסוכן של פריצות דרך רגשיות משמעותיות. יחד עם זאת, המגע יכול לגרום לטראומה מחדשות אם נעשה בו שימוש לרעה או באופן שאינו מותאם.   ז.      צורך בחשיפה עצמית : מטפלים רבים חולקים לעתים את חוויותיהם הפסיכדליות, ולכך פוטנציאל לבניית אמון אבל גם לערעור הגבולות.   ח.     פגיעות במידת האוטונומיה של המטופלים:  ידוע כי תחת השפעת חומרים פסיכדליים גדל הפוטנציאל לסוגסטיה (כלומר, יכולת החדירה של גירויים חיצוניים {דוגמת פרשנות המטפלים} אל תוך עולם האמונות והמחשבות של המטופלים). מדובר ב"חרב פיפיות" שבצדה האחד היכולת לעזור במלאכת הגמשת אמונות אשר אינם משרתות נאמנה את המטופלים, אך מצדה השני של החרב, יכולת ההסכמה והשיקול הצלול של הנבדקים נפגעת.   ט.     זמינות רבה יותר : מטפלים נשארים לעתים קרובות בקשר לאחר המפגש, ויוצרים בלבול תפקידים.   י.      נטייה לחלוק מערכות יחסים מקבילות : הקהילה הפסיכדלית היא קהילה קטנה וקולנית לעיתים. לכן, גדל הפוטנציאל לחבירה משותפת ולחפיפת מרחבים.   יא.   רגרסיה ובדיקת גבולות:  מטופלים עשויים לפעול ממצבים ילדותיים, אשר להם הנטייה לעיתים לבחון את עולם הגבולות של המטפלים.   יב.    רגישות נתפסת לעולם הפנימי של המטפלים:  מטופלים עשויים להיות רגישים יותר למאפייני הסטינג, כולל לדרך שבא המטפלים מביאים את עצמם ואת עולמם הפנימי אל המערכת הטיפולית. פעמים רבות ישנה הנטייה בקרב המטופלים להענקת דגש רב למאפייני האישיות, הרגשות והכוונות של המטפלים, והדבר אף מועצם על ידי החומרים עצמם. לעיתים זה יכול להוביל לתובנה עמוקה, לרגשות חיוביים ומרפאים, אך לעיתים גם להטלת ספק בכוונותיו של המטפלים. המחקר לא מציף רק אתגרים, ומעניק לנו גם תמונה מסודרת של הדרכים בעזרתן ניתן להתמודד עמם בצורה יעילה.   אסטרטגיות לניהול נכון: א.     על הצוות הטיפולי לקיים עבודה אינטנסיבית באפיק המודעות העצמית:  למשל, דרך אימוני קשב דוגמת המדיטציה, הרפלקציה וניטור הדחפים. הם מעניקים למטפלים את היכולת לאתר בזמן אמת נטיות אוטומטיות טבעיות, אך זאת ללא היסחפות אל עבר קשת של מעשים להן פוטנציאל לסיכון הברית הטיפולית.   ב.     פיקוח (Supervision):  כבכל פסיכותרפיה, חשיבות ההדרכה המתמשכת הכרחית על מנת לאפשר לצוות הטיפולי זווית הסתכלות נוספות, זו שאולי פספסו או הזדהו מבחינה השלכתית.   ג.      ניהול אופן ההסכמה:  הסכמות צריכות להיות מפורשות, כולל שיח מעמיק על הבהרת הגבולות וחשיבותם. לפעמים ניתן גם לייצר חוזה כתוב של ממש.   ד.     עבודה טיפולית אישית : בדומה לחובת ההדרכה, העבודה האישית של הצוות הטיפולי יכולה להעניק זווית הסתכלות עמוקה אודות הנקודות העיוורות דוגמת "עבודת הצל", רגישויות בעולם המיני ופצעים רגשיים מוקדמים.   ה.     חוויה פסיכדלית של המטפל עצמו : מדובר בשאלה אתית מהמעלה הראשונה. האם על המטפלים עצמם לעבור חוויה פסיכדלית? האם ניתן להשוות את איכות העבודה הקלינית של מטפלים שהתנסו בחומרים לעומת אלו שלא? המחקר מציין שכן, והיא נתפסה כחיונית להבנה רב ממדית של התהליכים הנפשיים הכוללת את רבדי הרגש, המחשבה הפרדוקסלית והיבטים גופניים שתחת השפעת החומרים.   ו.      מערכות יחסים טיפוליות ארוכות טווח המאפשרות תיקון טעויות     ז.      אחריות הקהילה הפסיכדלית: לדוגמה, אחריות עמיתים להצביע על כשלים על ידי משוב, שיח מעמיק על ערכים משותפים וכו'.   ח.     הסכמה דו-שלבית למגע : הסכמה לפני הפגישה ושוב במהלך הפגישה בה ניתן החומר הפסיכדלי.   ט.     הכשרה משלימה : חלק גדול מהמרואיינים ציינו את הצורך לרכישת הכשרה מקצועית נוספת (לדוגמה, מגע או עבודת גוף).   י.      הפניה מהזירה הבין אישית אל עבר הזירה התוך-אישית : הפיכת השלכות/רגשות בעלות אופי מיני לחומר מקצועי אתו ניתן לעבוד.   יא.   התבססות על שושלת המסורות העתיקות : מרואיינים רבים ציינו כי עולם העבודה עם חומרים משני תודעה לא התחיל לאחרונה, והוא מעוגן במסורות ופרקטיקות עתיקות. לאור העובדה כי עמדו במבחן הזמן, ניתן לשאוב מתוכן מאפיינים המשתייכים למסגרות האתיות.   לסיכום מאמר זה: מפתיע שלא נמצאו הבדלים משמעותיים בין המטפלים מהמגדרים השונים, זאת למרות שהספרות המקצועית מצביעה על שוני מגדרי בנטייה לחצות גבולות אתיים. בנוסף, היה מעניין לקרוא כי לא נמצא אזכור משמעותי של אלמנטים תרבותיים, למרות חשיבותם ומרכזיותם בשיח התרבותי-חברתי-פוליטי העכשווי. עוד עולה כי ההנחיות האתיות הנוכחיות אינן מספקות. על אף כי הנושאים בהם נגע המאמר נפוצים במפגשים רבים, הם אינם זוכים לתשומת לב מספקת במחקר או בתהליכי ההכשרה. קיים גם מיעוט בהמלצות להכשרה פורמלית הכוללת הקניית מיומנויות בטיפול הבין-אישי, מודלים שונים של שיח אודות מושג "הסכמה", מיקומה של ההדרכה, האחריות קהילתית ואפיקי הטיפול הבלתי וורבאליים דוגמת העבודה הסומאטית.   2.     מזעור הסיכונים והנזקים בשימוש בחומרים פסיכדליים המאמר השני מתמקד בתופעות השליליות שבשילובם של החומרים הפסיכדליים כחלק אינטגרלי מהליך הטיפול. הוא נכתב על ידי ג'ולס אוונס בשנת 2025, וכלל ניתוח מעמיק של כ- 30 חוקרים בכירים בנושא מזעור הנזקים, ומציע צעדים לשיפור כללי הבטיחות עבור מסגרות קליניות ופנאי כאחד. הוא מדגיש את הצורך לסווג את סוגי הנזקים, לזהות גורמים מנבאים לסיכונים ולסלול את הדרך עבור טיפולים יעילים. הוא מחזק את הצורך בגיוס מערכות תמיכה לאנשים הנאבקים בתופעות השליליות של שימוש בלתי אחראי הכוללות משאבים מקוונים, קבוצות תמיכה, טיפול נגיש המיודע למיוחדות החומרים וכמו כן גם התערבויות פסיכיאטריות אשר יכללו מרשם תרופתי במקרה הצורך. בנוסף, ואולי מדובר באלמנט החשוב ביותר של מאמר זה, אוונס מציע שכ- 1% מההשקעות הקיימות במחקר ובפיתוח יוקדשו למימון ייעודי של "רשת הביטחון הפסיכדלית". המאמר פותח באבחנה חשובה. לחומרים פסיכדלים דוגמת הפסילוסיבין, LSD, מסקלין או -DMT, ובמידה מסוימת גם MDMA, קטמין ואיבוגאין, פוטנציאל רפואי גדול אך גם סיכונים, הכוללים הן מצוקה זמנית והן קשיים ארוכי טווח. בעוד שהמחקרים הקליניים המפוקחים מדווחים על שיעורים נמוכים יחסית של תופעות לוואי לאור הדגש הניתן לסינון ולתנאים מבוקרים, הסיכון שבשימוש "בעולם האמיתי" גבוה יותר, שכן, שם הסטנדרטים לא עקביים, האוכלוסיות מגוונות יותר וקיים מחסור בפיקוח ובחינוך למזעור נזקים. אם ננסה לסכם את מרבית הסיכונים, כ-9% מהמשתמשים בחומרים פסיכדליים שאינם חלק מניסוי קליני מבוקר מדווחים מגוון אתגרים תפקודיים מהותיים אשר לפעמים יכולים להימשך גם שנים. רוב האתגרים כוללים בעיות רגשיות (דוגמת החרדה או הדיכאון), ניתוק חברתי מוגבר, בלבול מתמשך, אתגרים "ניתוקיים" דוגמת הדה-ריאליזציה (המציאות החיצונית נתפסת "כלא אמיתית") והדה-פרסונליזציה (המציאות הפנימית נתפסת "כלא אמיתית"), הפרעת תפיסה מתמשכת (HPPD – עיוותים תפיסתיים גם לאחר השפעת החומר הפעיל דוגמת תפיסת כתמי צבע בשדה הראיה), נזקים בין-אישיים (ניצול, רשלנות, הפרת גבולות) ואפילו בחלק קטן מאוד מהמקרים , מאניה, היפומאניה והתקפים בעלי גוון פסיכוטי. למרות שבמחקרים קליניים, וכאמור, הסיכוי לתופעות אלו יורד משמעותית, חייבים אנו לזכור כי גם לפסיכותרפיה רגילה קיים שיעור של תופעות לוואי (העומד על בין 7-15%). על מנת למזער ככל הניתן את מידת הסיכון שבשימוש, וכמובן עבור אלו הלוקחים חלק בניסויים קליניים מבוקרים, יש צורך לצמצם את הפערים המחקריים הבאים: א.     הגברת יכולת הסיווג של נזקים פוטנציאלים:  נכון לנקודת זמן זו, קיימים נתונים חסרים אודות השכיחות והעמידות של תופעות הלוואי, בנוסף לפער משמעותי אודות איתור טיפולים יעילים לתופעות לוואי אלו. ב.     איתור יכולת הניבוי אחר גורמי הסיכון:  יש צורך להעמיק בהבנת גורמי סיכון ביולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים והקשריים, ולהבחין בין אתגרים טיפוליים (למשל, התמודדות עם פלאשבקים בזמן החוויה הפסיכדלית) לבין תוצאות מזיקות (למשל, הפרעה פוסט טראומתית כתוצאה מהחוויה הפסיכדלית). ג.      הרחבת ההבנה אודות הפסיכותרפיה המשולבת:  נכון להיום, הפסיכותרפיה מוערכת באופן נרחב אך בהיעדר יכולת אבחנה. כלומר, אין עדיין מודלים מובחנים עבורם נאספו ראיות ספציפיות. ד.     הפחתת נזקים בהקשרים חוץ-קליניים:  קיים העידר קריטי של הנחיות בטיחות והתערבויות ספציפיות עבור מסגרות שאינן מפוקחות דוגמת ריטריטים, פסטיבלים, מסגרות דתיות ושימוש פרטי. המאמר מוסיף נקודה חשובה שלרוב נעדרת מהערכות בטיחות כלליות. אוונס מציין כי אין ברשות עולם המחקר מערכת תקשורת מדויקת אשר יכולה להעביר מידע חיוני אודות עולם הסיכונים, ולכן גדל הסיכון להשקעת מאמצים רבים ללא יכולת הפקת לקחים יעילה. חוקרים, קהילות ואנשי מקצוע צריכים למצוא את הדרך לתקשר את עולם הסיכונים בצורה שקופה, כולל דגש על החמרה אפשרית של תסמינים שונים, איתור תופעות לוואי או שינויים בלתי צפויים במסגרת ההתנהגותית הנובעת מערעור רדיקלי של מערכת האמונות והערכים. לכך מצרף אוונס את האחריות של עולם ה תקשורת והשיווק להימנע מנרטיבים פשטניים מידי או חד-צדדיים. בנוסף, בהקשר הטיפולי, יש צורך לעקור דוגמטיות, לצמצם את ההימנעות ממונחים שאינם "מדעיים" (למשל, דרכי ביטוי רוחניות בטבען) וכמו כן את ממד ההסתמכות על משפטי מפתח מזלזלים שאינם נתמכים מחקרית דוגמת "סמוך על התרופה" (Trust the medicine). המאמר טוען כי בעוד שחומרים משני תודעה מראים פוטנציאל אדיר, עולם הסיכונים הנלווים להם אינו נחקר בצורה מספקת. בנוסף, עולם סיכונים זה אינו מתוקשר מספיק, ונתוניו נעדרים תמיכה מספקת. תשתית בטיחות פרואקטיבית הבנויה על מחקר, אינטגרציה, הפחתת נזקים ומימון ייעודי חיונית להנחלת משימת מזעור הנזקים ולהרחבת הנגישות האחראית לפוטנציאל הטיפולי אשר קיים.   3.     בחינה מחודשת של הראיות להפרעות פסיכוטיות הנגרמות על ידי חומרים פסיכדליים המאמר השלישי מאת Michel Sabe ושותפיו (2025) מתרכז באחד הנושאים אודותיו קיימת מחלוקת מהותית. מרווח הטעות בו צר ביותר ומידת הסיכון שבטעות גדולה לאין שיעור לעומת תופעות הלוואי האחרות. הוא מתייחס לסיכון להתקף פסיכוטי בודד או לסדרה של התקפים פסיכוטיים אשר "מזכים" באבחנה פסיכיאטרית דוגמת הסכיזופרניה, ההפרעה סכיזואפקטיבית , הבי-פולרית ואחרות. נשאלת השאלה, עד כמה באמת מסוכנים החומרים הפסיכדליים השונים לעירור תופעות אלו, האם יש אנשים הנמצאים בסיכון גבוה יותר מאחרים ומה ניתן לעשות על מנת לצמצם סיכוי זה אם אכן קיים? בעולם המחקר העכשווי, אנשים עם רקע פסיכוטי, או בעלי רקע פסיכוטי במעגל הראשון (הורים, אחים וילדים) בדרך כלל אינם מתקבלים למחקר הקליני בפסיכדליים עקב החשש לעירור התקף או החמרתו. עם זאת, קיימות עדויות מניתוח מספר מחקרי עומק המטילות ספק במידת הסיכון אשר כרגע נחשב כמשמעותי עד כדי שלילת האפשרות מאותם אנשים לקחת חלק במסגרות הטיפול הפסיכדלי. המאמר שלפניכם אסף סקירות שיטתיות ומטא-אנליזות (והעריך את איכותן) בדבר השימוש ב-LSD, פסילוסיבין, מסקלין, DMT,  או MDMA, והציג את המסקנות הבאות: מתוך 131 פרסומים אשר כללו 14 סקירות שיטתיות, 20 סקירות נרטיביות, 35 ניסויים רנדומליים עם קבוצת ביקורת, 10 מחקרי מקרה, וכ- 30 ניסויים לא מבוקרים עלה כי רובם היו באיכות נמוכה. זה בעייתי מכיוון שהדבר מקשה על קבלת החלטה משמעותית לכל אחד מהצדדים, זה המחמיר וזה המקל. יחד עם זאת, ובהינתן האיכות הנמוכה של החומר המחקרי, עלו ממצאים מעניינים. כאשר קבוצת הבדיקה הייתה האוכלוסייה הכללית, אשר אינה עברה סינון ואפיון מקדים, שכיחות הפסיכוזה נעמדה על 0.002% שזה בערך 1 לכל 50 אלף איש. בנוסף, נמצא כי במסגרת ניסויים קליניים מבוקרים עם אנשים שיש להם סכיזופרניה ונטלו פסיכדלים, הסיכוי לתסמינים פסיכוטיים ארוכי טווח עמד על  3.8%. עבור אנשים שהשתמשו בעבר בחומרים שונים, ונגרם להם התקף פסיכוטי כתוצאה  מכך, האחוז להפרעה פסיכוטית עלה ל-13.1%. ואם שאלתם מה הסיכוי של אדם המשתתף במחקרים קליניים, הנתון עומד על חמישית האחוז (או 1 על כל 500 איש), וכאן חשוב לזכור שאוכלוסיית המחקרים הקליניים כוללת בדרך כלל אנשים עם אתגריים נפשיים מהותיים אחרים דוגמת הדיכאון העמיד, פוסט טראומה, חרדה משמעותית וכו'. המאמר לכן מציין שבעוד שהסיכונים אמיתיים, הם נדירים ברוב אוכלוסיות הבדיקה. הראיות העדכניות מצביעות על כך שהפרעות מהקשת הפסיכוטית לא צריכות להיות מודרות מהמחקר הקליני בחומרים פסיכדלים באופן מוחלט, וכי יש מקום לבחון את השתתפותם תחת הגבלה מסוימת. חשוב לזכור שאוכלוסייה זו סובלת מאוד מתסמינים שליליים הכוללים בעיקר את הדיכאון והחרדה, אשר עבור תסמינים אלו, הטיפול המשלב חומרים פסיכדלים מקבל תמיכה מחקרית רבה. יחד עם זאת, בסיס הראיות חלש ומוגבל, ולכן מומלצת גישה זהירה ושמרנית עד שיבוצע מחקר איכותי יותר. מקורות   Brennan, W. T. (2022). A qualitative inquiry into ethical relationship and boundary-setting in underground psychedelic healing (Doctoral dissertation, Fordham University).‏ Evans, J., Aixalà, M., Anderson, B. T., Brennan, W., Bremler, R., Breeksema, J. J., ... & Yaden, D. B. (2025). On minimizing risk and harm in the use of psychedelics. Psychiatric Research and Clinical Practice , 7 (1), 4-8. Sabé, M., Sulstarova, A., Glangetas, A., De Pieri, M., Mallet, L., Curtis, L., ... & Kirschner, M. (2025). Reconsidering evidence for psychedelic-induced psychosis: an overview of reviews, a systematic review, and meta-analysis of human studies. Molecular psychiatry , 30 (3), 1223-1255. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.   ‏‏

על שינוי בתפיסת פשר הקיום לאחר חוויה פסיכדלית כמנגנון טיפולי   כחלק מהניסיון להבין את המנגנון הפסיכולוגי לרווחה נפשית הנובעת מהשתתפות בחוויה פסיכדלית משמעותית, אתמקד בכתבה זו על שינוי אפשרי במערך האמונות המטאפיזיות שלנו. למה הכוונה? לתפיסות בנוגע לטבע הבסיסי של המציאות, לליבת ההשקפתינו על העולם ועל מקומנו בתוכו. על מנת להבין זאת לעומק, בואו נפתח ברשימה של מספר תפיסות מטאפיזיות בהן נעסוק בכתבה זו:   מילון מושגים הכרחי להבנת הכתבה: א.      אמונות מטאפיזיות:  תפיסות בדבר טבעה הבסיסי של המציאות, כולל סוגיות בדבר סוגי "הדברים הקיימים", תכונותיהם החיוניות וכיצד הם קשורים יחדיו. אמונות אלו נוגעות בדרך כלל לשאלות הנמצאות מעבר ליכולת התצפית המדעית (זו האמפירית), כגון מה טבעה של התודעה? מה הוא סוג הקשר שבין תודעה לחומר? האם קיים רצון חופשי? או ממה מורכב היקום כולו?   ב.     פיזיקליזם/מטריאליזם:  תפיסה הגורסת שהחומר הפיזי הוא הבסיס המוחלט של המציאות. לפי תפיסה זו, כל התופעות הקיימות (כולל טבעה של התודעה) ניתנות להסבר במונחים חומריים (למשל, חלקיקים, אנרגיה מדידה, חוקים פיזיקליים וכו'). למשל, המטריאליזם גורס כי התודעה נובעת מפעילות מוחית, ואין עולם שאינו פיזי או על טבעי.   ג.      אידיאליזם:  התפיסה ההופכית לפיזיקליזם. אמונות אידיאליסטיות גורסות כי התודעה או הנפש הן הבסיס של המציאות. על פי תפיסה זו, העולם החומרי תלוי בתופעות תודעתיות ומעוצב על ידן. היא מתמקדת בהנחה כי המציאות אינה מתקיימת כפי שאנו חווים את העולם באופן עצמאי, והיא תולדה למעשה של "מעשה התודעה". במילים אחרות, מה שאנו מכנים "העולם האובייקטיבי" הינו, ביסודו, ביטוי או תוצר של התודעה עצמה.   ד.     דואליזם:  תפיסה מטאפיזית לפיה המציאות מורכבת משני יסודות: המנטלי (נפש, נשמה, תודעה) והפיזי (חומר, גוף, מוח). על פי הדואליזם, תופעות נפשיות אינן ניתנות לצמצום לתהליכים פיזיקליים, והנפש והגוף הן ישויות נפרדות אך מקיימות סוג של מערכת יחסים ביניהן (למשל, החלטה קוגניטיבית/חשיבתית אודות הרצון להזיז איבר בגוף). אחת מהתפיסות הרווחות בהקשר זה היא כי ייתכן שיש חיים לאחר המוות, שכן הנפש או התודעה יכולים להתקיים באופן עצמאי מהגוף.   ה.     מוניזם:  מונח המפוצל לאלו שתפיסתם מתמקדת בקיומה של תודעה בלבד (אידיאליזם) או בחומר בלבד (פיזיקליזם). נקודת המוצא היא שקיים יסוד אחד בלבד. קיימות גם גרסאות הרואות ביסוד משותף לשניהם שאינו מדיד, כלומר, קיים תוכן מאוחד היוצר הן את המציאות הפיזית והן את זו התודעתית.   ו.      פאנפסיכיזם : האמונה המטאפיזית שתודעה היא מאפיין בסיסי של המציאות. במילים אחרות, לכל הדברים - עד רמת החלקיקים, אטומים ואף מעבר - יש צורה כלשהי של קדם-תודעה או היבט מנטלי מינימלי. התפיסה הפאנפסיכית אינה טוענת שסלעים או אלקטרונים מודעים לעצמם כמו בני אדם, אלא שהם עשויים להיות בעלי מצבים תודעתיים פשוטים יותר, וכי צורות מורכבות של תודעה (כמו שלנו) נובעות משילובים של אבני בסיס של תודעה מסוג פשוט יותר.   ז.      טלאולוגיה או הסברים טלאולוגיים:  תפיסה לפיה תוכן היקום , ובעיקר  הדברים החיים , נוצרו באופן המכוון מטרה, ולכן הם ככל הנראה תוכננו על ידי ישות רציונלית נבדלת. תפיסה זו מהווה בסיס לאחד מהטיעונים הקלאסיים בדבר הוכחה לכאורה למציאותו של יישות אלוהית.   ח.     נטורליזם פילוסופי :  התפיסה ההופכית להסבר הטלאולוגי, לפיה לא קיים שום דבר מעבר לתופעות הנצפות, ולכן פוסלת את הטיעון כי קיימת ישות רציונלית לא ידועה.   ט.     תמימות אפיסטמית:  מושג אותו נפגוש לקראת סוף הכתבה, לפיו קוגניציה הנחשבת כבלתי רציונלית (למשל, "שהאהבה היא היסוד הבסיסי ש היקום") יכולה עדיין להכיל יתרונות משמעותיים שלא היו ניתנים להשגה בדרך אחרת. היא מכירה בכך שלעיתים, החזקה באמונה מסוג זה יכולה להוביל לתוצאות חיוביות עבור האינדיבידואל החותר לרווחה נפשית והשגת מטרותיו.   מושגים אלו מתכתבים ישירות עם אחד מנושאי הדיון הסוערים ביותר בקהילה המחקרית אשר הציבה לעצמה למטרה את הבנת החוויה הפסיכדלית בהקשריה השונים, ממנגנוני השפעתה על הרווחה הנפשית, דרך העמקת ההבנה אודות מאפייניה הפרמקולוגיים, ועד לאפיון בסיסי של מהות הבסיס הפנומנולוגי (חווייתי) שבתשתיתה. רנה דקארט - מייצג התפיסה הדואליסטית ברקע לסוגייה זו, הקהילה המחקרית מודעת לסל רחב של מאמרים המתמקדים בקו התפר שבין תפיסת ההשפעה הפסיכדלית "כחוויה רוחנית" לבין אלו "החומריות" יותר. למשל, כבר בשנות ה-60 נערכו מחקרים בפסילוסיבין, אותה פטרייה המכונה “magic mushroom”, אשר ניתנה לקהל מאמינים הדוקים וסטודנטים לתאולוגיה. וולטר פאנקה, סטודנט לתואר שני בבית הספר לתאולוגיה של הרווארד, תכנן את הניסוי תחת פיקוחו של פרויקט הפסילוסיבין של הרווארד, אשר בחן האם פסילוסיבין יפעל כ-"אנתאוגן" ("חומר שבכוחו לעורר תחושת אלוהות פנימית") באותם נבדקים בעלי נטייה דתית. כמעט כל משתתפי הניסוי דיווחו על חוויות דתיות עמוקות. אחד המשתתפים בניסוי היה חוקר הדת יוסטון סמית', אשר תיאר את חווייתו כ"חזרה הקוסמית הביתה החזקה ביותר שחוויתי אי פעם". 25 שנה לאחר מכן, בניסוי חוזר של מחקר זה, כל הנבדקים שקיבלו פסילוסיבין, למעט אחד, תיארו את החוויה שלהם כבעלת אלמנטים "מיסטיים" ומיצבו אותה כאחת מנקודות השיא של חייהם הרוחניים. על מנת להרחיב על תוצאות ניסוי זה, חוקרים נוספים בקשו לדעת מה יקרה כאשר ייתנו חומרים פסיכדליים לאנשי דת מוסמכים. המשתתפים שנבחרו היו ללא ניסיון בשימוש בחומרים פסיכדליים, בינהם רבנים, כמרים פרוטסטנטים, קתולים ומוסלמים. הם דיווחו על שינויים חיוביים ומשמעותיים במנהגיהם הדתיים, בעמדותיהם כלפי דתם וביעילותם כמנהיגים דתיים, כמו גם בעמדותיהם הלא-דתיות, במצבי רוחם ובהתנהגותם. כאשר נשאלו שאלות ממוקדות, 96% מהמשתתפים דירגו את החוויה כאחת מחמש החוויות המשמעותיות ביותר מבחינה רוחנית, 92% דיווחו על תחושת קדושה עמוקה, ו- 83% דיווחו על התגבשותם של תובנות פסיכולוגיות עמוקות ומשמעותיות. בנוסף, כמעט חצי מהם דירגו את החוויה כאחת מחמש התופעות המאתגרות ביותר מבחינה פסיכולוגית שחוו במהלך חייהם. נשאלת אם כך השאלה, האם אותה חוויה רוחנית יכולה להשפיע לחיוב על הרווחה הנפשית? ואם כן, מה המנגנון המאפיין אותה? האם מדובר בשינוי במצב הרגשי? אולי זה הקוגניטיבי-חשיבתי? על מנת להתחיל ולברר בדבר שאלה זו, אשמח לשתף אתכם במחקר אינטרנטי חדש מאת ג'ילקה, קראבה וג'רן מאוניברסיטת טורקו אשר בפינלנד. הוא התפרסם השנה, ובבסיסו ניתוח שאלונים מקיפים אותם מלאו למעלה מ-700 משתתפים במטרה לענות על השאלה "האם הרווחה הנפשית לאחר החוויה הפסיכדלית מתרחשת באמצעות שינוי אמונות המטאפיזיות, ואם כן, מה ניתן לאתר כמחולל אותו שינוי? השאלונים אותם מלאו המשתתפים כללו היגדים שונים שמטרתם לאפיין את תפיסותיהם בכל אחד מהמושגים אותם ציינו בתחילת הכתבה. בנוסף, נכללו שאלות שמטרתן לבחון נקודות מוצא לבחינת המציאות. לדוגמה, הנטייה ל-"סימולציוניזם", על בסיס הרעיון הקאנטיאני לפיו המציאות הנתפסת אינה מייצגת נאמנה את המציאות בפועל, וכמו כן, נקודות מוצא לבחינת המציאות, ביניהן ה-"סיינטיזם" לפיה המדע האמפירי היא הדרך היחידה להבין את המציאות וה-"מולטי-פרספקטיביזם" הגורסת כי קיימות מספר השקפות עולם תקפות ונכונות בו זמנית. נוספו גם מדדים שונים על מנת להעריך את עוצמת התפיסה הטלאולוגית, וכמו כן גם מדדים מעולם מושגי תאוריית המוסר, דוגמת ה-"ריאליזם המוסרי", הגורס בקיומן של עובדות מוסריות כמציאות אובייקטיבית, הבלתי תלויות בתודעה או פרספקטיבה (במילים אחרות, האם קיים מעשה "רע או טוב" ללא הקשר תרבותי, חברתי או כל הקשר אחר). המחקר העריך את השינוי במדדים אלו לאחר נטילת אחד מהחומרים הפסיכדליים הקלאסיים (פסילוסיבין, LSD, DMT ומסקלין), זאת כאשר מידת הניסיון, היסטוריית השימוש ומאפיינים דמוגרפים נוספים נבחנו בקפידה על מנת להעניק לנתוני הבסיס גיוון מקסימלי. מכיוון שמדובר במחקר ללא קבוצת ביקורת (רק אנשים בעלי לפחות חוויה פסיכדלית אחת), קשה מאוד להצביע על "סיבתיות", כלומר, להגיע למסקנה ש-X או Y קורה בגלל שימוש בפסיכדלים. מה שכן ניתן לראות הוא קשר בין התרחשויות, כלומר, כאשר מדד-X מתרחש, כך משתנה בהתאם הסבירות ל-Y. תוצאות המחקר 1.     יש קשר בין מידת ניסיון העבר עם חומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית לבין אימוץ של גישות מטאפיזיות מסוג "אידיאליזם" (העולם מורכב רק "מתודעה" או סוג מסוים של יסוד שאינו חומר פיזי). שינוי זה קשור גם לעלייה ושיפור ברווחה הפסיכולוגית (זכרו שאם קיימת סיבתיות, היא יכולה להיות הפוכה, כלומר, אנשים בעלי נטייה לאימוץ אמונה אידיאליסטית נוטים יותר לשימוש בפסיכדליים). 2.     הקשר בין השימוש בחומרים פסיכדליים קלאסיים לרווחה פסיכולוגית מתווך על ידי גיבוש אמונה אודות הטבע האידיאליסטי של המציאות, ולא על ידי אמונה "פיזיקאליסטית/מטריאליסטית" או אמונות מטאפיזיות באופן כללי. כלומר, יש כאן תחנת ביניים, היא גיבוש האמונה "שרוח" ו-"חומר" אינם אותו יסוד. עוד נמצא כי יש קשר בין התובנה האידיאליסטית לבין תובנות הקשורות ליכולת ההסתגלות של האדם. לדוגמא, גזירת משמעות התנהגותית הנובעת מתפיסת עולם שבה טבעה הבסיסי של המציאות נתפס כמשהו בעל ערך ורוחני. במילים אחרות, התוצאות של המחקר עולות בקנה אחד עם ההשערה שאמונות מטאפיזיות משתנות יכולות להסביר את ההשפעות ארוכות הטווח של פסיכדלים על הרווחה הנפשית. ממצא זה עולה בקנה אחד גם עם תיאוריות נוספות של כמה מהמחברים של המאמר אשר מדגישים את תפקידן של טרנספורמציות רוחניות בטיפול בסיוע פסיכדלי. עם זאת, חשוב לזכור כי שינויים באמונות מסוג זה עלולות להיתפס "כבעייתיים" במקרים מסויימים, שכן הם עלולים לסתור את השקפת העולם המדעית. תובנה מסוג זה הינה בעלת גוון פילוסופי יותר מאשר מדעי, ולכן, השאלה האם אימוץ של אמונה זו יכול להוביל לרווחה נפשית היא שאלה פרגמטית, כלומר, כיצד משרתת תובנה זו (ונגזרותיה ההתנהגויות) את הצרכים הנפשיים של האדם הספציפי. שווה להתעכב על נקודה זו. העיקרון הבסיסי העומד בפני טבעה הפילוסופי של התובנה החדשה הוא ששום ניסוי מדעי לא יכול לאשרה או להפריכה ישירות (למשל, קיומה של נשמה לא חומרית). איננו יכולים לצפות או למדוד "נשמה לא חומרית" באמצעות אף כלי מלבד "התחושה האישית"/סובייקטיבית, גם לא כמובן בכלים אמפיריים מתקדמים ככל שיהיו דוגמת ה- fMRI, EEG או ניתוח ביוכימי. במילים אחרות, מידת "האמיתיות" של האמונה אינה ניתנת לבדיקה באופן שבו אנו בוחנים השערות פיזיקליות (למשל, "האם מים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס בגובה פני הים?"). זוהי שאלה של פרשנות, אינטואיציה או פרספקטיבה פילוסופית, לא הוכחה אמפירית. אמונות מטאפיזיות הן מופשטות מטבען, ולכן, אי אפשר לטעון שהאמונות האידיאליסטיות "שגויות" רק משום שהן סותרות את העמדה הנטורליסטית/מטריאליסטית/פיזיקאליסטית של עולם המדע. כנסיית "מארש" בבוסטון - האם אפשר להנדס חוויה רוחנית? לכן, ואם נחבוש לרגע את כובע המטפל, כדי אולי לראות באמונות המטאפיזיות כ-"תמימות מבחינה אפיסטמית". כלומר, לפי תפיסה המכירה בכך שלעיתים, החזקה באמונה שאינה רציונלית לחלוטין יכולה להוביל לתוצאות חיוביות עבור יכולתו של אדם לחתור לידע ולהשיג את מטרותיו. לפיכך, במקום להתייחס לאמונות מטאפיזיות "רוחניות" כ-"דלוזיות" או כאלו שיש להימנע מאימוצן, ניתן להתייחס אליהן כחלק מתהליך טרנספורמטיבי חיובי. אם נעמיק מעט יותר במסגרת הטיפולית, אינטואיטיבי להניח שתובנה כגון "הטבע הבסיסי של המציאות הוא סוג של תודעה אוהבת" יכולה להיות טיפולית ביותר עבור אדם המתמודד עם דיכאון אשר האמין רוב חייב כי אין ערך לכלום. אם תובנה פתאומית זו תוכל להפוך לאמונה מתמשכת, היא תוכל לשמר את האפקט הטיפולי. אפילו אם נבחן דוגמה "קיצונית", למשל שאמונות "על-טבעיות או פאראנורמליות" יכולות להיות בעייתיות מבחינה אפיסטמית, אין פירוש הדבר שהן יהיו בעייתיות לרווחה הנפשית. לדוגמה, ישנן עדויות לכך שאנשים שחוו חוויות של "תקשורת עם עולם המתים" הפחיתו את הפחד מהמוות, וכי אותם אנשים מסווגים את אותה אמונה כמנחמת. באופן כללי יותר, תובנות שמקורן בעולמות הדת והרוח, אשר לעתים קרובות כוללות היבטים "על-טבעיים" או "אנטי- מדעיים", נמצאו במתאם חיובי לעלייה ברווחה הנפשית.   האם מדעי המוח יכולים להסביר את השינוי באמונות מטאפיזיות? כבר דברנו בכתבות הקודמות על תאוריית "קידוד הניבוי" בהקשריה השונים. על מנת ליישר קו, התאוריה עוסקת בהגדרת המוח כמכונת חיזוי, הבוחנת ומשווה כל אלמנט בסביבה החיצונית (המציאות שבחוץ), או הפנימית (רעיונות ומחשבות העולים באופן ספונטני לתודעה) לסוג של ניבוי אודות טבעו של האלמנט. כך, ככל שאנו רוכשים יותר ניסיון חיים, אנו נשענים יותר על הניבוי שיוצר המוח, שכן, ניתוח ועיבוד מעמיק של כל גירוי מחדש גוזל משאבים רבים. לכן, קל יותר לקודד תובנה מסוימת בדבר טבעה של התרחשות זו או אחרת ולהשתמש בה באופן אוטומטי במקרה צורך. לדוגמא, שימוש במודל אוטומטי העוסק במידת "נדיבותו של הזולת" בסגנון "אנשים הם קמצנים", יחסוך משאבים מנטליים הנדרשים לגיבוש אמונה זו בכל פעם מחדש. כאמור, ככל שאנו נשענים יותר ויותר על מודל הניבוי, כך אנו הופכים לפחות ופחות גמישים. כלומר, חוסכים משאבים קוגניטיבם מצד אחד, אך משלמים את המחיר בחוסר גמישות מחשבתית הבאה לידי ביטוי בהנחת אותה תובנה באופן יחסית אוטומטי. כאשר מדובר בנוקשות יתר, הדבר יכול להוביל לדפוסי מחשבה אותם אנו משייכים לעיתים למשפחת האתגרים הנפשיים. למשל, דיכאון הינו סל מחשבות נוקשות אודות חוסך ערך עצמי, אכזבה מהזולת או חוסר האמונה כי יהיה טוב יותר בעתיד. בחרדות למשל, ניתן לדבר על נוקשות חשיבתית בדבר הפרזה במסוכנות התרחשויות שונות או בחוסר מסוגלות עצמית להתמודדות עם אתגרים עתידיים. אותם ניבויים מקודדים באזורי מוח מתקדמים מבחינה אבולוציונית. כלומר, אזורים בקליפת המוח המקיימים אינטגרציה רחבה וגיבוש של פרטי מידע רבים לכדי תובנה. ניתן אם כך להתייחס לאמונות המטאפיזיות שלנו כאל הנחות המשויכות להבנה מתקדמת זו, כלומר, הנחות יסוד חשיבתיות אשר מעצבות את התפיסות והפרשנויות שלנו לגבי העולם. כאן ייתכן ונכנסת תאוריית "הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים", אשר לפיה, אותם חומרים מייצרים סוג של "פעילות כאוטית" ובלתי צפויה באותם אזורים מוחיים האחראיים לקידוד המודלים המתקדמים. לאחר סערה זו, מתגבר הפוטנציאל להגברת הגמישות המוחית, אשר בכוחה, הטמעתן של אמונות חדשות או הטלת ספק באמונות ישנות. בהקשר החומרים הפסיכדליים ומידת השפעתם על עולם האמונות המטאפיזיות שלנו, חשוב להתמקד גם בגוון האקסטטי/מיסטי של החוויה עצמה. החוויה תחת אותם חומרים במינון גבוה כוללות לעיתים מפגש עם מספר אלמנטים הנתפסים כמטאפיזיים. הגברת הפוטנציאל לגמישות מוחית שלאחר החוויה יכולה אם כך להטמיע את אותן חוויות כהבנות חדשות לגבי המציאות, ובמידה ותובנות אלו יעברו עיבוד מתמשך, אולי אף יתגבשו כאמונה יציבה. ניקח לדוגמה את אחת מהחוויות המרכזיות תחת החוויה המיסטית פסיכדלית היא תחושת "האחדות והחיבור", במסגרתה מרגישים סוג של איבוד תחושת עצמיות, והתמזגות עם ישות "אין סופית". אחדות זו נחווית לעתים קרובות כמגע עם "הטבע האולטימטיבי" של המציאות, כזו המתעלה מעל מה שניתן להבין באופן לוגי או רציונלי. רבים מדווחים מפגש עם סוג של נוכחות חיה של "תודעת על", מפגש המהדהד עם יסוד התפיסה הפאנפסיכית עליה הרחבנו בדף מושגי הכתבה (כלומר, האמונה שתודעה היא היבט בסיסי של המציאות) או זו האידיאליסטית (כלומר, האמונה שרק התודעה היא שקיימת). יתרה מכך, חוויות מיסטיות כרוכות בדרך כלל במצב רוח חיובי ואקסטטי, הנובע מתחושת המגע הבלתי אמצעי עם משהו אלוהי או רוחני. מגע זה נחווה לעיתים קרובות כ-"נואטי" (תחושה של אמת חזקה ויציבה), אך גם ככזה הבלתי ניתן לתיאור על ידי השפה. מנקודת מבט פילוסופית, נטען כי חוויות אלו מאפשרות ידע מסוג sui generis ("of its/their own kind"), השונה מידיעות רגילות, מושגיות או ייצוגיות. לאחרונה נערכו גם ניסיות לחזק את מימד הסיבתיות שבין שינוי אמונות מטאפיזיות כמנגנון המניע את הרווחה הנפשית שלאחר החוויה הפסיכדלית. למשל, טימרמן ועמיתיו מאוניברסיטת "אימפריאל קולג'" התמקדו בגיבוש אמונות מטאפיזיות בניסוי קליני מבוקר. החוויה הפסיכדלית נמצאה כסוג של "מרכבה" המובילה את האדם מעמדה פיזיקאליסטית אל עבר אלו סל עמדות אשר אינן פיזיקליסטיות. לדוגמה, האמונה שקיימים עולמות או ממדים אחרים מעבר לעולם הפיזי (טרנסצנדנטליזם), שהתודעה היא מאפיין בסיסי של היקום (פאנפסיכיזם), או שהתודעה והחומר מתקיימים ברבדים נפרדים. טימרמן מצא כי שינוי זה נשמר עד כדי שישה חודשים והיה קשור באופן חיובי לרווחה נפשית. מחקר רלוונטי נוסף מגיע מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, במסגרתו שאל החוקר הראשי, הפרופ' רונאלד גריפית', את המשתתפים האם חוויתם הפסיכדלית הבודדת שינתה או "דחפה" את אמונתם הנוכחית אל עבר התכתבות עם עמדות פאנפסיכיות. לאחר שנמצא כי לאחר החוויה הפסיכדלית נטו המשתתפים לייחס תודעה לכל אשר קיים, מחקרי ההמשך מצאו גם עלייה באימוץ אמונות מטאפיזיות נוספות דוגמת הדואליזם או אלו העוסקות בעל-טבעי/רוחני ("ייתכן שאנשים מסוימים יחזו אירועים עתידיים" או "קיימות ישויות מודעות לא פיזיות דוגמת מלאכים ורוחות"). מעניין לציין כי מה שלא נמצא כקשור לרווחה הנפשית הוא אימוץ של אמונות טפלות (למשל, "אם תשבור מראה, אתה עתיד לפגוש במזל רע"). לסיכום מכיוון שהמחקר הפסיכדלי עוד צעיר, קשה לנו היום להסכים על מנגנון עיקרי אחד דרכו גובר הפוטנציאל לרווחה נפשית. נראה כי הדבר תלוי במיוחד בנקודת הפרספקטיבה שלנו. למשל, ברמה הממוקדת ביותר, היא הרמה הפרמאקולוגית, חוקרים פסיכדלים רבים מאמינים שהשינוי נובע מהגברת יכולת הגמישות שבין תאי המוח השונים. חוקרים אלו מתמקדים בסוג החלבונים המעצימים גימשות זו, או בתהליכים נוירוביולוגיים המוצתים על ידי נטילת חומרים פסיכדליים. לעומתם, אלו הנעזרים במידה רבה יותר של "זום-אאוט", מתמקדים באינטרקציה שבין איזורי מוח שונים. למשל, כיצד נטילת חומרים פסיכדליים משפיעה על פעילות האמיגדלה, או על התקשורת בין איזורי מוח אסוציאטיביים לאלו "הרגשיים" יותר (המערכת הלימבית לדוגמה). מאמר זה התמקד בפרספקטיבה הרחבה יותר, היא רמת הניתוח הפסיכולוגית. רמה זו שואלת למשל כיצד משתנה מערך האמונות והתפיסות שלנו לאחר נטילת החומרים, כיצד השינוי במערך זה משפיע על החוויה הרגשית, או כיצד מעצב הוא התנהגויות מסויימות דוגמת צריכה והתמכרות לחומרים או התנהגויות אימפולסיביות אחרות. כאן ראינו כיצד חוקרים שונים מנסים לנתח והבין שינוי זה באותן שאלות אשר אינן ניתנות לבחינה בכלים אמפירים. נשאלת השאלה האם המחקר העתידי יצליח להכריע בדבר נכנותה של נקודת מבט זו או אחרת? האם ימצא הוא כי כולן תוצר למעשה של פעילות נוירולוגית אחת רחבה? האם יצליח הוא להוכיח הפרדה גמורה שבין חומר ותודעה? כנראה שנצטרך להעיזר בסבלנות רבה, אך עבור אלו הנעזרים באותם חומרים כחלק מהתמודדותם עם אתגרים נפשיים, נקווה שהתקדמות משמעותית אולי נמצאת ממש מעבר לפינה. מקורות Gładziejewski, P. (2025). From altered states to metaphysics: the epistemic status of psychedelic-induced metaphysical beliefs. Review of Philosophy and Psychology , 16 (1), 175-197.‏ Timmermann, C., Kettner, H., Letheby, C., Roseman, L., Rosas, F. E., & Carhart-Harris, R. L. (2021). Psychedelics alter metaphysical beliefs. Scientific reports , 11 (1), 22166.‏ Griffiths, R. R., Jesse, R., Richards, W. A., Johnson, M. W., Sepeda, N. D., Bossis, A. P., & Ross, S. (2025). Effects of Psilocybin on Religious and Spiritual Attitudes and Behaviors in Clergy from Various Major World Religions. Psychedelic Medicine .‏

בחלק ב' של הכתבה, נלמד על התאוריות שמאחורי המנגנון הפסיכדלי, וכיצד ניתן לוודא שתחושת הידיעה העמוקה שמתלווה לחוויה תשרת אותנו נאמנה ולא תוליך אותנו שולל. נזכיר כי בחלק הראשון של הכתבה, למדנו מה מייחד תובנות פתע, מהן היוריסטיקות וכיצד החוויה הפסיכדלית משפיעה עליהן. למדנו כי לאור צריכים הישרדותיים, המוח האונושי פיתח תהליכי חשיבה מהירים ומבוססים סטטיסטית אשר בכוחם להוביל לפתרון מהיר מצד אחד, אך במחיר של טעות ההולכת וגדלה. כעת נצלול אל עומק התאוריות המובילות בעולם הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדלים, ונראה כיצד כל אחת מהן מסבירה על תחושת הידיעה העמוקה. תאוריות מעולם חקר הפסיכדליה על תובנות אז הבנו כיצד החוויה הסובייקטיבית של "תובנה" ("יותר אמיתי מאמיתי") יכולה להוביל לשינויים באמונות של אדם. דבר זה מתפרש דרך עדשת המערכת הבייסיאנית-היררכית שמעדכנת באופן רציף את מודל העולם על ידי מזעור שגיאות ניבוי. תובנות תחת פסיכדלים עשויות לייצג רגעים שבהם מודלים גבוהים (ערכים או אמונות לגבי העולם למשל) מתוקנים במהירות בתגובה לנתונים חושיים פנימיים או חיצוניים נמוכים, אולי עקב שיבוש תהליכי ההסקה השגרתיים תחת תודעה רגילה.   הרפיית אמונות תחת פסיכדליים - שינוי אמונות על ידי שיבוש קידוד האמונות ההיררכי. כאן המקום להציג את אחת התאוריות האלגנטיות ביותר בתחום. ה-REBUS (Relaxed Beliefs Under Psychedelics). התאוריה אומרת כי חומרים פסיכדלים מפחיתים את הדיוק של אמונות נוקשות קודמות השייכות לרמה הגבוהה בהיררכיה המוחית. כתוצאה מכך, המוח הופך רגיש יותר לעיבוד קלט מהיררכיה נמוכה, מה שמאפשר למידע שבעבר לא זכה להתייחסות להשפיע עכשיו על תהליכי ההסקה. אחת התקוות הגדולות של עולם הטיפול בחומרים פסיכדליים הוא ששינוי זה יוביל לרווחה נפשית (זאת על ידי שינוי סכמות עצמיות שליליות כמו בדיכאון, חרדה  או אמונות מבוססות אירועים טראומתיים). תחילת השפעתם של החומרים הפסיכדליים דוגמת ה-LSD, פסילוסיבין או ה-DMT מתמקד בהפעלה משמעותית של קליפת המוח הקדם-מצחית (מחשבות מסדר גבוה) ושל קליפת המוח הראייתית (עיבוד תפיסתי-חזותי). השפעה זו מובילה לסוג של מפל התרחשויות שבסופו שחרור של מוליכים עצביים דוגמת הדופמין והגלוטמט, התורמים בתורם לשינויים כלל מוחיים מורכבים הבאים לידי ביטוי בגמישות וקישוריות גובהה יותר בין רשתות מוחיות נוספות. פעולה יוצאת דופן זו מנתבת את הפעילות המוחית אל עבר מצב אותו חוקרי מוח מכנים "קישוריות גלובלית". כלומר, אזורי מוח שבדרך כלל לא מתקשרים אחד עם השני, לפתע פתוחים יותר לתקשורת, ורשתות שבדרך כלל קשורות אחת לשנייה לפתע מתפרקות. זו גם הסיבה שרבים "רואים צלילים" תחת ההשפעה הפסיכדלית, שכן, אזורי מוח הקשורים לראייה עכשיו "מדברים" עם אזורי מוח הקשורים לשמיעה. הנוף הקוגניטיבי החדש שנפרס תחת החוויה הפסיכדלית הוא התשתית להנחה כי כעת מתאפשר הסיכוי ליצירת אסוציאציות חדשות וגיבוש פרספקטיבות חדשות, המכין את הבמה לשינוי אמונות ותפיסות שורשיות של תודעת נוטל החומרים. שינוי זה מתרחש לפי התאוריה בשני שלבים:   שלב ראשון- הרפיה של הנחות מסדר גבוה : אם ניזכר בהנחה של קידוד הניבוי, המוח משתמש במודלים של חשיבה קודמת על בסיס ניסיון העבר כדי להבין קלט חושי. תחת פסיכדלים, מידת הביטחון בדיוק של אותם ניבויים מצטמצמת, במיוחד בקשר לתהליכי חשיבה מורכבים דוגמת הזהות העצמית, השקפות עולם וכו'. זה קורה מכיוון שהקולטנים של אותם חומרים פסיכדליים נמצאים בצפיפות רבה באזורי המוח האחראיים לתהליכי חשיבה מורכבים אלו. התוצאה היא השטחה בכוחן של רמות החשיבה הגבוהות לשלוט או "להסביר" קלט ברמה נמוכה יותר. מודלים של חשיבה גבוהה כעת חדירים למידע חדש.   שלב שני - השפעה מוגברת של קלט חושי: מכיוון שמתרחשת התרסקות בכוח השכנוע של אזורי מוח השייכים לרמה הגבוהה, גוברת הרגישות לקלט מאזורי מידע אחרים (מהחושים, הגוף, הזיכרון). מידע חדש יכול כעת לחדור למערך האמונות הקודם ולעדכנו בצורות שונות, דבר המתורגם בסופו של דבר לשינוי פרספקטיבות ותובנות חדשות. יחד עם זאת, אין הבטחה כי דרכי החשיבה החדשות אינן מבוססות כעת על אמונות שגויות או מוטות. תאוריית ה-REBUS נתמכת הן ברמה הנוירופיזיולוגית, ההתנהגותית והקלינית. מבחינה נוירופיזיולוגית, מחקרים מראים שמתקיים שיבוש בגלי הפעילות המוחית שמוצאם באזורים הגבוהים (האסוציאטיביים, אלו האחראים על פעולות מנטליות מורכבות) ויעדם אזורי עיבוד נמוכים יותר (אזורי חישה). שיבוש בכיוון זה תחת החומרים הפסיכדליים מצביע על שיבושים אפשריים בתהליך הכפייה של הציפיות, האמונות וההנחות שלנו משפיעות על דרכי התפיסה שלנו (בשפה המקצועית, גלים אלה מכונים backward travelling waves). במקביל, אנשים מדווחים לעתים קרובות על שינויים מתמשכים באמונות, כמו שינוי מעמדה פחות "חומרית" (למשל, "העולם הוא חומר בלבד ובר השטחה למערכת יחסים עיוורת בין רכיבים כימיים") אל עבר עמדה מאפשרת או רוחנית יותר לאחר חוויה פסיכדלית. זה מראה שפסיכדליים לא רק משפיעים על התפיסה - הם אולי יכולים לשנות אמונות בסיסיות. אין מדובר במקרה זה להוכחה ל-REBUS כשלעצמו, אלא רק עולה בקנה אחד עם הרעיון שמאחורי התאוריה לפיה האמונות הקודמות מתרככות ומתגמשות אל עבר תפיסה חדשה. לכך נוסיף את הידע על שינוי חיובי בסימפטומים קליניים עבור אלו שהחוויה הפסיכדלית הקלה על שינוי הנרטיב, או הסיפור האישי, בהתאם למנגנון הפעולה העולה מהתאוריה. יחד עם זאת, בעוד שהשפעות אלו עשויות להיות מועילות כסוג של "איפוס" מטאפורי של מערך אמונות אשר אינן משרתות נאמה את שאיפות, רצונות או מצבם הנפשי של נוטלי החומרים, אין ערובה לכך שהרפיית ההבנה המופשטת שהושגה תביא לשינוי חיובי. ואולי הכל עניין של זיכרון? קיימים הסברים אלטרנטיביים למודל "הרפיית האמונות". הסברים אלו מתמקדים במערכת הזיכרון, ובקשר של מערכת זו לאזורי עיבוד מתקדמים, או ביתר פירוט, במיוחד לקשר שבין אזור הנקרא "היפוקמפוס" לאזורים בקורטקס הוא קליפת המוח. הסברים אלטרנטיביים אלה מסבירים כיצד חומרים פסיכדליים עשויים לשנות אמונות על ידי שינוי האיזון בין עיבוד היפוקמפוס (האחראי על זיכרון אפיזודי) לעיבוד קורטיקלי (זיכרון סמנטי/מבוסס היכרות). ראשית, חשוב שנכיר כי ההיפוקמפוס תומך בזיכרון אפיזודי, כלומר, זכירת אירועים (מה קרה, איפה או מתי). הקורטקס, לעומת זאת, אזורי זיכרון בקליפת המוח תומכים בזיכרון סמנטי הכולל עיבוד והטמעה של  ידע כללי, מושגים ואמונות. הרעיון הבסיסי הוא שחומרים פסיכדליים עשויים לשנות אמונות על ידי הפיכת הזיכרונות שמקורם בקליפת המוח (סמנטיים) לדומיננטיים יותר מאשר זיכרונות אפיזודיים שמקורם בהיפוקמפוס. מבחינת הפסיכולוגיה שבדבר, נראה כי קיים קשר לתחושה אותה אנו מכנים "שטף" (fluency) שמשמעותה עד כמה בקלות משהו עולה בראש (אפשר למדוד את זה לדוגמה על ידי מטלה בה נשאל נבדקים לציין כמה שיותר זיכרונות מתקופת הגן ב-X שניות למשל). כאשר מדד השטף עולה, התכנים מרגישים אמיתיים או מוכרים יותר. מבחינת החומרים הפסיכדליים, אנו יודעים כי פסילוסיבין יכול להגביר את השטף, ולגרום לרעיונות להרגיש כתובנות, גם אם הם אינם מדויקים. בדרך כלל, עיבוד זיכרון אפיזודי בהיפוקמפוס מסייע במניעת ייחוס שגוי של תובנות. ללא זיכרון מדויק, אנשים עלולים לייחס באופן שגוי היכרות למשהו לא רלוונטי. תחת חומרים פסיכדליים, קליפת המוח משתחררת מאילוצים שמקורם בהצלבת פעילות ההיפוקמפוס. אם ההיפוקמפוס (שעוזר לספק הקשר אפיזודי) פועל באופן שאינו מיטבי, ותובנות שמקורן בקליפת המוח משוחררות מהגבלתו, נוכל להגיע הן לתובנות חדשות ואמיתיות, אך גם לתובנות שגויות, אשליות או אמונות ביזאריות. אם נצלול לרזולוציית הנוירופיזיולוגיה, אמונות מסדר גבוה (למשל, "אני אדם רע" או "החיים משמעותיים") יכולות להיחשב כזיכרונות סמנטיים, ופחות כאפיזודיים. אמונות אלו כאמור מקורן בקליפת המוח, ובמיוחד האונה הטמפורלית הקדמית, אזור המשופע מאוד מפעילות החומרים הפסיכדליים הקלאסיים. בנוסף, תחת חומרים אלו, קלט עבור ההיפוקמפוס נפגע משמעותית, אזוריים אסוציאטיביים בקורטקס פועלים ביתר שאת, וכך, בשינוי דינאמיקה זו, קל לנו יותר ליצור אסוציאציות חדשות מרוסנות הצלבה שמקורה בהיאחזות בהקשר אפיזודי ספציפי. אז יש כאן סתירה מסוימת לא? אם נשאל מה המנגנון הנוירופיזיולוגי של תובנה (בין אם מדויקת ובין אם לא), אכן שתי התאוריות שסקרנו מתנגשות. מצד אחד, לפי מודל ה-REBUS, המוח האסוציאטיבי הוא זה שמרסן את פעילות ההיפוקמפוס, ובהינתן חומרים פסיכדליים, ריסון זה אינו מתאפשר. מצד שני, לפי מודל הזיכרון, ההיפוקמפוס הוא זה שמרסן את פעילות המוח האסוציאטיבי, ובהינתן פסיכדליים, ריסון זה אינו מתאפשר. אבל אם נשאל האם בכוחם של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים לייצר תובנות כוזבות, התשובה של שתי התאוריות היא כן. אי ההסכמה היא במנגנון הספציפי אשר גורם לכך.   תובנות שווא לאחר נטילת חומרים פסיכדליים פסיכדלים לא בהכרח מבחינים בין אמונות מדויקות לבין אמונות לא מדויקות. הם רק מגבירים את הסבירות לשינוי באמונה. כבר ראינו כיצד גורמים דוגמת ההטיה הקוגניטיבית, הסוגסטיה או סביבה מבלבלת יכולים לגרום לאנשים להרגיש שחוו התגלות - כשלמעשה, הם לא חוו אותה. פסיכדליים עשויים להגביר נטייה זו, לאור העובדה שתחת השפעתם, קלט חושי לא מוצלב או לא מרוסן יכול לקבל משמעויות רבות. המוח מנסה להבין ריבוי משמעות זו, ולעתים קרובות מייצר פרשנויות חדשות (כלומר, תובנות). כתוצאה מכך, נוצרות חוויות נואטיות רבות (תחושות של "ידיעה" או "אמת"). במילים אחרות, האדם תחת השפעת החומרים עלול להישאר עם חוסר זיכרון מפורט, אך עם ביטחון במידת האמיתית של תובנה זו או אחרת. זה קורה כי זיכרון החוויה עשוי להיות מטושטש במידה רבה, שכן, עקב פעילות קידוד שונה מהרגיל באזור ההיפוקמפוס. למרות זאת,  התחושה כי התובנות חשובות או נכונות ביותר עשויה להישאר משמעותית, ויש בכך סיכון - אנשים עשויים להיות בטוחים מאוד באמונות שהם לא יכולים לזכור כראוי או להעריך באופן ביקורתי. אם נתמקד רגע במקרים הבעייתיים ביותר, חומרים פסיכדליים יכולים לעורר את היווצרותן של אמונות רוחניות שקריות, פסאודו-מדעיות, רעיונות גרנדיוזיים או פרנואידיים או תפיסות עצמיות לא-אדפטיביות ("אני האדם הנבחר", "כולם מזויפים" וכו'). חשוב לציין כי המחברים אינם טוענים שכל התובנות הפסיכדליות שגויות. אך הם מדגישים סוגיה שלא זוכה לשיח מהותי - אילו אמצעי הגנה יש לנו כדי להבטיח ששינויים באמונות יהיו תואמים את המציאות? מה המנגנון לתולדה של תובנות חדשות (כוזבות או אמיתיות) כפי שראינו, חומרים פסיכדלים מפחיתים את הנוקשות של אמונות קודמות (על ידי עירור אזורים הרגישים למערכת המוליך העצבי סרוטונין), ולכן חוויות חדשות באות לידי מודעות באמצעות שגיאות ניבוי מוגברות מקלט חושי ממשי (עיבוד חזותי או שמיעתי שונה), או פנימי (רעיונות/תמונות אשר עולים באופן ספונטני). חוויות חדשות אלה מרגישות משמעותיות באופן יוצא דופן (באמצעות שחרור מוגבר של המוליך העצבי דופמין כאשר מתגבשות תובנות או רעיונות חדשים בעלי משקל של חשיבות או מיוחדות), אשר משתלבות באופן עמוק במערכת האמונות של האדם. מכיוון ש"תובנות" אלו מרגישות כה משמעותיות, הן משתלבות בתבנית המציאות הנתפסת. מדובר למעשה בעדכון אמונות, במהלכו המוח מעצב מחדש את תפיסת עולמו הפנימית כך שתכלול את התובנה. גם אם התובנה שגויה, המוח מתייחס אליה כאל בעלת תוקף רב, זאת בגלל ההצמדה לתחושת ביטחון רגשי גבוהה (התחושה הנואטית). הדבר יכול להסביר כיצד באים לידי ביטוי יתרונות טיפוליים מתמשכים (למשל, תובנה חדשה דוגמת "אני ראוי לאהבה"). אבל באותה הקלות כול להסביר אמונות שווא מתמשכות. לאור החשיבות של הפעילות הדופמינרגית, ייתכן ול- LSD נטייה יתרה לכך, זאת מכיוון שהוא גם מפעיל קולטני של מוליך עצבי זה. הטיה במערך האמונות עלולה לגרום גם למתן תשומת לב ממשוכת וחשיבה נוספת עבור ביסוס ומציאת אישורים לתקפותה. יתכן בנוסף שתיווצר סוג של לולאת משוב שתפקידה להטמיע את אותה התובנה. מודבר למעשה במנגנון קוגניטיבי ידוע אותו חוקרי קוגניציה מכנים "הטיה לאישור אמונות".   הטיית אמונות בשלבי ההשפעה של החומרים הפסיכדליים את המנגנונים השונים ניתן לחלק בהתאם לטווח האקוטי (שלב השפעת החומרים בפועל) לבין השלב שהפוסט-אקוטי (שלאחר השפעת החומרים):   1.     השלב האקוטי: כאמור, חומרים פסיכדלים מפחיתים את ההשפעה של אמונות מסדר גבוה, למשל, לגבי העצמי, המציאות, נורמות חברתיות. אמנם זה יכול להוביל לריפוי או הגברת היצירתיות, אך זה יכול גם להחליש אמונות שימושיות בעלות ערך בפועל, ולאפשר לתובנות שגויות להשתלט על מערך תפיסת המציאות. כאשר אנו תחת תנאים שאינם אופטימליים, ולאור העבודה כי החומרים הפסיכדליים מעצימים משמעות באופן שאינו ספציפי לערך כזה או ערך, יש חשיבות גבוה לסביבה בה נלקח החומר. זה המקום לציין כי לגורמים שאינם קשורים להשפעת החומרים עצמם יש השפעה חזקה על סוג האמונות ועל האופן שבו הן משתנות, ולא רק על החומר הפסיכדלי עצמו. למשל, כאשר כתות או קבוצות פוליטיות בעלות אג'נדה משתמשות בחומרים פסיכדליים ככלי לעיצוב תפיסת עולם בעלת מטען שלילי, אמונות התוצא הפוטנציאליות עשויות להיות מזיקות או פוגעניות. בנוסף, גם למאפייני אישיים תפקיד חשוב בעיצוב האמונות. למשל, שינויים באמונות מטאפיזיות אודות תפיסת המציאות מקיימות מתאמים עם מאפיינים דוגמת הגיל, סוג האישיות או הנטייה לסוגסטיביות (מידת ההשפעה הניתנת לגורמים חיצוניים בעיצוב תפיסת המציאות). כמו כן, לסביבה קלינית שאינה רגישה מספיק (למשל, סביבה המנוהלת על ידי מלווים שאינם מווסתים רגשית), פוטנציאל להשפעה שלילית על האמונות המתגבשות, אם בהגברת האמונה בחוסר היכולת לתת אמון בדמות המטפלת או בהגברת הסיכון הנתפס בשחרור מעצורים קוגניטיביים הנחוצים לחוויה פסיכדלית מיטבית. ניתן לחבר לכך גם את הסביבה בהקשר הרחב יותר, זה הפוליטי או החברתי. חשוב לזכור ששינוי האמונות תחת פסיכדלים אינו מציע מתכון אחיד. אמונות חלשות (למשל, דעות פוליטיות קלות) נוטות יותר להשתנות. אמונות חזקות (למשל, עמדות מוסריות או אידיאולוגיות עמוקות) עשויות להתנגד לשינוי - או אפילו להתחזק אם ההקשר תומך בהן. הסביבה החברתית-התרבותית עשויה להטות מערכות קוגניטיביות לכיוון אמונה אחת, יהיה זה הליברליזם או השמרנות, מה שבטוח הוא שלסביבה יש חשיבות. זה המקום להוסיף גם כי סל החוויות בשלב האקוטי מציב קשיים לתאוריית ה-REBUS. הקושי הראשון שניצב בפני התאוריה הוא שפעילות נוירופיזיולוגית אינטנסיבית שאינה שגרתית נמצאה במחקרים רבים גם באזורים שאינם "מסדר גבוה" (כלומר, באזורים שאינם אסוציאטיביים כמו למשל בקורטקס החישה). מכאן עולה האפשרות כי תאוריית ה-REBUS, לא יכולה להסביר את סך כל ההתרחשויות של שינוי האמונות. בנוסף, מספר תאוריית נוירופיזיולוגיות מסבירות הזיות תפיסתיות כאמונות קודמות נוקשות במיוחד אשר כופות את עצמן על הסיטואציה. למשל, כאשר אדם המתמודד עם סכיזופרניה שומע קולות מוכרים או הוזה דמויות מעולמו הפרטי. במילים אחרות, כאשר אנשים הוזים באופן נוקשה הם מתעלמים ממה שהחושים שלהם אומרים להם. מודל ה-REBUS לעומת זאת דוגל בכך שככל שמינון הפסיכדליים עולה, כך מוחלש מערך האמונות הקודם. הדבר אינו מסתדר עם ממצאים המראים כי קיים קשר חיובי בין מינון לבין דיווח על חזיונות או מפגש עם "ישויות".   2.     השלב הפוסט אקוטי – לאחר שנגמר הטריפ נשאלת השאלה, כיצד תובנות מהמצב הפסיכדלי עשויות להשתרש עמוק במערכת האמונות, לטוב ולרע? כאשר מישהו חווה רגע של "תובנה עמוקה" תחת השפעת החומרים, זה מלווה לעיתים קרובות בשחרור מוגבר של דופמין, מה שמגביר את המשקל הרגשי של התובנה ואת תחושת הוודאות או האמת, גם אם התוכן טריוויאלי או שגוי. לכן, תובנות שנאספות במהלך חוויות פסיכדליות עשויות לקבל משקל מוגבר בבחירת מודל התפיסתי החדש לגבי המציאות האישית או הכללית. המוח עשוי לשלב תובנות אלו במודל עולמו (מערכת אמונות הליבה), ללא קשר לאמיתותן או לתועלתן בפועל. רבים למשל מכנים חוויות פסיכדליות משמעותיות "כמיסטיות" בטבען. בנוסף, נראה כי חוויות מסטיות אלו משמעות כגורמים מתווכים לרווחה נפשית משמעותית המגיעה לאחר החוויה הפסיכדלית. אנו מדברים למעשה על אותן חוויות עמוקות, לעתים קרובות לאלו הבלתי ניתנות לתיאור (למשל, אחדות, אהבה, פירוק אגו). אבל, כפי שכבר הסקנו במהלך המאמר, לא כל החוויות הללו מובילות לפריצות דרך של תובנה אמיתית, מועילה ושימושית. ואכן, מחקרים תומכים בפער שבין תובנות מורגשות לתובנות אמיתיות. למשל, מחקרים מראים כי תחת השפעת החומרים הפסיכדליים, ככל שעולה הקישוריות הגלובלית בין אזורי מוח שונים, כך עולה הסבירות לירידה במדדי המקוריות של הרעיון אותו הביעו הנבדקים בעת החוויה. או במילים אחרות, הדמיית מוח מראה שבמהלך מצבים פסיכדליים, אנשים חשים תובנות רבות יותר, אך למעשה הם מייצרים תוכן פחות מקורי או יצירתי. משמעות הדבר היא שעומק סובייקטיבי אינו שווה לחידוש קוגניטיבי. תובנות אלו תחת המצב הפסיכדלי אולי מרגישות חזקות יותר, אך רבות מהן עשויות להיות שגויות או שטחיות. לא רק זאת, ברגע שתובנה שמקורה בחוויה הפסיכדלית מקודדת בזיכרון, במיוחד זו בעלת תחושה נואטית חזקה, היא הופכת לדביקה רגשית ועמידה בפני סתירה או תיקון עתידיים. שלא כמו אמונות לוגיות, אמונות פסיכדליות לרוב מורגשות, לא מנומקות. אם הבסיס הוא רק התחושה, קשה להפריך או לבחון אותה מאוחר יותר. רבות הפעמים בהם שומעים ממתנסי הפסיכדליים משפטים כגון  "אני יודע שזה נכון כי הרגשתי את זה בנשמתי." זה ממחיש כיצד אמונות בעלות מבנה רוחני או תרבותי יכולות להשתרש - גם אם הן אינן מבוססות על מציאות או ראיות משותפות.   לסיכום חושב לציין ולהדגיש שנית כי לאמונות אלו יכולות להיות תוצאות התנהגותיות מתמשכות (חיוביות ושליליות כאחד), למשל, הפחתת דיכאון או הפסקת התמכרות כזו או אחרת. אמונות הנוצרות במהלך החוויה הפסיכדלית יכולות להוביל לשינויים אמיתיים וחיוביים בחיים,  גם אם האמונה אינה נכונה לחלוטין (למשל, אמונה בסגנון של "נולדתי מחדש").   נחוץ בירור אודות הערך הפרגמטי של שינוי זה או אחר, ומקור הנביעה של הערך הפרגמטי ייתכן כי פחות רלוונטי, כל עוד הוא מוביל לפתרון מספק של סוגייה פסיכולוגית כזו או אחרת. כוחה הרגשי של התבונה החדשה שקול לסוג של חרב פיפיות, ולכן נשאלת בפני עתיד המטפלים הפסיכדליים העתידיים השאלה בדבר ההשלכה הפסיכולוגית (הקוגניטיבית, הרגשית והתנהגותית) של כל תובנה באופן פרטני. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות McGovern, H. T., Grimmer, H. J., Doss, M. K., Hutchinson, B. T., Timmermann, C., Lyon, A., ... & Laukkonen, R. E. (2024). An Integrated theory of false insights and beliefs under psychedelics. Communications Psychology , 2 (1), 69.‏

כיצד חומריים פסיכדליים יכולים להטעות אותנו בגדול מאמר זה מעט שונה בנוף המחקר הפסיכדלי, שכן לצד ההתלהבות מאותם חומרים, מעטים מרחיבים על האפשרות שללא התערבות פסיכולוגית, ניתן לפספס בקלות את אחד מהפוטנציאלים הטיפוליים המרכזיים שבהתערבות הנתמכת באותם חומרים. פוטנציאל זה הוא האפשרות להגמיש דפוסי חשיבה נוקשים מידיי. אחד ממנגנוני הפעולה של הטיפול הנתמך בחומרים הפסיכדליים הקלאסיים (LSD, DMT, פסילוסיבין ומסקלין) הוא בהגברת הקישוריות הגלובלית, כלומר, הגדלת יכולת העברת המסרים האלקטרוכימיים בין אזורי מוח שונים, אשר תחת מצב תודעתי יומיומי, ממעטים בתקשורת מסוג זה. רגע זה מהווה פוטנציאל לשינוי ארוך טווח, שכן, ברגע שמתרחשת תקשורת בין תאי מוח שונים, כך גדלה ההסתברות כי הם יתקשרו שוב בעתיד. בשפה הנוירופיזיולוגית קיים חוק לתופעה הזו. הוא נקרא "חוק הב", ומשמעותו  "תאי מוח שיורים יחד מחווטים יחד". שינויים בתשתית ובתפקוד של רשתות תאי מוח נקראת "גמישות מוחית" או "נוירופלסטיות". המשמעות המעשית של אותה גמישות, כך לפי התאוריות המובילות כיום במחקר הפסיכדלי, היא ביכולת הטלת הספק באמונות אשר אינם משרתות את הפרט נאמנה (למשל, מחשבה טורדנית כפייתית, קיבעונות בדבר ערך עצמי נמוך אצל אלו המתמודדים עם דיכאון, וכו'). יחד עם זאת, גמישות מוחית אינה מבטיחה הטבה נפשית באופן אוטומטי, שכן, היכולת לצאת מסל מחשבות מסוג אחד עלול להוביל לכניסה לסל מחשבות מסוג אחר, לאו דווקא חיובי או אובייקטיבי יותר. דפוסי המחשבה אשר יתקבעו בסופו של תהליך ההתערבות עם חומרים פסיכדליים דבר תלוי במגוון גורמים אותם נסקור בכתבה זו. הכתבה שלפניכם מבוססת על תובנות מהמאמר "תיאוריה משולבת של תובנות ואמונות כוזבות תחת פסיכדלים" אשר פורסם ב-NATURE, אחד מירחוני המדע החשובים בעולם. המאמר דן בשאלה כיצד חומרים פסיכדליים יכולים לפעמים להוביל להיווצרות של תובנות ואמונות כוזבות. הוא נשען על מספר תאוריות, מחקרים וניסויים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אותם בתקווה אצליח לפשט למענכם. אצרף כמובן קישורים למאמרים עצמם עבור אלו אשר מתעניינים בהמשך התעמקות. נתחיל מהבסיס:   תובנות המתגבשות לאחר החווה הפסיכדלית ראשית נגדיר "תובנה" כהופעה פתאומית של מופע פתרון בעיה. מבחינה הישרדותית, מדובר בסוג מיוחד של תהליך פתרון בעיות שבו הפותר משיג ארגון מחדש, פתאומי ומלא של הבעיה, תופעה המלווה בתחושת סיפוק, הפתעה וביטחון. בהקשר לחוויה הפסיכדלית, אנו מדברים על תחושה של תובנה, בין אם היא מדויקת או בין אם לא. תחושה זו נמצאת במתאם לרווחה נפשית, ולכן נחשבת כאחד מהמפתחות של הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים (אנקדוטה קצרה, שם האתר בו אתם קוראים את כתבה זו נקרא על שם אותה תחושה של תובנה – התחושה "הנואטית"). כצפוי, ממצאים אלו זכו להתרגשות בתחום המחקר הפסיכדלי, שכן לרגעי "תובנה" יש ביסוס מחקרי נרחב, לפיו קיים סיכוי שמעל ל-50% שתובנה זו היא גם מדויקת ויעילה בהקשרי פתרון בעיות, בין אם במובן הצר (כלומר, פתרון אובייקטיבי ויעיל של בעיה ברורה ומוחשית) ובין אם מדובר בשדה הסובייקטיבי-אישי, העוסק בנקודות מבט חדשות או באמונות, שתהליך "האימות" שלהם נובע מתפיסה חיובית של עולם ערכיו של הפותר. מחקרים עדכניים בפסיכולוגיה קוגניטיבית הראו שניתן להסביר את הקשר הזה כתהליך מטה-קוגניטיבי (תהליך של "חשיבה על חשיבה"), התלוי מאוד במערך האמונות או התובנות הקודמות של בעל התובנה החדשה. כלומר, התחושות החיוביות המתלוות לתחושת "הישג התובנה" ממלאות תפקיד חשוב בתהליך קבלת ההחלטות, שכן, הן עוזרות לנו לבחור במהירות וביעילות באיזה רעיון לבחור מתוך מבחר רחב של רעיונות אפשריים. בשפה המדעית, אנו קוראים לתהליך זה "היוריסטיקה", כללי אצבע או "קיצורי דרך" לפתרון בעיות הנשענות על מידע קודם ומטרתם לגבש תחושת וודאות כאשר אין ברשותנו את מכלול המידע. אותן היורסטיקות משרתות נאמנה בדרך כלל את המציאות, שכן הן מבוססות לעתים קרובות על נורמות סטטיסטיות. עם זאת, אותה היוריסטיקה של "גיבוש התובנה" במהלך החוויה הפסיכדלית יכולה להיכשל בתנאים שמפרים את הנורמות הסטטיסטיות הללו. תובנות שווא ואשליות מטה-קוגניטיביות ואכן, למרות שלעתים קרובות אותן היוריסטיקות מתבררות כנכונות, לא תמיד זה כך. ניסויים מהמחקר הקוגניטיבי מראים כיצד אפשר לתמרן או להנדס טעות היוריסטית. ממקבץ ניסויים זה נראה כי בין השאר, המצב הרגשי  או אמינות המידע הקודם אליו נחשף האדם יכולים להכשיל את מידת הדיוק של התובנה החדשה. לכן, שימוש ברגשות או מידע קודם כסוג של מדריך עלול לגרום לגילויים חדשים בעלי קשר רופף למציאות. הדבר נכון גם בנוגע לזיכרונות. למשל, חשיפה חוזרת לגירויים מסוג ספציפי יכולים לייצר תחושה של היכרות מוקדמת עם מידע חדש אשר רק  דומה להם. בספרות הפסיכדלית, התופעה שבה האדם המתנסה בחומרים פסיכדליים מרגיש כי "הבין משהו עמוק" באופן "מוחשי, מהותי וברור" מכונה "תודעה נואטית". היא גם הסיבה שרבים מהמתנסים בחומרים אלו מכנים את החוויה הפסיכדלית "כיותר אמיתית מאמיתית", זאת בניגוד למשל לתחושת החלום, עבורה איננו מייחסים משקל אמת רב. האיכות הנואטית של רכישת הידע במסגרת החוויה הפסיכדלית נתפסת לעיתים "כבלתי אמצעית", בעלת מסגרת רוחנית או דתית, העטופה לעיתים רבות בממד של "קדושה" או "יראת כבוד". ככל שגבר העיסוק המחקרי בפוטנציאל הטיפולי הטמון בחומרים הפסיכדליים, גבר הצורך לעגן את המנגנונים מאחורי תופעת "רכישת התובנה" בפרדיגמה חישובית המכונה "הסקה אקטיבית" או "קידוד מנבא", המעניקות לנו מידע יקר ערך אודות מנגנון הקשרים שבין "תחושת התבונה" להיווצרותן של אמונות עליהן ישענו המטופלים בהמשך הדרך. נזכיר כי מטרת הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים היא להעניק לאדם גמישות מחשבתית אובייקטיבית יותר, בעזרתה יוכל להטיל ספק במערכי אמונות המובילות לסבל ואתגרים רבים. לכן, התגבשותה של מערכת אמונות אשר רק מרגישה "אמיתית" לאחר החוויה הפסיכדלית יכולה להוות מכשול בהמשך הדרך.   הסקה פעילה: הבנה חישובית של הנוירולוגיה של תובנות, רעיונות ואמונות כיום, יותר ויותר חוקרי מוח מגדירים את פעילותו "כמכונת הסקה" (inference machine) המנסה להפיק מתוך מגוון רחב של גירויים חושיים את ההסבר ההגיוני ביותר לתופעה מסוימת, זאת על מנת לצמצם כמה שניתן את מידת חוסר הוודאות הנתפסת על ידו כסכנה הישרדותית. המוח האנושי מייצר  באופן רציף "מודל" של הסביבה, אותו הוא מעדכן בהתאם לטעויות חיזוי. במילים אחרות, המוח מנבא מה הוא מצפה לראות, לשמוע או להרגיש, ומשווה זאת למידע חושי המתקבל מהסביבה. לדוגמה: דמיינו שאתם הולכים במזג אוויר ערפילי ורואים צורה מטושטשת. המוח שלכם חוזה שמדובר בחתול על סמך חוויות העבר. אם הצורה זזה בצורה תואמת לחתול, האמונה שלכם מאושרת והמודל מקבל תיקוף נוסף. אם הדמות זזה פתאום באופן בלתי צפוי (למשל, כמו שקית ניילון ברוח), המוח יעדכן את מודל האמונה ויסיק שלא מדובר בחתול. דוגמה נוספת, דמיינו שמישהו זורק אליכם כדור, המוח יחזה תחילה מסלול ספציפי. אם התחזית שגויה במקצת, המוח יעצב במקביל את מנח היד באופן המתאים. המוח שלכם למעשה מזיז את גופכם באופן פעיל כדי להפחית את מידת אי הוודאות. על מנת לפשט את העניין, ניתן להבין את התהליך ההסקה האקטיבית לפי שלושה שלבים: 1. המוח מבצע תחזיות לגבי נתונים שמקורם בסביבה. 2. המוח מעדכן אמונות כאשר יש אי התאמה (שגיאת חיזוי) או מחפש מידע נוסף אשר יאשש את הערכה הראשונה 3. המוח מנחה לבצע פעולות שמטרתן הפחתת אי הוודאות ובכך מגשר בין תפיסת המציאות שבפנים לזו שבסביבה החיצונית. כך למעשה מייצר ומעדכן המוח את מערך האמונות שלנו, אשר בנוי משכבות. אמונות "מסדר נמוך" (לדוגמה, האם הפרי שאני מחזיק ביד הוא עגבנייה או תפוז) עוסקות במידע חושי-סנסורי, בעוד אמונות "מסדר גבוה" עוסקות בתהליכי חשיבה מורכבים הכוללים למשל הבנת מושגים (סימבולים) או קבלת החלטות מעבר לתפיסה חושית פשוטה (לדוגמה, תפיסת ערך עצמי, ערכים או נורמות תרבותיות). הדבר המעניין הוא שהיררכיה זו מתכתבת עם הארכיטקטורה של מבנה המוח, עם שכבותיו השונות ודינמיקת פעולתו. למה הכוונה?  באזורי קליפת המוח הגבוהים יותר מבחינה היררכית מקודדים מושגים מורכבים, אבסטרקטים, בעלי מידת הפשטה גבוהה אשר מצריכים זמן עיבוד רב. לעומת זאת, באזורים תחושתיים ברמה הנמוכה (למשל, קליפת המוח הראייתית) מקודדים בדרך כלל מידע קונקרטי ספציפי הדורש זמני עיבוד קצרים יותר. תהליך החיזוי או הניבוי נע במורד ההיררכיה, מקליפת המוח ברמה הגבוהה יותר (למשל, אזורים אסוציאטיביים כמו קליפת המוח הקדמית) לקליפת המוח ברמה הנמוכה יותר. תהליך זה נובע מהצורך לחסוך במשאבים מנטליים על ידי צמצום טווח ההסברים לקלט החושי. לעומת זאת, תהליך תפיסת השגיאות בניבוי או בחיזוי מתפשט במעלה ההיררכיה כך שאם טעות ניבוי לא ניתנת להסבר על ידי הרמה הנוכחית, היא תנועה אל עבר הרמה הבאה. תהליך זה חוזר על עצמו עד ששגיאת הניבוי מגיעה לרמה שבה ניתן להסביר אותה במידה מספקת, והמוח מעדכן את התחזיות שלו כדי לשמור על מודל מדויק של הסביבה החיצונית והפנימית. מדובר למעשה בשכלול ללא הרף של מודל תפיסת העצמי והעולם, אשר למידת דיוק גובהה ערך הישרדותי. זו גם הסיבה שחוקרי מוח רבים מדגישים כי המוח פועל "כפילטר של אמונות", המסנן החוצה תפיסות ואמונות שאינן תורמות למאמצי ההישרדות של בעל המוח. אשליות אופטיות - אחת ההוכחות שלפעמים אנחנו הולכים שולל אחר תבניות שהמוח ייצר עבורינו   תובנות, אמונות והסקת מסקנות אקטיביות לפעמים המוח שלנו יכול לעדכן מודלים של אמונות גם בלי להסתמך על מידע חדש שמגיע מבחוץ. קרל פריסטון, חוקר המוח הבריטי  המצוטט ביותר בכל הזמנים, מכנה יכולת זו "למידה ללא עובדות". יכולת זו באה לידי ביטוי בכך שהמוח שלנו יכול לקצץ או לפשט את המודלים הפנימיים על ידי הסרת הנחות או מורכבויות מיותרות. מטאפורה טובה לכך היא הפסל העומד מול גוש שיש. הוא לא צריך להוסיף אלמנטים מבחוץ על מנת ליצור פסל, הוא חושף את הפסל על ידי הורדה והשמטה של חתיכות שיש אשר אינן רלוונטיות. נקודת המפתח היא שבאמצעות הפחתת מורכבות המודל, אין צורך בדגימה חושית נוספת לצורך חידוד ועדכון האמונות. הרחבה בדבר האופן בו המוח שלנו גוזר תובנות לוקחת בחשבון את הסובייקטיביות שלנו, או ליתר דיוק, את החוויה הרגשית המתלווה לרגע "ההארה". רגעי התגלית מלווים במנעד רגשי חיובי הכולל תחושת ביטחון, הפתעה וסיפוק. כאשר אנו מרגישים שפתאום גילינו משהו חשוב, אנחנו יכולים לחסוך במשאבים מנטליים, שכן, היא מחליפה את הצורך לבחון ולנתח את סך המידע בצורה אנליטית, הגוזלים מאיתנו זמן ואנרגיה. את מה שחסכנו אנחנו יכולים להשקיע עכשיו במטרות אחרות החשובות להישרדותנו. כך למעשה המוח שלנו משתמש בתגובה הרגשית כקיצור דרך החוסך במשאבים (או בשפה המדעית יותר, היוריסטיקה). השגת בהירות אינה הדבר היחיד שאנו מרוויחים מרגעי השגת התובנה. רגע זה מושך את תשומת ליבנו, מעלה את הביטחון העצמי שלנו ומניע אותנו לפעולה. אי שם בעולמו של האדם הקדמון, אשר היה עולם בלתי צפוי, אין זמן לשבת ולחשוב בצורה אנליטית כאשר הסביבה החיצונית מאיימת תדיר. יש לפעול מהר על סמך תחושות בטן, הנסמכות על הסקת תובנות מהירות. אלו בעלי יכולת זו הגדילו את סיכוייהם לשרוד, להעמיד צאצאים, ולהעביר את המטען הגנטי הלאה. הלאה אלינו.  אבל בעולם שאינו מושלם, וכפי שציינו בתחילת הכתבה, קיים סיכון בבחירת המסלול המהיר. לפעמים קורה שאנו רק חושבים שהשגנו הבנה עמוקה כלשהי, כאשר למעשה מדובר רק בקשר אקראי או שקרי. אמנם תחושת התובנה קיימת, אבל התוכן עשוי להיות פגום. בנוסף, לאור התווית הרגשית של רגע התובנה, קשה לנו לשנותה או לעצבה מחדש. ברגע שאנו מרגישים שיש לנו תובנה משמעותית, קשה לנו לשנות את דעתנו מאוחר יותר, גם אם מוצגות לנו ראיות נגדיות. כדי להבין מגבלה זו בצורה עמוקה, עלינו לבקר מעט במחוזות חקר המוח. כדי שעובדות וידע יהפכו לחלק מהזיכרון לטווח ארוך שלנו (הנקרא זיכרון סמנטי), הם עוברים תהליך גיבוש איטי בין אזור במוח הנקרא "היפוקמפוס" (האחראי לעיבוד הזיכרון לטווח קצר ) לבין קליפת המוח ("הקורטקס", המעבד ידע מורכב לטווח ארוך). אבל תובנות - במיוחד אלו הטעונות רגשית, עשויות לעקוף את המסלול האיטי הזה ולהיכנס היישר לזיכרון לטווח ארוך. ההנחה היא שתובנה מסוג זה פועלת בדרך הנתיב המהיר להיווצרות תפיסות ואמונות: המוח מתייג אותן במהירות כתוכן אמיתי וחשוב מבחינה הישרדותית. עקיפת המסלול המהיר, למרות שמתרחש באופן לא מודע, יוצרת חוסר התאמה או שגיאת חיזוי ברמת עיבוד גבוהה הכוללת את האמונות המופשטות או הסימבוליות שלנו. ההשערה היא כי כאשר אמונות מדויקות (כלומר, אמונות המוחזקות בוודאות גבוהה) מאותגרות על ידי דגם חדש, אנחנו שמים לב לכך ברמה המודעת. מכיוון שרעיונות רבים יכולים להופיע בתודעה בכל רגע נתון, לא לכולן תהיה אותה מידת משמעות. לכן, רעיונות בעלי ביטחון גבוה נוטים יותר להילקח ברצינות, להשתלב במערכת האמונות שלנו ולהשפיע על האופן שבו אנו מבינים את העולם. בנוסף, בדיוק כפי שאנו מעריכים את מידת הביטחון בפעולות לפני שנוקטים בהן (תהליך המתווך על ידי דופמין), אנו מעריכים גם את מידת הביטחון במחשבות או רעיונות לפני שאנו מאמצים אותם. המוח שלנו מעריך הן את המידע עצמו והן עד כמה הוא חשוב – אשר גם תהליך זה קשור לפעילות המוליך העצבי דופמין.    איך זה בא לידי ביטוי? "תובנת פתע" אשר התקבלה ללא עיסוק באיסוף מידע או עובדות חדשות (זוכרים את המטאפורה של הפסל שיש?) "מתנגשת" עם מערך האמונות הקיים. בשפה המחקרית אירוע זה נקרא "שגיאת חיזוי". כעת, המוח צריך לייצר השוואה בין איכות וחשיבות האמונות הישנות לבין איכות וחשיבות התובנה החדשה. מידת האיכות והחשיבות אינן "אובייקטיבית" אלא היא סוג של משקל סובייקטיבי הניתן לכל אחת מהן. במילים אחרות, עד כמה המוח בטוח בדיוק ובחשיבות של האמונות הישנות למול הדיוק והחשיבות של התובנה החדשה. כאשר אנו לפתע מבינים משהו חדש ("תופעת פתע"), המוח שלנו מגיב ל"שגיאת חיזוי" ברמה גבוהה. שגיאות חיזוי עם ראיות חזקות (כלומר, "מדויקות") נוטות יותר להיחרט על פני אמונות ישנות. כך פועל עדכון האמונות, ככל שהראיות משכנעות יותר (כלומר, מפתיעות ומרגשות יותר), כך הן בעלות השפעה רבה יותר על המודל החדש. מבחינה נוירופיזיולוגית, ככל שעוצמת המסר בין תאי המוח עוצמתית יותר (מסר מעכב או מסר מעורר כאחד), כך המוח יעניק לאותה התרחשות חשיבות רבה יותר. כאן משחק הדופמין תפקיד חשוב, האחראי בין השאר על תהליכי למידה, הערכה עד כמה גירוי מסוים בולט בהשוואה לאחרים ועד כמה וודאות יש בו. כאשר רמות הדופמין עולות, כך גוברת עצימות התקשורת בין תאי המוח הרלוונטים. עצימות זו מתורגמת לאחר מכן לעוצמת האמונה או התובנה החדשה. בטח שמעתם שהדופמין משחק תפקיד חשוב בתחושת ההנאה או המוטיבציה, אך כאן אנו לומדים שהוא גם משפיע על מידת החשיבות שאנו נותנים למידע חדש או אימוץ אמונות חדשות. חוויות מעוררות תובנה (כמו תרופות פסיכדליות) הן תוצאה של שגיאות חיזוי ברמה גבוהה - אי התאמה גדולה בין מה שציפיתם למה שאתם חווים כעת כאמיתי. ככל שהשגיאה תהיה מדויקת ומשכנעת יותר, כך היא יכולה לעצב מחדש את האמונות שלך. השפעה זו מווסתת על ידי רווח סינפטי, שלעתים קרובות מווסת על ידי דופמין - מה שגורם לאותות מסוימים להרגיש אמיתיים יותר, חשובים יותר ובעלי תובנות יותר. עד כאן החלק הראשון של הכתבה. בחלק הבא נבין כיצד המוח תחת חומרים פסיכדליים מעניק תחושת ידיעה עמוקה, כיצד זה קשור לפעילות הדופמין, וכיצד על עולם הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים לצמצם את הסיכון שאותם חומרים לא יוליכו אותנו שולל אל עבר עתיד רווי בכאב נפשי. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות McGovern, H. T., Grimmer, H. J., Doss, M. K., Hutchinson, B. T., Timmermann, C., Lyon, A., ... & Laukkonen, R. E. (2024). An Integrated theory of false insights and beliefs under psychedelics. Communications Psychology , 2 (1), 69.‏

דבש המיוצר בעיקר מאבקני פרחים השייכים למשפחת הרוֹדוֹדֶנְדְרוֹנים (Rhododendron) ולו מאפיינים הזייתיים המצויינים בספרות המחקרית כ-דליריום (מצב של בלבול חריף, התדרדרות קוגניטיבית ושינויים תנודתיים במצב ההכרה), ורטיגו ושינויים תפיסתיים וויזואליים. הדבש מיוצר בעיקר בטורקיה ונפאל, שם הוא משמש כתרופה מסורתית, אך גם כחומר פסיכדלי למטרות התנסותיות שונות. ה- Mad Honey כהה ואדום יותר מדבש רגיל, ובעל טעם הנחשב למעט מר. התופעות ההזייתיות של הדבש מקורם ב"רעלנים עצביים" המכונים גריאנוטוקסינים (Grayanotoxins). חומרים אלו משפיעים על התקשורת שבין תאי מערכת העצבים המרכזית, בעיקר על ידי פתיחת תעלות נתרן. לכן, תופעות לוואי הקשורות למינונים גבוהים עלולות לכלול הפרעות קרדיולוגיות, סחרחורות וקושיים נשימתיים. מצב זה מכונה "הרעלת גריאנוטוקסין", "שכרון דבש" או "הרעלת רודודנדרון", ותסמיניהם עשויים להימשך בין שעות לימים. נראה כי צריכת הדבש מסוכנת פחות מהדרך להשיגו. במרכז נפאל ובצפון הודו, הדבש נאסף על ידי גלישה מצוקים על מנת להגיע אל הכוורות הממוקמות על דופן המצוק. תחילה, ציידי הדבש משתמשים בסולמות חבלים ושלבי עץ על מנת לגשת למרכז הכוורת. לאחר מכן הם מציתים אש על פלטפורמות שמוגלשות גם הן, זאת על מנת לייצר עשן המקשה על הדבורים מלעקוץ את המלקטים. התושבים המקומיים אוספים את הדבש פעמיים בשנה, פעם אחת בסוף האביב ופעם אחת בסוף הסתיו. תיאורים היסטוריים של ה-Mad Honey נפוצים זה אלפיים שנה. דיווחים מוקדמים של היסטוריונים יווניים ציינו את תכונותיו של הדבש ומקורותיו, וכוללים אזכורים מאת קסנופון, אריסטו, ופליניוס הזקן אודות מחלה המתרחשת כתוצאה מאכילת "הדבש המשגע". בנוסף, נראה כי השלטונות הרומאים והיוונים האמינו שבכוחו של ה-Mad Honey לרפא "אי שפיות", כפי שעולה מדברי אריסטו כי "לדבש ריח כבד, ואומרים שגברים בריאים משתגעים, אבל חולי אפילפסיה נרפאים ממנו מיד". Silici, S., & Atayoglu, A. T. (2015). Mad honey intoxication: A systematic review on the 1199 cases. Food and chemical toxicology , 86 , 282-290.‏ Koca, I., & Koca, A. F. (2007). Poisoning by mad honey: a brief review. Food and Chemical Toxicology , 45 (8), 1315-1318.‏

הבנת הנוירופיזיולוגיה של המוח התפתחה במהירות שיא מאז הגעתם של אמצעים מתקדמים לסריקות מוח. בהתבסס על הממצאים והרעיונות שאפשרו, נדדה בהדרגה התפיסה אודות המוח "כמכונת פרשנות" אל עבר תפיסה אחרת, לפיה האחרון מתנהג "כמכונת חיזוי". התאוריה המייצגת של תפיסה זו מכונה "קידוד החיזוי" (Predictive Coding), ובכוחה להסביר התנהגויות, חוויות סובייקטיביות ותופעות תודעתיות נוספות. נושא חם נוסף בעולם הנוירופיזיולוגיה, במיוחד ביחס לפסיכותרפיה ופסיכיאטריה, הוא הגל השני של מחקר פסיכדלי – הידוע יותר בכינויו "הרנסנס הפסיכדלי". עד כה, איש לא העז לשלב את פרדיגמת "קידוד החיזוי" עם סל התוצאות המרשימות שהושגו במחקר בחומרים משני תודעה, כך שהיה חסר מודל תיאורטי כולל אשר בכוחו להמסביר את השפעותיו של טיפול זה על המוח מעבר לרמת תאי העצב. עד שהגיע "מודל הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים". "הרפיית אמונות תחת חומרים פסיכדליים והמוח האנרכי" (REBUS & the anarchic brain) רובין קארהארט-האריס (Robin Carhart Harris) וקארל פריסטון (Karl Friston), שני מדעני מוח מובילים מבריטניה, ניסו לגבש "מודל-על" מסוג זה, זאת תוך שילוב תיאוריות משלהם, "המוח האנטרופי" ו"עקרון האנרגיה החופשית" בהתאמה, במסגרת פרדיגמת "קידוד החיזוי". הם קראו למודל הזה: RElaxed Beliefs Under pSychedelics and the anarchic brain, או בקיצור REBUS. במאמר זה נרחיב על היסודות התיאורטיים העיקריים של מודל זה, ונשלבם בהדרגה על מנת לתאר את המודל בשפה פשוטה יחסית. אבני הבסיס של מודל "הרפיית האמונות" "מודל קידוד היררכי" - Hierarchical predictive coding   בפסקת הפתיחה הזכרנו כי תפיסת הבסיס של המוח ופעילותו משתנה בהדרגה מעמדה הרואה בו "מכונת פרשנות" (עמדה פסיבית בהקשר לתפיסת המציאות) אל עבר עמדה הרואה בו "כמכונת חיזוי" (עמדה אקטיבית בהקשר להבניית המציאות). מאז כניסת המחשב לחיינו, מרבים מדענים לייצר אנלוגיה בינו לבין המוח האנושי. אנלוגיה זו, למרות היומרנות שבה, מקיימת סוג של היגיון ברמת הבסיס. נוירונים (תאי עצב), במילים פשוטות, יכולים להיתפס כסוג של מתג אשר יכול להיות במנוחה או בפעולה. במקביל, מכונות מורכבות פועלות בדרך כלל לפי כללים מתמטיים. נשאלת השאלה כיצד מתרגמים ביולוגיה מורכבות זו למודל מתמטי שמטרתו "חיזוי"? לפי חוקרי מוח רבים,  נראה כי תפיסת המציאות מבוססת על "הערכה" של המציאות הפנימית והחיצונית של האינדיבידואל, ביחד עם מנגנון המתקן "שגיאות" בהערכה זו. "הערכה" ומנגנון "השגיאה" מכוונים כלפי קלט חושי שמקורו בסביבה בה אנו חיים. מודל הקידוד ההיררכי מבוסס על הנחה זו. לפי המודל, ככל שאנו מתבגרים, אנו מתוודעים יותר לדרך שבה העולם פועל, ואנו משיגים יותר ודאות יחסית לכך שלאירועים ספציפיים יש תוצאות ספציפיות ועקביות. לאחר שנים בהן המוח "אוסף נתונים", הוא מייצר מודלים הסברתיים לגבי קלט צפוי, מנבא את הסיבות והמקורות של המתרחש בסביבה ומשווה בשיטתיות את "הצלחותיו" או "שגיאותיו" לקלט החושי בפועל. דוגמא טובה לכך היא ה"הערכה" שחפץ שייזרק לאוויר ייפול בסופו של דבר. דוגמא נוספת יכולה להיות למשל ההערכה כי פנייה סובלנית לאדם אחר תוביל לאינטראקציה חיובית. ניתן לכנות מודלים מסדר גבוה כ"תפיסות העולם" או כ"אמונות", והם מתעדכנים באופן רציף כתלות במידת ההפתעה שלנו כאשר אירוע בלתי צפוי מתרחש. המודלים המתמטיים של הפעילות המוחית מכנים את אותה "הפתעה" כשגיאה בתהליך החיזוי, או במילים אחרות, ההבדל בין מה שהמוח חזה לבין המידע החושי שנקלט. ההיבט ההיררכי בא לידי ביטוי בכך שתהליך החיזוי מתרחש במספר שכבות או אזורי מוח בו זמנית. במהלך בנייה ועדכון המודלים באזורי המוח השונים, הערכות ואמונות מסדר "גבוה" יכולים להשפיע על התפיסה המתרחשת באזורים "נמוכים", זאת על ידי כך שהם מעניקים הסבר מספק כלשהו לאותה "הפתעה" או "שגיאה בחיזוי". מצב זה מכונה בשפה המקצועית "Top down". מכאן אנחנו יכולים ללמוד כי למודלים הסברתיים מסדר גבוהה (אלו אשר היוו הסבר מספק מספר רב של פעמים) יש משקל רב יותר ממודלים הסברתיים מסדר נמוך. ככל שהמשקל רב יותר, כך יכולת ההסבר של המודל טובה יותר. בואו נשתמש בדוגמא: רוב האנשים מכירים את אפקט "הכיסא-עם-הבגדים": כאשר אנו בחדר השינה החשוך, לשבריר שנייה, הכיסא שבחדר עליו בגדים עשוי להיראות כמו אדם. כעבור רגע, המודל הנכון שאומר "מדובר בכיסא עליו בגדים" נכנס לפעולה ומעניק הסבר מספק אודות המצב בפועל. ההיפוך המיידי הזה בין תפיסת "אדם בחדר" לבין "כיסא עם בגדים" מביא לידי ביטוי את מודל "קידוד החיזוי": קליפת המוח (אזור מוחי מסדר גבוה) אומר למערכת התפיסתית שהיא חייבת להיות שגויה. שגיאת החיזוי הנכנסת מוסברת, המודל מתעדכן ומתרחשת תפיסת מציאות נכונה ומדויקת יותר. "עקרון האנרגיה החופשית"   קארל פריסטון הרחיב את תאוריית "קידוד החזוי" על ידי ההשערה שכל אורגניזם שואף להגדיל את סיכויי הישרדותו על ידי כך שיפחית את "שגיאות החיזוי" (כך אורגניזם זה יוכל להתנהל במציאות ביעילות אך גם במידה רבה של ביטחון). שגיאות אלו מכונות "אנרגיה חופשית" ומבטאים את מידת חוסר הוודאות במסגרת התייחסות כלשהי. ככל שהאנרגיה החופשית עולה, עולה ממד "השגיאה" ועולה מידת חוסר הוודאות. מכיוון שאורגניזם ביולוגי יכול לשנות את הקלט שהוא מקבל באמצעות פעולה שהוא מבצע על הסביבה, הוא יכול להימנע ממצבים בהם הוא יחווה מידה רבה של חוסר וודאות או "הפתעה". למה הכוונה ב"פעולה שהוא מבצע על הסביבה"? בואו נשמש במקרה בו אדם מסוים מחזיק במודל האומר "אם אפנה לאדם אחר בסובלנות, האינטראקציה תהייה נעימה". הוא משתמש במודל זה עת הוא נכנס לוויכוח פוליטי עם חבר, אך לצערו הרב, הוא נענה בתוקפנות ואגרסיביות מצד חברו. כעת בכוחו של האדם "לבצע פעולה על הסביבה" במטרה להתמודד עם "השגיאה בחיזוי". הוא יכול למשל להתעלם ולהכחיש את המקרה. במצב זה, האדם אינו צריך לשלם את המחיר שבעדכון המודל, אך הוא משלם את המחיר הכלול באי התאמה למציאות. אפשרות שנייה, האדם יכול לעדכן את המודל כך שיתאים למציאות המשתנה. המודל המעודכן ייקח בחשבון "שגם אם אפנה לאדם אחר בסבלנות, ייתכן ואנשים מסוימים יגיבו בתוקפנות". הרווח במקרה זה הוא התאמה למציאות, אך המחיר כולל "כאב" מבחינה פסיכולוגית, ומצריך השקעת אנרגיה מרובה. אפשרות שלישית היא כי אותו אדם ינסה באופן יזום להיכנס לשיח פוליטי דומה עם אנשים רבים אחרים, זאת בתקווה שמרביתם יתנהגו כלפיו בסובלנות, וכך יצליח לשלול את המקרה הפרטני ולשמר את המודל ללא צורך בעדכון. מצב זה אמנם, גם הוא, כולל השקעת אנרגיה רבה אשר יכולה להיות מושקעת במקומות אחרים. לסיכום, אנשים יכולים להגביל את עצמם לסביבה המתאימה ביותר לאמונות שהם מחזיקים אודות התנהגות המציאות (ובכך להימנע מהפתעות גדולות - שגיאות בחיזוי), לעדכן את המודלים שברשותם עת הם נפגשים עם המציאות המשתנה או לחפש בצורה אקטיבית מציאות אלטרנטיבית הנמצאת בהתאמה למודלים הקיימים. במילים אחרות, אנחנו יכולים להישאר באזור הנוחות או להתמודד עם חוסר הוודאות, לעדכן מודלים ולשלם את המחיר הכרוך בכך. היפוטזת "המוח האנטרופי"   על אבן הבסיס הבאה אחראי חוקר המוח רובין קארהארט-האריס, אשר בהתבסס על נתוני מחקריו בפסילוסיבין (הרכיב הפעיל בפטריות ההזיה), הגה תיאוריה אודות האופן שבו מצבי תודעה שונים קשורים זה לזה. לפי הריס, איכות או עושר החוויה הסובייקטיבית קשורים ישירות למדד מיוחד במינו המכונה "אנטרופיה מוחית". בהפשטה מסוימת, מדד האנטרופיה מבטא את מידת האקראיות (או כאוס) במערכת נתונה. בהקשר המוחי, פעילות סדורה וצפויה מקבלת מדד אנטרופיה נמוך, בעוד שפעילות "ספונטנית", בלתי צפויה או אקראית תקבל מדד אנטרופיה גבוה. ההשערה בדבר המוח האנטרופי קובעת שמצבי תודעה נוקשים דוגמת הדיכאון או הפרעה טורדנית כפייתית (המאופיינות בדפוסי חשיבה נוקשים, "לופים" מחשבתיים ורומינציות), ניצבים על הספקטרום הנמוך של האנטרופיה (חוסר וודאות נמוכה ביותר), בעוד מצבי תודעה גמישים דוגמת הפרעות על הקשת הפסיכוטית, חלומות או חוויות דוגמת החוויה הפסיכדלית, נמצאים בקצהו הגבוה של הספקטרום האנטרופי (וודאות נמוכה, אקראיות גבוהה וספונטניות מחשבתית). לדוגמה, נסתכל על הצורך לגבש אסטרטגיה חדשה לפתרון בעיה כלשהי, אתגר הדורש חשיבה יצירתית ויכולת לצאת ממסגרת ההתייחסות הרגילה. בהינתן אנטרופיה מוחית נמוכה (סדר גבוה), יהיה קשה יותר לאתר מחשבה מקורית, כזו הנמצאת מחוץ למנגנוני החשיבה הנוקשים והקשיחים. עם זאת, בקצה השני של הספקטרום, למוח "אנטרופי מידי" חסרה הלכידות המחשבתית, היכולת למקד ולגבש מבנה אחוד ואפקטיבי של מחשבות חדשות.   ההשערה של האריס היא שהמוח של האדם הבוגר מצמצם במכוון את מידת האנטרופיה למצב המכונה "תת קריטי", זאת על מנת לאפשר לאורגניזם לפעול במידה מספקת של ארגון וסדר זאת על מנת להגדיל את סיכויי הישרדותו. לכן, ניתן לראות בצמצום זה את הצורך להגיע לרמת "איזון מקסימלית", בין סדר ואי-סדר. בהקשר החומרים הפסיכדליים, הריס הראה כי לחומרים אלו היכולת "לדחוף" את המוח מעבר לנקודות הקריטיות, שם חוסר הסדר גובר במידה מסוימת על מידת הסדר, דבר המתורגם בסופו של דבר לעושר החוויתי המאפיין את המצב התודעתי תחת חומרים משני תודעה. "דחיפה" זו באה לידי ביטוי במידת אקראיות גבוהה באזורי מוח ספציפיים להם השפעה על תפיסת העצמי והמציאות בה פועל בעל המוח. לסיכום אבני הבסיס   תאוריית "קידוד החיזוי ההיררכי" מסבירה כיצד אמונות והערכות מסדר גבוה יכולות, בהתאם ל"משקל" שלהן, לווסת ולרסן פרשנות של נתונים תחושתיים שמקורם באזורי מוח הנחשבים לנמוכים מבחינה היררכית. בכך, אמונות מסדר גבוהה מצמצמות חוסר וודאות על ידי "כפייה" של סדר וארגון על אופן עיבוד קריאה ומיפוי המציאות. יתרה מכך, על פי "עקרון האנרגיה החופשית", אותם אורגניזמים שואפים למזער את אי הוודאות הסובייקטיבית על מנת להגביר את יכולת ההישרדות. הם עושים זאת על ידי פעולה המתבצעת על סביבתם על מנת למזער ביתר שאת את מידת "האנרגיה החופשית" (כלומר, למזער את מידת חוסר הוודאות). לבסוף, "השערת המוח האנטרופי" של האריס קובעת כי אקראיות רבה ברמת תאי העצב קשורה ישירות ל"עושר" של החוויה הסובייקטיבית, וכי לחומרים פסיכדליים מסוימים היכולת להעצים אקראיות זו. עיקרי תאוריית "הרפיית האמונות" כעת ברשותנו כל שנחוץ להבנת עיקרי התאוריה. פריסטון והריס מציעים כי המנגנון המרכזי בעזרתו חומרים פסיכדלים תורמים לרווחה נפשית הוא בהחלשת יכולת הכפייה של אותם מנגנוני חיזוי מסדר גבוה, אלו הכופים "יתר סדר" על קריאת המציאות. החלשתם מאפשרת תקשורת רחבה יותר בין חלקי המוח השונים, ולשחרור תכנים מנטליים חדשים שבעבר "רוסנו" על ידי המודלים הנוקשים. בכך, גדלה באופן זמני "האנרגיה החופשית" במערכת, דבר המאפשר למטופלים להיחלץ מתפיסת עולמם עליה הם משלמים מחיר נפשי יקר, למרות "החסכונות" שבה. בכוחם כעת לשקול השקפת עולם חדשה, ולפעול ממקום גמיש ולכן גם מאוזן יותר על הספקטרום האנטרופי. דוגמא מהחיים תמחיש את העניין: תארו לעצמכם אדם אשר חווה אירוע טראומטי אלים במהלך נעוריו. במטרה לשמר את יכולת ההישרדות ולהימנע ממקרים דומים, התקבע מנגנון חיזוי ואמונה חדש הפועל לפי הכלל האומר ש"לאנשים בדרך כלל יש כוונות רעות". מודל זה חסכוני, שכן, הוא מצמצם את מידת חוסר הוודאות בכך שמניח את הרע מכל באופן אוטומטי. שנים חולפות ואמונה זו הולכת ומתחזקת. כעת בכוחה לכפות את עצמה על כל ראיה מנוגדת, אם על ידי התכחשות או אם במציאת הסברים חלופיים. כך מוצא עצמו האדם ב"מעגל קסמים" של מחשבה נוקשה, המנצל כל רסיס אינפורמציה לחזוק נכונותו ותקפותו. בגיל 45, האדם מתוודה לקושי שבקרבה לאחר ושבבניית מערכות יחסים המושתתות על אמון ופגיעות. הוא נוכח כי העבודה הכרוכה בשינוי אמונות הבסיס כוללת כאב נפשי (לדוגמא, החרדה אשר תצוף כאשר יצטרך לסמוך על האחר) והשקעת מאמצים נפשיים משמעותיים. אם נתרגם דוגמא זו לשפת התאוריה, ניתן לומר כי מודל הקידוד ההיררכי מתאר את העדכון הפתאומי של האמונות שהתגבשו לאחר האירוע הטראומטי, זאת על מנת להגן מפני מקרים דומים. במשך השנים שלאחר מכן, עקרון האנרגיה החופשית פעל ביתר שאת, זאת על מנת להסיר את אי הוודאות לגבי מי "טוב" ומי "רע" על ידי אסטרטגיה קצרת טווח וחסכונית יותר, המפרשת כל אינדיקציה, שלילית, ניטרלית וחיובית כאחת, באופן נגטיבי וכפוטנציאל לסכנה אפשרית. בנקודה זו נכנס הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים לפעולה. בכוחם להחליש מערכות אמונה נוקשות מסדר גבוהה. האדם שבדוגמא מסוגל 'לקחת צעד אחורה' ולהתבונן באמונה זו וביסודותיה מנקודת מבט שונה. כאשר המנגנון מוחלש, קל יותר לעדכנו ולהתאימו למציאות המשתנה. האמונה הנוקשה מתרככת ונרגעת באופן זמני תחת השפעת החומרים, דבר המאפשר מתן הזדמנות לאמונות אחרות להתברג במערך האמונות הכללי, ובתקווה להקל ולהגמיש את אופן בו האדם מפרש את מציאותו. כאן חשוב להזכיר כי פסיכותרפיה המשולבת עם חומרים משני תודעה היא האחראית לחיזוק האמונות האלטרנטיביות, בין אם פסיכותרפיה זו נכללת תחת ההגדרה הפסיכודינמית, הקוגניטיבית, ההתנהגותית או זו המערכתית. אחד מנבדקי המחקר בפסילוסיבין אותו ניהל הריס מסכם חוויה זו באופן מעניין:  "הרגשתי הרבה יותר קליל, כאילו משהו השתחרר, זה היה טיהור רגשי, משקלם של החרדה והדיכאון הוסר". ביקורת על התאוריה באופן אינטואיטיבי, תאוריית "הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים" בהחלט נתפסת כמשכנעת. עם זאת, הוא עדיין נחשבת "צעירה", וזקוקה לעמידה במבחנים אמפיריים נוספים בטרם נוכל להתבסס על עיקריה. אני משתמש בכוונה במונח 'אינטואיטיבי', מכיוון שהמודל עצמו כרוך בטיעונים נוירוביולוגים אשר מעבר לתחומי מאמר זה (להרחבה והעמקה, ראו בדף המושגים הסברים מפורטים על שלל מושגי התאוריה). מאחר שהתאוריה מכוונת לכוח הסבר גלובלי ומאוחד לתפקוד המוח ולמצבים נפשיים, הטענה ביסודה אשר מסבירה שינויים והתופעות המתרחשים ברמת הפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה נחשבת לנועזת במיוחד. עם זאת, לדעתי יש להעריך ניסיון זה, שכן הוא הראשון מסוגו, נועד לשרת מטרה מדעית ספציפית ועומד בתנאים המדעיים המזמינים ביקורת ואפשרויות לשלילה. התאוריה מכירה בעובדה שלקשר בין שינויים קוגניטיביים בקנה מידה גדול (למשל שינויים באישיות, שינויים בהשקפות פוליטיות) חייב להיות יסודות ביולוגיים מסוימים. יחד עם זאת, הנחה זו לא הובהרה בצורה מספקת עד כה. לכן, יש לראות לדעתי בתאוריה זו שלב התחלתי, שכן עוד מוקדם לראותה כמודל ממצה אודות מערכת היחסים שבין חוויה סובייקטיבית לזו הנמדדת מנקודת מבט אובייקטיבית-נוירוביולוגית. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Huang, Y., & Rao, R.P.N. (2011). Predictive Coding. Wiley Interdisciplinary Reviews: Cognitive Science 2, 580-593 Hohwy, J., Roepstorff, A., Friston, K. (2008). Predictive Coding Explains Binocular Rivalry: An Epistemological Review. Cognition 108, 687-701. Pollan, M. (2018). How to Change Your Mind. The New Science of Psychedelics. Penguin Press Carhart-Harris, R.L, Leech, R., Hellyer, P.J., Shanahan, M., Feilding, A., Tagliazucchi, E., Chialvo, D.R., Nutt, D. (2014). The Entropic Brain: A Theory of Conscious States Informed by Neuroimaging Research with Psychedelic Drugs. Frontiers in Human Neuroscience 8. Friston, K. (2010). The Free-Energy Principle: A Unified Brain Theory? Nature Reviews Neuroscience 11, 127–138. Osborne, S. (2018). Entropy as More than Chaos in the Brain: Expanding Field, Expanding Minds. MIND Foundation Blog. Tagliazucchi, E., Carhart-Harris, R., Leech, R., Nutt, D., Chialvo, D.R. (2014). Enhanced Repertoire of Brain Dynamical States During the Psychedelic Experience. Human Brain Mapping 35, 5442-5456. Roseman, L., Demetriou, L., Wall, M.B., Nutt, D.J., Carhart-Harris, R.L. (2018). Increased Amygdala Responses to Emotional Faces After Psilocybin for Treatment-Resistant Depression. Neuropharmacology 142, 263-269. Briggs, S. (2018). How Predictive Coding Is Changing Our Understanding of the Brain. MIND Foundation Blog.

כאשר אנו  מדברים על חומרים פסיכדליים, אנו מתייחסים למעשה לקבוצה של חומרים המחולקים לתתי קבוצות בהתאם למבנה הכימי, מנגנון הפעולה המוחי, החוויה הסובייקטיבית וקטגוריות נוספות. במאמר זה נתייחס למשפחה הנחקרת ביותר היא משפחת החומרים ה"פסיכדליים הקלאסיים" הכוללת את ה-אל.אס.די (LSD), המסקלין, הפסילוסיבין (הרכיב הפעיל בפטריות הזיה) וה-די.אמ.טי (DMT). המשותף לחומרים הפסיכדליים הקלאסיים הוא הדמיון המולקולרי ודרכי השפעתם על פעילות אזורים ספציפיים במח. על מנת להבין את מנגנון הפעולה הדומה של אותם חומרים, נרחיב קודם על האופן בו תאי עצב (המכונים גם נוירונים) "מתקשרים" זה עם זה, וכיצד תקשורת זו מושפעת מנטילת חומרים פסיכדליים. חשוב לציין כי נצטרך להתייחס לדינאמיקה זו בקווים כלליים מכיוון שהמחקר עוד צעיר, וממצאים חדשים צצים כמעט בכל יום. הסבר מפורט אודות המושגים המופיעים בכתבה ניתן למצוא בקישור זה לדף המושגים. השפעת החומרים הפסיכדליים הקלאסיים על תאי עצב קיימים בערך 80 מיליארד תאי עצב במח, ועוד מספר דומה של תאים התומכים את פעילותם. הם שלובים במארג רשתות סבוכות ופועלים כמכלול המושתת על יחסי גומלין והשפעות הדדיות. תאי העצב אינם נוגעים זה בזה, ולכן התקשורת ביניהם מתרחשת לרוחבו של מרווח צר הקיים בין תא עצב אחד לשני, מרווח המכונה "המרווח הסינפטי". התקשורת שבין הנוירונים היא אלקטרו-כימית ומשמעותה, קיומם של זרמים חשמליים המתאפשרים לאור אינטראקציה כימית המתרחשת במרווח הסינפטי. מי הוא האחראי לאותה אינטראקציה כימית? בהפשטה מסוימת, ניתן לציין שני סוכנים מרכזיים. הסוכן הראשון הוא  המוליך העצבי  (המכונה בשפה המקצועית "נוירוטרנסמיטר"), מולקולה שמקורה בתא העצב ממנו מתקבל המסר, אשר משתחררת אל המרווח הסינפטי בדרכה אל עבר תא העצב הבא. התחברותו של המוליך העצבי לתא העצב הבא משפיעה על יכולתו של האחרון לקלוט מסר חשמלי ולהעבירו הלאה במורד הרשת העצבית. קיימים מוליכים עצביים רבים, אשר בין המפורסמים שבהם נמצא את  הסרוטונין, הדופמין, האפינפרין והגלוטמט. נשאלת אמנם השאלה כיצד אותם מוליכים העצביים נקשרים לתא העצב הבא בשרשרת? כאן הוא המקום להציג את הסוכן השני הוא  הקולטן  (Receptor) , מבנה חלבוני הנמצא בדרך כלל על דפנותיו של תא העצב אליו המסר החשמלי עתיד לעבור. הקולטן משמש כסוג של מנעול האחראי לפתיחתן של תעלות המפרידות בין תא העצב למרווח הסינפטי. כאשר המוליך העצבי מתיישב על הקולטן, נפתחות התעלות, וחלקיקים הטעונים במטען חשמלי יכולים כעת להיכנס ולצאת אל ומתוך תא העצב. כך למעשה משתנה המטען החשמלי בתוך תא העצב. בהינתן והשינוי יהיה משמעותי, יעבור זרם בתוך תא העצב אל עבר תא העצב הבא בשרשרת. ניתן להמחיש תופעה זו לפעולתם של  "מפתח" , הוא המוליך העצבי,  ו"מנעול"  הוא הקולטן. במידה והמוליך העצבי תואם את מבנה הקולטן, תתרחש שרשרת של פעולות אשר יאפשרו בסופן לפתיחה או סגירה של תעלות דרכן החלקיקים החשמליים יוכלו לעבור. כך למעשה תאי העצב מתקשרים אחד עם השני. הפסיכדליים הקלאסיים והמוליך העצבי "סרוטונין" החומרים הפסיכדליים הקלאסיים דומים מאוד בהרכבם המולקולרי למוליך העצבי סרוטונין. מתוך 14 קולטני סרוטונין שונים, החומרים הפסיכדליים הקלאסיים מתאימים לסוג אחד מיוחד המכונה 5HT2A, אשר לצורך הפשטה נכנה אותו כקולטן מסוג "2A". ה-אל.אס.די (LSD), המסקלין, הפסילוסיבין וה-די.אמ.טי (DMT) מתחברים לקולטן זה ומייצרים שרשרת תגובות כימיות וחשמליות, תגובות שלבסוף מתגבשות לכדי חוויה סובייקטיבית אותה אנו מכנים "חוויה פסיכדלית".  מה קורה במפגש? כיצד אותו חיבור בין החומרים הפסיכדליים הקלאסיים לקולטן מסוג  "2A" מתגבש לכדי חוויה פסיכדלית? הסוד טמון במיקום בו מרוכזים אותם הקולטנים מסוג "2A". מחקרי הדמיה מוחיים ממחישים כי קיים ריכוז גדול של אותם הקולטנים באזורי מוח הנחשבים כמפותחים יותר מבחינה אבולוציונית, אזורים המכונים גם אזורים אסוציאטיביים. אזורים אלו אחראים למגוון רחב של יכולות קוגניטיביות ביניהן תכנון, תפיסה, שפה וחשיבה אבסטרקטית. בנוסף, לפעילות באזור זה השפעה על אזורי מח "קדומים יותר" מבחינה התפתחותית, אזורים האחראיים על החוויה הרגשית והזיכרון. לכן, ניתן למתוח קו ישיר בין הפעילות השונה הנגרמת מהצפת אותם אזורים בחומרים הדומים לסרוטונין, לבין אותם שינויי תפיסה וחשיבה הנמצאים בליבת החוויה הפסיכדלית. מחקרים רבים מראים כי כאשר מבקשים מאדם ליטול חומרים פסיכדליים, זאת תוך כדי מעקב אחר הפעילות המוחית על ידי מכשירי הדמיה מגוונים, רואים קשר ברור בין הפעילות הבלתי שגרתית באזורי המוח המתקדמים לבין הדיווח אחר חוויות פסיכדליות. אותו דיווח "פסיכדלי" כולל בעיקר תמורות בתפיסת "העצמי", הצפה רגשית ושינויים בתפיסת הזמן והמרחב. רבים גם מדווחים אודות חוויות "מיסטיות" הכוללות חיבור אל "האחד הגדול השלם", התפוררות הגבולות בין "העצמי" לבין העולם שבחוץ, חוסר יכולת לתאר את החוויה במילים ( תופעה המכונה Ineffability), חשיבה פרדוקסאלית ואמונה עמוקה כי נוצר מגע עם מקור ידע אמין ומבוסס. שינויים בפעילות אך גם במבנה המוח חשוב לציין כי השינויים בפעילות המוחית לאחר נטילת החומרים הפסיכדליים הקלאסיים מעודדים שינויים מבניים המתרחשים לאורך זמן. כאן עלינו לרדת לעומקו של מושג חשוב אותו אנו מכנים  גמישות מוחית או פלסטיות מוחית (Neuroplasticity).  בלב המושג, היכולת של המח להשתנות בהתאם למפגש של האדם עם הסביבה, או במילים אחרות, למידה.   ברמת רשתות תאי העצב, הלמידה היא למעשה השינויים האפשריים בטיב ואופן הקשר בין ובתוך רשתות תאי העצב. מחקרים רבים מעלים את האפשרות כי  צריכת חומרים משני תודעה מהמשפחה הקלאסית מגבירה את הגמישות המוחית, מגדילה את מספר נקודות הממשק שבין הרשתות השונות ומחזקת את חיבורן. אנו עדים בכך להתגברות תהליך הלמידה, אשר יש הטוענים כי הוא האחראי לתובנות החדשות אותן רכשנו בעת החוויה הפסיכדלית, לתפיסות החדשות שעלו לתודעה אודות עצמנו והעולם בו אנו חיים.  לסיכום מרכזיותם של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב יוצאת דופן. האינטראקציה אשר הוצגה בכתבה זו בין המוח האנושי לחומרים אלו מעוררת תקווה בכוחם הטיפולי של האחרונים עבור אלו המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים ביניהם החווים דיכאון, הפרעות אכילה, הפרעות דחק פוסט טראומטיות (PTSD  ו- Complex PTSD) וחרדות נוספות כגון חרדה חברתית, OCD, פוביות שונות, ועוד. יש אפילו המאמינים שחומרים אלו יכולים לספק רמזים רבים לפתרון שאלת השאלות, מה היא התודעה עצמה? מבחינה טיפולית, יש המאמינים שכוחם של החומרים הפסיכדליים טמון באפשרות להעניק לאדם  את האפשרות לחוות את עצמו ואת העולם אחרת. בהינתן חוויה מיסטית-פסיכדלית, מתעצמת תקווה גדולה, המתחזקת על ידי תחושה של ידיעה עמוקה שיש מעבר לקיום החומרי. חוויה זו עומדת בסטירה לתפיסה המטריאליסטית, המרכזית כל כך בעולם המערבי, אשר יש הרואים בה מכשול גדול למציאת תחושת משמעות בקיום היומיומי.  בשילוב נטילת החומרים עם פסיכותרפיה, יש המאמנים כי ניתן לנצל חלון ההזדמנויות ללמידה חדשה, הבאה לידי ביטוי בהעצמת הגמישות המוחית. כך אותן תובנות חדשות יכולות להשתרש, להתקבע ולעמוד במבחן הזמן.  אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Barbut Siva, J., Barba, T., Kettner, H., Kuc, J., Nutt, D. J., Carhart-Harris, R., & Erritzoe, D. (2024). Interactions between classic psychedelics and serotonergic antidepressants: Effects on the acute psychedelic subjective experience, well-being and depressive symptoms from a prospective survey study.  Journal of Psychopharmacology ,  38 (2), 145-155. ‏ Muttoni, S., Ardissino, M., & John, C. (2019). Classical psychedelics for the treatment of depression and anxiety: A systematic review.  Journal of affective disorders ,  258 , 11-24.‏ T. L’Estrade, E., Hansen, H. D., Erlandsson, M., Ohlsson, T. G., Knudsen, G. M., & Herth, M. M. (2018). Classics in neuroimaging: the serotonergic 2A receptor system—from discovery to modern molecular imaging.  ACS Chemical Neuroscience ,  9 (6), 1226-1229.‏

האם בכוחם של חומרים מרחיבי תודעה להגביר את הממד היצירתי באישיותינו? האם בכוחם לעזור בפתרון בעיות מורכבות ומסובכות? לא מעט אינטלקטואלים, פסיכונאוטים, בכירי תאגידים ומדענים מן השורה מאמינים (או מאוד רוצים להאמין) כי יש אמת בדבר. לפני שנרד לפרטי פרטים אודות מערכת היחסים הסבוכה שבין חומרים אלו לבין שכלול חשיבתי, כדאי להתחיל במספר המצאות שספק אם היו באות לעולם ללא שימוש בחומרים פסיכדליים. בהיכל התהילה של הגילויים מבוססי השימוש בחומרים מרחיבי התודעה, לפסיכדליים הקלאסיים, ביניהם החומצה הליסרגית דיאתילמידית, או בשמה המוכר יותר – LSD, מקום של כבוד. השימוש בה ובבני משפחתה, דוגמת הפסילוסיבין, המסקלין או ה-DMT, נקשר בתהליכי הגילוי של המבנה דמוי הסולם של ה-DNA, בהמצאתה של בדיקת ה-PCR שהצילה מיליונים בתקופת הקורונה, ובתפקידו של הסרוטונין בייצוב ויסות מצבי הרוח (גילוי שהוביל לאחת ממשפחת התרופות החשובות בעולם הפסיכיאטריה, היא משפחת נוגדי הדיכאון ה-SSRI וה-SNRI). שמם של החומרים הפסיכדליים נקשר בהמצאות פורצות דרך במדעי המחשב, וכוללות המצאות דוגמת האייפוד והמציאות המדומה. בעולם המתמטיקה והפיזיקה חומרים אלה נקשרים עם גילויים שוברי מוסכמות במכניקה קוואנטית ובתורת הכאוס. בארכיטקטורה, השימוש בפסיכדליים נקשר בתכנון מבנה ה"ביוספרה 2". ובעולם המוזיקה והקולנוע, מעולמות התוכן המזוהים ביותר בחיבתם לחומרים משני תודעה, נציין את האלבום "Revolver" של הביטלס, "Pet Sounds" של הביץ' בויז והסרט "Easy Rider" אשר נחשב לאחד מסרטי הפולחן הגדולים בכל הזמנים. בין שהחומרים הפסיכדליים שיחקו תפקיד מרכזי או חלקי בלבד בפריצות דרך אלו, רבים מהמוחות מאחוריהן מייחסים להם חשיבות כמעט מיתית. וכפי שהיטיב לנסח זאת סטיב ג'וב בכבודו ובעצמו: "נטילת LSD הייתה אחד הדברים החשובים בחיי". יחד עם זאת, אסור לנו להתבלבל בין קשר מתאמי לקשר סיבתי. במילים אחרות, ייתכן שמדובר בצירוף מקרים או באפשרות שפשוט אנשים "יצירתיים" נוטים להשתמש יותר בחומרים משני תודעה. אין אנו יודעים את אחוז ההמצאות שנבעו בהכרח משימוש בחומרים פסיכדליים, וכנראה גם לא נדע, לאור העובדה כי חומרים אלו ידועים בהיותם לא חוקיים ובסכנה התמונה ב"ווידוי" מסוג זה ליוקרה ולמעמד של אותם ממציאים. כל אלו זועקים לצורך בהתעמקות מחקרית בדבר כוחם של חומרים אלו לשיפור היצירתיות, אך לפני שנתעמק בממצאי המחקרים העדכניים, חשוב שנבין קודם כול מהי למעשה "יצירתיות", כפי שמשתקפת דרך הפרספקטיבות השונות. יצירתיות יצירתיות היא אחת התכונות המוערכות ביותר ברפרטואר האנושי. היא עוברת כחוט השני בכל היבטי חיינו ומאפשרת לנו להסתגל לסביבה הנמצאת בשינוי תמידי. השאלה "מהי יצירתיות" סחפה אחריה מוחות רבים, אך לדעתי, ההסבר הטוב ביותר הוא של החוקר והפסיכולוג ההונגרי-אמריקאי מיהאי צ'יקסנטמיהאיי (Csikszentmihalyi). לפיו, היצירתיות היא "תהליך הפקתו של רעיון, פעולה או אובייקט שהוא בעת ובעונה אחת גם מקורי וגם מוערך". כלומר, קיים דגש כפול, האחד אודות הצורך בחדשנות וייחודיות, ואילו השני אודות הצורך בפרקטיות. הסיבה שבגינה קשה להגדיר ולבחון יצירתיות נעוצה בעובדה כי התהליך רב ממדי, וכל הישענות על ממד אחד רק משטיחה את העמקתנו בנושא. יחד עם זאת, נעשו מספר ניסיונות לכך. הספרות המדעית מבחינה בין נקודות מבט שונות אודות החשיבה היצירתית: נקודת המבט הראשונה היא ה"מדעית". לפיה, יצירתיות היא חשיבה המכסה את היכולת לפתור בעיות ולנסח השערות, מוכוונת שימושיות וכוללת את הרחבתו של ידע בתחום מסוים. נקודת המבט השנייה היא ה"אומנותית". לפיה, מדובר בתהליך הולדה של ייצוגים חדשים, תהליך המכוון התבוננות פנימית. בין שמדובר ביצירתיות "מדעית" או "אומנותית", רובנו מעוניינים להגביר את הממד היצירתי בחיינו. לשם כך, פסיכולוגים ומדעני קוגניציה ומוח מחפשים זה שנים אחר התנאים המאפשרים יצירתיות מצד אחד, ואחר התהליכים המחשבתיים העומדים מאחורי החשיבה היצירתית, מצד שני. לשמחתנו, הם מצאו די הרבה. נתחיל עם התנאים הדרושים להוצאת יצירתיות מן הכוח אל הפועל. הפסיכולוג קארל רוג'רס (Carl Rogers), מאבות הזרם ההומניסטי, הבחין בין תנאי החוויה הפנימיים בין אלו החיצוניים הדרושים לפריחתה של היצירתיות. לפיו, התנאים הפנימיים מחייבים בראש ובראשונה את הנמכת להבותיהן של ההגנות הפסיכולוגיות. הכוונה היא ליכולת לשאת עמימות, חוסר וודאות ואת קיומם של הסברים סותרים, וכן ליכולת להכיל את החרדה הכרוכה באי הידעה אם דרכי החשיבה יובילו להצלחה או לכישלון. בהינתן יכולת זו, מתרככים הגבולות של אמונות, תפיסות והשערות שונות. מושגים שבעבר היו נוקשים מתגמשים כעת, ומידת הפתיחות לחוויות חדשות גדלה משמעותית. לכך מתווסף המעבר מהערכה ושיפוט לפי סטנדרטיים חיצוניים (אותו "מה יגידו?" מפחיד ומשתק לעיתים) לאלו הפנימיים, המכוונים לפי צו הרגשות, האינטואיציה ותחושת הסיפוק שבביטוי פנימי ואישי. בשלב זה בא לידי ביטוי התנאי השלישי, הוא "אלמנט המשחקיות", היכולת להשתעשע עם רעיונות, מושגים והערכות. אותו "מתן דרור" לתרגם צורה אחת לאחרת ולחשוב במונחים מטאפוריים העשירים באסוציאציות ובאנלוגיות. לתנאים פנימיים אלו מצטרפים שני תנאים חיצוניים. רוג'רס מדגיש לא אחת את החשיבות שביצירת אטמוספרה של ביטחון פסיכולוגי. כלומר, מסגרת שבה החושב מרגיש מקובל ומוערך ללא תנאי. היא כוללת את ההפנמה כי החושב יכול להיות ספונטני, ללא חשש שמעשיו או יצירותיו יוערכו בטרם עת על פי סטנדרטים חיצוניים נוקשים או מענישים. לצד הסביבה המאופיינת כמקום שבו שולטים ההבנה, האמפתיה וחוסר השיפוטיות, ניצב התנאי לסביבה שבה החושב נהנה מ"חופש ושחרור", עמדה הבאה לידי ביטוי ברשות לחשוב, להרגיש ולהביא לידי ביטוי את כל המתרחש במסגרת התהליך היצירתי. בהינתן התנאים המתאימים, הן החיצוניים הן הפנימיים, עדיין נשאלת השאלה: ממה מורכבת היצירתיות ומה מאפיין אותה? מודל מעניין, מסורתי יותר אך עדיין רלוונטי, הוא מודל היצירתיות של הפסיכולוג האנגלי גרהאם וואלאס (Graham Wallas) שהתפרסם בספרו "אומנות המחשבה" אשר נכתב עוד בשנת 1926. לפי המודל, לתהליך היצירתי ארבעה שלבים: השלב הראשון הוא "שלב ההכנה" (preparation). עובדות נאספות, כיווני חשיבה ממופים ומודלים בסיסיים של רעיונות פוטנציאליים מתגבשים. אחריו מגיע "שלב הדגירה" (incubation). הרעיון "נח" בתודעתנו, פורח בכיוון עצמאי ומתפתח באופן ספונטני ללא מאמץ חשיבתי ספציפי. השלב השלישי הוא "שלב ההארה" (illumination), אשר אולי מזוהה כדומה ביותר לתפיסת "יצירתיות" באופן ספונטני. הוא כולל את יצירתם המודעת של כמה שיותר כיווני חשיבה, פתרונות או מודלים פוטנציאליים. השלב האחרון הוא "שלב הביקורת והבחינה" (verification). במהלכו נבחנים כל הפתרונות הפוטנציאליים בדקדוק רב, תוך הפעלת מערכת בחינה אנליטית ומאומצת על מנת שהתוצר יהיה גם מקורי, אך בעיקר שימושי ומוערך על ידי צרכניו. מודל זה, שיהווה מודל מנחה לכמה מהמחקרים אודות חומרים פסיכדליים שנסקור בהמשך, מתכתב עם מודלים "מודרניים" יותר. מחקרים במדעי הקוגניציה (תחום העוסק בין היתר בתשתית המנטלית מאחורי תהליכי התפיסה, קשב, קבלת החלטות, זיכרון, רכישת שפה, מודעות וכו') מספקים שלל תובנות מעניינות, ביניהן ההנחה הרווחת כי החשיבה היצירתית מורכבת משני תהליכים מנטליים דינמיים. התהליך הראשון אחראי להעלאתם של רעיונות, ואילו השני להערכתם ולבחינתם. השמות שניתנו לתהליכים אלו הם: החשיבה המסתעפת (Divergent Thinking ): הולדה של רעיונות חדשים והצפתם למודעות תוך כדי התפזרות מחשבתית, חשיבה אסוציאטיבית ו"קפיצה" בין נקודות מבט שונות ("זום-אאוט"). חשיבה מסתעפת משולה לתהליך סיעור מוחות, שבמסגרתו מועלים כמה שיותר רעיונות עבור נושא ספציפי. חשיבה מסוג זה נבחנת הן במספר הרעיונות המוצעים, הן במידת המקוריות של כל אחד מהם. במילים אחרות, יצירה של כמה שיותר פתרונות פוטנציאליים עבור מצב שבו אפשרי יותר מפתרון אחד. חשיבה זו מתכתבת עם שלב ה"הארה" לפי המודל של וואלאס.   החשיבה המתכנסת (Convergent Thinking): שקילה, בחינה והערכה של השימושיות והיעילות של הרעיונות שזה עתה נולדו, תוך כדי התכנסות ("זום-אין"). מאמץ המכוון כלפי מציאת פתרון אופטימלי אחד לבעיה ספציפית, ומחייב התבססות על חשיבה אנליטית, מפוקסת ומונחית בקרה. חשיבה זו מתכתבת עם השלב הרביעי לפי המודל של וואלאס. חשוב להבין כי המשקל המוענק לכל סוג חשיבה משתנה לאורך ציר הזמן. כלומר, רוב המשאבים החשיבתיים (אך לא כולם) מושקעים תחילה בחשיבה המסתעפת. יחס זה משתנה בהדרגה לטובת החשיבה המתכנסת ככל שמתקדם הצורך לגבש תוצר סופי. מעבר המשקל בין השתיים מתרחש תוך כדי הפעלת אסטרטגיות שונות הכוללות "שבירת מונחים" לאבני בסיס והרכבתם מחדש בהקשרים שונים ומפתיעים. אסטרטגיות אלו של "שבירה וחיבור" באופנים חדשים משול לסמל של "הנורה הנדלקת" – חשיפה לפתע של קשרים בין אלמנטים שונים שבעבר לא נשקלו או לא נצפו על ידי התודעה. נראה כי הן התנאים הנדרשים לגיבוש יצירתיות, הן התפיסות המסורתיות והמודרניות המאפיינות תהליך חמקמק זה, כאילו מחכות ליצירתם של כלים שתפקידם להעצים את הפוטנציאל היצירתי הגלום באדם. כאן נכנסות לסיפור התקוות הנקשרות בעולם המחקר העשיר אודות ההיבטים הפסיכולוגיים והנוירופיזיולוגיים של החומרים מרחיבי התודעה. לפני שנראה כיצד השימוש באותם חומרים למען הגברת היצירתיות נבחן במישור המחקרי, בחלקו השני של המאמר נכיר שלוש תאוריות אודות המתרחש בגופנו ובנפשנו כאשר אנו צורכים את החומרים הללו. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Wallace, B. (1986). Creativity: Some definitions: The creative personality; the creative process; the creative classroom.  Gifted Education International ,  4 (2), 68-73.‏ Baggott, M. J. (2015). Psychedelics and creativity: a review of the quantitative literature.  PeerJ PrePrints ,  3 , e1202v1. ‏ Bettencourt, K. (2014). Rogers and Csikszentmihalyi on creativity.  The Person Centered Journal 21 (1-2) , 21-33.‏

שמאנית משבט השיפיבו - התמונה צולמה על ידי חברי פול ווינר ( https://thepaulwinner.com/ ) דקה לפני הטקס האחרון בו השתתפנו ( https://templeofthewayoflight.org/ ) המטרה של הכתבה שלפניכם היא לעשות סדר בשיח על טקסי האיוואסקה, כפי שבא לידי ביטוי בספרות הפופולארית ובשיח היומיומי. נתחיל מלהבין מהו אותו משקה, ממה מורכב, כיצד נעשה בו שימוש במסורות ילידיות שונות, סוגי הטקסים השונים וכיצד התעצבו עם השנים. לאחר מכן, נשאל מה מיוחד כל כך באותה חוויה תחת השפעת האיוואסקה, ובמה היא שונה מהחוויה תחת חומרים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD, פסילוסיבין או המסקלין, זאת תוך התמקדות בשתי תופעות מרתקות: חווית "סף מוות" ומפגש עם "ישויות" אינטליגנטיות ועצמאיות במהלך השפעת החומר. לבסוף, נחבר את סל תופעות ייחודי זה עם עולם חקר המוח העדכני, ונתעמק בהבנת השינויים בפעילות המנגנונים המוחיים המתרחשים תחת ההשפעה של החומר הפעיל DMT. מהי האיוואסקה? ההגדרה הבסיסית ביותר של האיוואסקה מתמקדת בהיותו משקה פסיכואקטיבי המורכב משני צמחים עיקריים: האחד נקרא "פיסכוטוריה-ווירדיס" (Psychotria viridis) והשני "בנסטריופסיס-קאפי" (Banisteriopsis caapi). לפיסכוטוריה-ווירדיס (המכונה לעיתים גם בשם "צ'קרונה") עלים ירוקים וגדולים, בעוד שהבנסטריופסיס-קאפי הינו למעשה גפן עבה ונוקשה, המסולסל סביב עצמו בצורת ספירלה. לאחר שנאספו שני הצמחים, מכינים מהן חליטה על אש גלויה, ונותנים לה להתבשל כבערך עשר שעות (זמן הבישול, ולפעמים גם ווריאציות שונות של אותם צמחים משתנים בהתאם למסורות השונות). מה שחשוב להבין הוא שללא השילוב שבין השניים, החוויה הפסיכדלית לא תבוא לידי ביטוי. על מנת להבין את הסיבה לכך, עלינו לצלול מעט אל עבר הכימיה שמאחורי שני הצמחים. הפסיכוטוריה-וירדיס נותן לחליטה את ה-DMT, חומר פסיכדלי ייחודי מהמשפחה הקלאסית אודותיו נרחיב בהמשך. הבעיה היא שגוף האדם מצליח לפרק את ה-DMT במהירות, זאת לאור קיומו של אנזים ספציפי המכונה מונואמין אוקסידאז (MAO). זו גם הסיבה שעישון ה-DMT  או אידויו מייצר חוויה פסיכדלית אינטנסיבית, אך קצרה ביותר (בין 20-30  דקות). אם נרצה להאריך את שהייתנו במצב הפסיכדלי, עלינו לשבש באיזה אופן את פעילותו של אותו אנזים. כאן נכנס הבנסטריופסיס-קאפי לתמונה, אשר מכיל חומרים המעכבים את פעילותו של אותו אנזים הנקראים בטא־קרבולינים. כך למעשה מתאפשרת חוויית DMT ממושכת יותר, בין-6 ל-8 שעות בקירוב. במילים אחרות, חווית האיוואסקה הינה צריכת DMT תוך כדי עיכוב פירוקו על ידי הסתייעות בחומרים אחרים. מלאכת הכנת האיוואסקה משתנה בהתאם למסורת הילידית הספציפית, אך כולן משלבות את הפסיכוטוריה-וירדיס יחד עם גפן הבנסטריופסיס-קאפי לאחר שהאחרון נכתש עד דק (הכתישה נחוצה לתמצות ושחרור מעכבי האנזים). חשוב לציין כי מלאכת הכנת האיוואסקה המסורתית כוללת טקסים ייחודיים. למשל, אצל בני שבט "השיפיבו" (Shipibo) מאגן האמזונס המזרחי לדוגמה, השמאן (או ה-"Onaya" לפי הניב המקומי) מלקט את שני הצמחים המדוברים תוך כדי שירה מקודשת המכונה "איקרו" או "איקרוס" אודותיה נרחיב בהמשך. בכל אופן, המלאכה כוללת אלמנטים פרקטים מצד אחד, ויישום טקסיים רוחניים מצד שני. שווה שגם נתעכב על המילה "איוואסקה". מקור המילה בשפת הקצ'ואה, הרווחת בתרבויות הילידיות בשטחה של פרו, אקוואדור, בוליביה וקולומביה. "איה" פירושה "נשמה" או "רוח", אך גם "גופה" או "מוות". המילה "וואסקה" פירושה "גפן" או "חבל". השילוב שבין השתיים יתורגם "לגפן המתים" או "גלפן הרוחות", הלחם המתאר את האמונה כי בכוחו של המשקה לאפשר נדידה במנותק מהגוף וכניסה לעולם הרוח האסור לאלו החיים. בספרות המחקרית, האיוואסקה נכללת תחת משפחת החומרים המכונים חומרים "אנתאוגנים", שפירושם "בעלי היכולת לעורר/לחולל את האלוהים שבפנים". בנוסף, שם המשפחה מתכתב עם המילה "Enthusiasm" – התלהבות, רגש הנפוץ כל כך תחת השפעת אותם חומרים. נשאלת השאלה כיצד הצליחו אותן תרבויות ילידיות להבין כי מתוך 80,000 זנים בוטניים שונים המצויים ביער האמזונס, השילוב שבין שני הצמחים הללו יעניק חוויה מיסטית עוצמתית? סביב שאלה זו התפתחו מיתוסים עשירים ותאוריות פורצות דמיון. אחת מהן שייכת לבני שבט הטוקאנו (Tukano), המספרים על הגעתם של "קבוצת חכמים" על גבי ספינות, ומטרתם הנחלת מתנת האיוואסקה לבני השבט. נכון להיום, גם המדע המודרני מתקשה להעניק הסבר חד משמעי לשאלה זו. מה שכן בכוחו להעניק היא תמונה בהירה אודות האופן בו התפתחו טקסי האיוואסקה השונים, וכיצד הושפעו מהמפגש עם תרבות המערב אי שם עוד במהלך המאה ה-17.   ההיסטוריה של טקסי האיוואסקה נכון להיום, אף אחד לא יודע מתי בדיוק הומצאו טקסי האיוואסקה או כיצד נראו בראשית הדברים. כאמור, המיתולוגיה העופפת את טקסים אלו מגוונת עד כדי כך שכנראה ימשיכו להתווכח על המקורות הבראשיתיים של אותם טקסים עוד שנים ארוכות. יחד עם זאת, ידוע למחקר המודרני כי שימוש בחומרים משני תודעה נפוץ היה באגן האמזונס לפני יותר מ-4000 שנה, טענה לה תימוכין מניתוח מדוקדק של כלי פולחן אשר נמצאו באזורי ריכוז האוכלוסייה של אותם השנים. בנוגע לאיוואסקה באופן ספציפי, העדויות הראשונות מגיעות אלינו מהמאה ה-17, עת ראשוני מגלי הארצות הספרדים העזו להיכנס ליער גשם זה במטרה למפותו לצורכי כיבושיהם. מפגש העולם המערבי עם האיוואסקה מתחיל עם פרנסיסקו דה אורלאנה (Francisco de Orellana), המערבי הראשון אשר הצליח להפליג לאורכו של האמזונס. ממשיכי דרכו הם אלו שהעלו על הכתב בפעם הראשונה את קיומו של אותו משקה מסתורי. למשל, במכתב שנשלח מאת חוסה צ'נטרה, חייל בשירות הלגיון הספרדי, אל משרדי האינקוויזיציה שבספרד מפרט על "שיקוי שטני" המבושל מעשבי תיבול מרים: "העמים  מקדישים לילה שלם לניבוי עתידות. לשם כך בוחרים את הבית הגדול ביותר בסביבה, שכן צפויים להגיע לאירוע רבים. החושף תולה את מיטתו באמצע ומניח לצידו שיקוי תופת, הידוע בשם Ayahuasca,  אשר יעיל במיוחד בשינוי החושים של האדם".   רוב החוקרים מאמינים כי הכיבוש הספרדי והפורטוגזי מהווה נקודת מפנה בהיסטוריית טקסי האיוואסקה. מדוע? חוקרים דוגמת פיטר גאו (Peter Gao) ובראבק דה מורי  (Brabec de Mori) טוענים שטקסי האיוואסקה התפתחו והושפעו באופן מהותי ממאמצי המיסיונריות של מסדרי הנצרות השונים.  לעתים קרובות, עולם המונחים של טקסי האיוואסקה משקף את מסורת הפולחן הנוצרית-קתולית כפי שבאה לידי ביטוי למשל בטקס המיסה, במסגרתו מבקש המאמין לאכול לחם ולשתות יין המסמלים את בשרו ודמו של ישוע. החוקר דה מורי מכנה זאת "הסוואה נוצרית", שכן, גם המשתתף בטקס האיוואסקה מתבקש לצרוך אל תוכו את אותה חליטה לה "קדושה אלוהית" או כוח בעל סגולות על-טבעיות.   כמו כן, השימוש בשפת הקצ'ואה בטקסי האיוואסקה נפוץ לאורכו ולרוחבו של יער האמזונס כולו, זאת ללא קשר לרקע הלשוני או התרבותי הספציפי של אותה קהילה. כאמור, רוב ניגוני "האיקארוס" מעוגנים בשפת הקצ'ואה, שפת המסחר שבין מושבות האמזונס אשר התעצבה במקביל וכתוצאה מאותו כיבוש קולוניאלי. עדות נוספת להשפעות הקולוניאליות על עיצוב טקסי האיוואסקה מתמקדת בתהליכים כלכליים ופוליטיים אשר התרחשו מניצול העושר הבוטני של יער האמזונס, בייחוד זה הקשור לתעשיית הגומי. הרווח הכלכלי בו חשק הכובש הספרדי או הפורטוגזי מתעשייה זו משך ידיים עובדות רבות מקצוות היבשת, אשר הגיעו למעמקי יער האמזונס על מנת לנסות את מזלם בענף מתפתח זה. הנדידה אל מערב האמזונס הפגיש את בני היבשת השונים בתרבותם ומוצאם עם טקסי האיוואסקה המקומיים, וכך, בתהליך של טרנספורמציה תרבותית דו כיוונית, התגבשו אותם טקסים בהתאם לכוחות ההשפעה המקומיים מצד אחד, לאלו שמקורם בעולם המערבי-נוצרי מצד שני. לא סתם כנראה טקסי האיוואסקה במקומות רבים נקראים על שם "עשב עובד הגומי" (Yerba de Cauchero). מיפוי האמזונס כיריית הפתיחה להשפעת תרבות המערב על טקסי האיוואסקה מדובר בהאצה של חילופי תרבות אינטנסיביים, אשר בסופם גם היווצרות של קטגוריה חברתית חדשה, "המסטיזוס" (Mestizos) – תושבים בעלי מוצא אירופאי וילידי להם מעמד כלכלי ותרבותי יוצא דופן בחשיבותו. לפי החוקר פיטר גאו, לבני מעמד זה תפקיד מכריע בעיצוב טקסי האיוואסקה, בעיקר לאור מרכזיותם בהתפתחות אותה תעשיית גומי. "תיירות האיוואסקה" היא התמורה השנייה שעלינו לציין. נהוג לאפיין את ראשית מגמה זו באמצע המאה ה-19, כאשר בוטנאים, אנתרופולוגיים ואתנוגרפיים מערביים החלו לתעד ולסווג את השימוש הילידי באיוואסקה. למגמה זו הצטרפה התעניינות "פופולארית" יותר אודות הסגולות הפוטנציאליות של חומר מסתורי זה. כאן המקום להזכיר את עבודתם של בני משפחת מק'קנה (דניס וטראנס) אשר ידועים בגיבוש תמונה צבעונית ורחבה אודות אותו החומר, תמונה אשר כללה היבטים בוטניים,פרמקולוגים-כימיים,פסיכולוגיים-פנומנולוגיים וכמובן גם רוחניים-אינטלקטואלים. העניין התרבותי באיוואסקה בפרט, ובחומרים פסיכדליים בכלל, אפיין את האליטה האינטלקטואלית התרבותית של בני שנות ה-50 וה-60. הם פרצו את הדרך לאלו אשר מאסו בתחלואי החברה המערבית המודרנית וראו בא את "אם כל חטאת". החלה והתגבשה לה בקרב אותה תנועה האמונה כי יש למצוא את המזור הגופני-נפשי-חברתי בתרבויות אליהם טרם חדרה התרבות המערבית-קפיטליסטית, וכבדרך טבעית החלה זרימה של סקרנים אירופאים ואמריקאים אל עבר אותם מדינות מתפתחות למטרות צמיחה רוחנית והחלמה נפשית. הגלגול העכשווי ביותר של תנועות אלו קיבל דחיפה משמעותית מהרנסנאס הפסיכדלי של תחילת שנות ה-2000, רנסנאס המגלם בחובו, בין השאר, את ההתעניינות המחודשת של עולם הפסיכיאטריה וחקר המוח בפוטנציאל הטיפולי הקיים בחומרים פסיכדליים, שם לרכיב הפעיל בחליטת האיוואסקה, ה-DMT, מקום מרכזי. כיום, כל המטייל בדרום אמריקה יפגוש בשלב כזה או אחר טקסי איוואסקה המוצעים בגלוי, טקסים המושכים אליהם צעירים ומבוגרים סקרנים כאחד. אלו "מחזירים עמם" את בשורת טקסי האיוואסקה לארצות מוצאם, וגל חדש של מסורות ארוכות שנים נטוע כיום עמוק במדינות מערביות רבות.   אודות טקסי האיוואסקה השונים כפי שראינו, טקסי האיוואסקה על גווניהם השונים מושפעים רבות מהאינטראקציה עם עולם התרבות המערבי. בחלק זה נסקור ארבעה סוגים שונים של טקסי איוואסקה, המייצגים בעיני קווים כלליים לתצורות הטקסים השונות. יחד עם זאת, ברור שסוגי הטקסים הקיימים הפועל גדול ועשיר בהרבה ממה שאסקור כאן לפניכם. לפני שניגש לפירוט מאפייני כל סוג, חשוב לי שנבין כי במרכזם של כל סוגי הטקסים שלושה אלמנטים בסיסיים, המשותפים בצורה זו או אחרת לכולם. שלושת האלמנטים הם החומר עצמו, תפקידו של השמאן, ונוכחותו של הניגון. השוני הקיים בין סוגי הטקסים הינו למעשה ביחס או הדגש הניתן לכל אחד משלושת האלמנטים, יחס המשתנה בהתאם למסורת או לתרבות במסגרתה נערך הטקס. טקסים שמקורם באגן האמזונס המזרחי הטקסים אשר צמחו באזור זה (בעיקר בשטחה של מדינת פרו של היום) נחשבים אולי לסגפניים ביותר. על מנת להבין סגפנות או "ספרטניות" זו, ניקח לדוגמה את בני שבט “השיפיבו” (Shipibo) הנחשבים בעיני רבים מהחוקרים לאחת מבין התרבויות העשירות ביותר בידע מסורתי אודות טקסי האיוואסקה. לפי תרבות זו, נדרשת הכנה משמעותית לקראת ההשתתפות בטקסים. ההכנה כוללת תקופה משמעותית של "דיאטה", אשר כוונתה, התנזרות קיצונית מהסחות דעת חברתיות בשילוב של משטר תזונה מחמיר. תפקידה של ההתבודדות החברתית היא לאפשר התבוננות פנימית אינטנסיבית בעולם הנפש והרוח של המשתתף, ואילו ההקפדה על משטר התזונה תפקידה לטהר את הגוף לקראת צריכת האיוואסקה. המשמעות היא כי המשתתף יצרוך ארוחה אחת ביום, ארוחה הנעדרת מאכלים מעובדים, העשירים במלח, שומן ובשר. תקופת כל "דיאטה" יכולה להתפרס על פני מספר שבועות עד כדי מספר חודשים עבור אלו בעלי הניסיון. מיותר לציין כי בתקופת "הדיאטה" חל איסור על כל מגע מיני, וכמו כן גם על האוננות. ההקפדה על חוקים נוקשים חלה גם כללי ההתנהגות בטקס עצמו. טקסים המנוהלים על ידי בני שבט השיפיבו מתרחשים בלילות בלבד, בתוך מבנה עץ פתוח למחיצה המכונה "מלוקה", שם לכל משתתף מזרן משלו עליו מתבקש להישאר במהלך הטקס (תזוזה על פני המזרן אפשרית, וכמו כן מותרת התנועה ברשות אל עבר השמאן בזמן המיועד עבור אלו המעוניינים או צריכים בקבלת מנה נוספת מן המשקה). כמו כן, נעשה שימוש בכלים נוספים להם ערך רוחני דוגמת "המאפאצ'ו" ("טבק יער") או תרכובת של מי פרחים בעלי ריח מתוק וחזק. עזרים אלו, מלבד חשיבותם הרוחנית, מסייעים למשתתפים עם תחושת הבחילה או תנועות המעיים החריגות האופייניות כל כך לשתיית האיוואסקה (נרחיב על הסיבה מדוע היא מתרחשת כאשר נדבר על פרמקולוגיה של החומר הפעיל). בהקשר זה, ניתן דגש חזק על היטהרות על ידי הקאה או עשיית צרכים, זאת כחלק מניקוי רוחני ואנרגטי, העוזר לגרש מהגוף כאבים נפשיים, טראומות או מחלות. חשוב לציין כי בני שבט השיפיבו מאמינים כי ריפוי יסודי על ידי האיוואסקה תלוי בסוג של שיתוף פעולה שבין המשתתף, השמאן והכניסה למימד "עליון" על ידי שניהם. תהליך הריפוי מתחיל בשלב דיאגנוסטי-אבחוני, במסגרתו נכנס השמאן לאותו עולם עליון על ידי שתיית האיוואסקה בעצמו, שם הוא מקבל מידע אודות הקשיים הנחוצים בטיפול. השמאן או השמאנית מבקשים גם מהמשתתף לספר על החווה בדיעבד על מנת לוודא כי הליך הטיפול ממוקד ככל שניתן. בגלל זה דוגלים השמאנים משבט השיפיבו לקיומם של מספר טקסים, חלקם לצורכי אבחון וחלקם לצורכי ריפוי אקטיבי. זו גם הסיבה בגינה השמאנים אוסרים בדרך כלל על שתיית מנות גדולות מידי של איוואסקה, זאת על מנת שהמשתתף יוכל לפרט אודות שהתרחש באותם ספרות עליונות בעזרת השפעת האיוואסקה. במילים אחרות, מדובר בשתייה מדודה המאפשרת לשניים לחלץ תובנות ההכרחיות להליך הטיפולי. התבודדויות ושהייה ממשוכת במבנים מקומיים כחלק מהותי של תהליך הדיאטה בטקסים אשר יבואו לאחר טקסי האבחון, לתפקיד "האיקרו" אותו הזכרנו קודם מקום מהותי. לפי האמונה השבטית, תפקידו של ניגון האיקרו הוא להוות סוג של "כלי" הנושא את התהליך הטיפולי מהעולם העליון, דרך השמאן אל עבר נפשו של המשתתף. מעניין לציין כי לפי מסורות קדומות, המשתתף אינו צורך את האיוואסקה כלל, אלא רק השמאן אשר אחראי להיכנס לאותו עולם עליון ולהעביר את כוחו של הריפוי אל עבר המשתתף. גרסאות "מודרניות" יותר של טקסי השיפיבו מבקשות סוג של התבוננות פנימית גם מהמשתתף עצמו, וקיים סוג של עבודה אישית אל עבר ריפוי והחלמה. סביר להניח כי ווריאציה זו של התערבות מקורה בהתפתחות תיירות האיוואסקה, ובשילוב של אמונות מעולם הטיפול המערבי, המקדש גיבוש אסרטיביות מהמתמודד כחלק מהותי מכל הליך הבראה נפשי.   טקסים שמקורם באמזונס ההררי-צפוני לטקסי האיוואסקה באזור זה (הנמצא היום בשטחה של מדינת קולומביה) מאפיינים תרבותיים ורוחניים ייחודיים המבדילים אותם ממסורות אחרות. למרות כי הדמיון רב מהשוני, קיימים מספר אלמנטים ייחודיים הראויים להרחבה. נתחיל בשם הניתן לטקס זה, אשר באזורים אלו מכונה בדרך כלל כ - Yagé (מבוטא " “yah-HEH). בחלק מהאזורים משתמשים גם בצמחים שונים אשר יכולים להשפיע על אופי, טיב או איכות החוויה. צמחים אלו נחשבים בדרך כלל למרים יותר או חזקים יותר, אך בכולם נמצא עדיין את השילוב בין DMT ומעכב האנזים MAO. לשבטים באזור זה, הכוללים  בין היתר את בני שבט האינגה (Inga), סיונה (Siona) או הטוקאנו (Tukano), קוסמולוגיה מעט שונה מזו השייכת לבני שבט השיפיבו. שניהם מאמינים אמנם שתפקיד האיקרו הוא לתווך את ההליך הטיפולי, אך בניגוד לשכניהם מאגן האמזונס המזרחי, באזורי האמזונס ההרריים גם למשתתפים מקום בשירת האיקרו לצד השמאן (המכונה באזורים אלו "טאיטה" – Taita). כלומר, ההיררכיה בין המשתתפים לשמאן רכה יותר, והליך הטקס גמיש יותר. גם הם משתמשים בצמחים נוספים במהלך הטקס, כמו הטבק ומי הפרחים, אך הטקס נחשב למעט "צבעוני" יותר וכולל את שימוש מנהלי הטקסים בעזרים דוגמת נוצות, רעשנים ותרסיסים שונים. הבדלים נוספים באים לידי ביטוי בעריכת טקסים באוויר הפתוח, וניתן דגש רב יותר לרכיב הקהילתי הכוללים לעיתים את עידוד המתנסים בחומר בשיתוף בסיפורים או במהוואי לב מסוגים שונים. בניגוד לפרדיגמה הפרואנית, יש אזורים בהן מתרחשת גם ארוחה לאחר הטקס.   טקסים שמקורם במערב האמזונס / טקסים ברזילאיים טקסי האיוואסקה הברזילאים ידועים במיוחד במידת הפתיחות והגמישות. מבחינה קוסמולוגית, מיוחדותם באה לידי ביטוי בשילוב בין אמונות ילידיות מסורתיות האופייניות לשבטי האמזונס שבשטח המדינה, לבין אלמנטים רוחניים, דתיים וקהילתיים שמקורם בדתות ומסורות אפריקאיות (היסטוריית ברזיל ידועה בסחר העבדים האפריקאים אשר הובאו למדינה לצורכי פיתוח החקלאות והכלכלה)  ובמסורות אירופאית אשר נדדו לברזיל על ידי ראשוני המתיישבים המערביים. למעשה ניתן לומר שהמגוון התרבותי-חברתי העשיר של ברזיל הוטמע גם בהקשר טקסי האיוואסקה, ובדתות סינקרטיות המבוססות על מרכזיותו של משקה זה. לכן, בטקסי האיוואסקה הנפוצים בברזיל נראה למשל טקסים המתרחשים גם באור יום, באוויר הפתוח או סביב האש,  שבמהלכם קהילות שלמות לוקחות חלק פעיל. הטקסים כוללים לפעמים ניגונים מורכבים, מרובי כלים וקולות, השתתפות הקהל בשירה, ריקוד ותפילות שמקורן באחת מהדתות הנפוצות באזורים אלו. הצבעוניות באה לידי ביטוי גם בגוון אומנותי ייחודי אשר כוללת גם ציורי גוף וקישוטים שונים. האופי המיוחד של טקסים קהילתיים מסוג זה מקדמת חוויה נפשית יוצאת דופן הנקראת "קומיוניטס", מונח שהוצג על ידי האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר, המבטא את תחושת הסולידריות המוגברת המופקת ברגעי טקסים המסמלים מעבר או טרנספורמציה (נקראים לפעמים חוויות "לימינליות" או "גבוליות"). במהלך חווית הקומיוניטס מתרחשת התמוטטות זמנית של היררכיה החברתית אשר אפיינה את משתתפי הטקס לפני התרחשותו, התמוטטות לה אפקט רגשי של שחרור ואחדות חזק ביותר. בהזדמנות זו אני ממליץ לקרוא את מחקריו של החוקר ד"ר ליאור רוזמן על האפקט הייחודי של תופעה זו כפי שבאה לידי ביטוי בטקסי איוואסקה המשותפים לפלסטינאים ויהודים (ראו קישור בדף המקורות). מה שחשוב להבין בהקשר לטקסים הברזילאים היא ההתמקדות המכוונת בחוויה הקהילתית והגמישות המתאפשרת במהלך הטקסים. כמו כן, חשוב שנבין את הדגש הניתן למעמד "הכוונות", אשר נע בין חתירה אל עבר ערכים של קדושה או יראת כבוד, לבין חוויות הנמצאות על הקשת האקסטטית-משחררת. לדוגמה, כנסיות בהן משקה האיוואסקה מקבל מעמד של קדושה דתית (כמו למשל אצל כנסיית "סנטו דיימי" ואחרות) ניתן דגש לטיהור הרוחני ולהתפתחות המוסרית. לעומתן, קהילות בעלות גוון ילידי-מסורתי מתמקדות יותר בהליך הריפוי הגופני והנפשי, חיפוש אחר מטרת חיים או בחיבור לטבע ולתודעה הטמונה בו (תפיסה המכונה "אנימיזם").   טקסי איוואסקה נאו-שמאנים סוג הטקסים הרביעי הינו למעשה אסופה של מגוון רחב של טקסי האיוואסקה המשלבים בין אלמנטים מסורתיים לאלו המאפיינים את התרבות הספציפית במסגרתה נערך הטקס. כמשתמע מהגדרה זו, מדובר בסוג הטקסים הגמיש ביותר, שם כל מנהל או מנהלת טקס בונה את המרחב בהתאם לאמות מידה פרטיות ואישיות, בצמוד לעולם ערכים והיישומים הספציפיים הנכונים עבורו או עבורה. טקסים אלו נפוצים בכל העולם, ולכן קשה מאוד להצביע על סממן ייחודי כזה או אחר מלבד היותם לא מחויבים למסורת תרבותית, חברתית או דתית פרטנית (אלא אם כן הם חפצים בכך). כך ניתן למשל למצוא טקסים במסגרתם נעדרת החובה על הגבלת כמות האנשים המשתתפים, היצמדות לסוג מוזיקה כזה או אחר או אפילו שילוב של חומרים נוספים. בהתאם למנהלי הטקס, ניתנת או נמנעת הרשות להשתתפות פעילה (אשר יכולה לכלול ריקוד, שירה, שיתוף בחזיונות או בתובנות), הרשות למגע מסוג כזה או אחר או להרשות להיצמדות לעולם ערכים ספציפי. מצד אחד, הגמישות הרבה מאפשרת לאנשים מרקעים תרבותיים או סוציו-כלכליים שונים להתנסות בחוויה ייחודית. היא מאפשרת גם עיצוב והתאמה לצורכי האדם הספציפי, ולתחושת שייכות בהינתן והאדם אכן זקוק לכך. יחד עם זאת, הגמישות הרבה יכולה גם להוביל למרחב שאינו מוחזק דיו, החזקה המעוגנת בידע וניסיון הדורות השמור לסוג הטקסים המסורתיים. המחלוקת סביב קיום טקסים "נאו שמאנים" מתעסקת גם בשאלה האם וכיצד ראוי לקיים טקסים שמקורם בעושר התרבותי של קהילה מסורתית כזו האחרת. כיצד שומרים על בטחון המשתתפים מצד אחד, ועל כבוד המסורות העתיקות מצד שני? רבים מאמינים כי הפופולאריות הרבה לה זוכים הטקסים הנאו שמאנים הינה תוצאה והחמרה של תפיסות מערביות-קפיטליסטיות בטבען, בעוד אחרים רואים בכך דמוקרטיזציה של חוכמת הדורות העתיקה אשר כולנו צאצאיה, בין אם נולדנו באירופה, אפריקה, אסיה, אוסטרליה, צפון או דרום אמריקה. בפרק השני של הכתבה נתעמק בחומר הפעיל באיוואסקה הוא ה-DMT. נבין את מנגנון הפעולה המוחי תחת השפעתו, את מיוחדותו החווייתית בהשוואה לחומרים פסיכדלים אחרים ונסקור מספר מחקרים אשר בחנו את השפעת החומר בהקשר הטיפול הפסיכולוגי.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.   מקורות Ruffell, S. G., Crosland‐Wood, M., Palmer, R., Netzband, N., Tsang, W., Weiss, B., ... & Sarris, J. (2023). Ayahuasca: a review of historical, pharmacological, and therapeutic aspects. Psychiatry and Clinical Neurosciences Reports , 2 (4), e146.‏ Highpine, G. (2012). Unraveling the Mystery of the Origin of Ayahuasca. Ayahuasca. com .‏ Metzner, R. (Ed.). (2005). Sacred vine of spirits: Ayahuasca . Inner Traditions/Bear & Co.‏ Roseman, L., Ron, Y., Saca, A., Ginsberg, N., Luan, L., Karkabi, N., ... & Carhart-Harris, R. (2021). Relational processes in ayahuasca groups of Palestinians and Israelis. Frontiers in pharmacology , 12 , 607529.‏

הטיפול הפסיכדלי המודרני אם נחזור לסוג המחקר בו השתתפה ג'ולי, נוכל לשייכו למודל הטיפולי הנחקר ביותר בימים אלו. הטיפול הפסיכדלי, כפי שנהגה לראשונה על ידי אוסמונד והופר, מכווין את המשתתף לחוויה עמוקה ועוצמתית, זאת ללא ניתוח מילולי בין המטפל למטופל בעת החוויה. ההליך כולל נטילה של מינון גבוהה מהחומר הפעיל (בין אם מדובר ב-LSD, פסילוסיבין, DMT או מסקלין) זאת על מנת לסלול דרך אל עבר התבוננות פנימית. אין הכוונה שהתהליך בכללותו נעדר שיח טיפולי. השיח מתרחש במפגשים שלפני ואחרי החוויה הפסיכדלית, שם הזוג הטיפולי מעמיק את הקשר הבין אישי, מגביר את תחושת הביטחון והאמון ומעלה לדיון היבטים שייתכן ויעלו במהלך החוויה. נהוג לחלק את הטיפול הפסיכדלי לשלושה שלבים: שלב ההכנה במסגרת ההכנה, המטפל והמטופל נפגשים בדרך כלל לשלושה עד חמישה מפגשים הדומים במידה רבה לתחילתו של כל טיפול. העמקת הקשר ובניית אמון הן כמובן מטרת העל, אך קיימים מספר אלמנטים ייחודיים לאופיו של הטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה. המטפל מבצע הערכה של ההתמודדות והקשיים הנפשיים עליהם מבקש המטופל להתגבר. תשומת לב רבה ניתנת להיסטוריה של ההתמודדות, מידת השפעתה על תפקודו, המרקם המשפחתי ממנו מגיע, מעגלי התמיכה הקיימים (לאן המטופל חוזר לאחר המסע הפסיכדלי?), הבנתו הסובייקטיבית של מקור ואופי הקשיים, שיח אודות חוזקות,  ובחינה של דרכי ההתמודדות האישיים בהן נעזר עד כה. כמו כן,מבררים האם קיימת במשפחה נטייה להפרעות מהקשת הפסיכוטית וטיב ההתנסות הקודמת עם חומרים פסיכדליים. בנוסף, חשוב לרדת לעומקם של הציפיות איתם מגיע המטופל. הציפיות הן אותן האמונות, דעות קדומות והנחות המושרשות באדם עת החליט על קבלת טיפול מסוג זה. לציפיות משמעות רבה, שכן הן יכולות להשפיע משמעותית על טיב החוויה. הן מעוצבות לרוב מנרטיבים תרבותיים וחברתיים, באופן בו מצטייר העולם הפסיכדלי באמצעי המדיה השונים, מסיפורים אותן שמע מאנשים שכבר התנסו ואף ממחקר אישי אותו מבצעים רבים טרם החליטו האם סוג זה של טיפול מתאים עבורם. הציפיות נפרסות על סקאלה רחבה, מהאמונה שאותם חומרים הם מעין "תרופת קסמים שעתידה לפתור הכל", דרך כמיהה להתגלות רוחנית אשר תוביל לטרנספורמציה אישיותית, ועד לפחדים וחששות להחמרה במצב ומהעתיד להתגלות. כמטפלים, אנו חוששים שציפיות נוקשות מסוגים אלו בכוחם לפגוע בהליך הטיפולי בכך שיובילו לאכזבות, תסכולים, בלבול או לנוקשות רגשית. יש לכן לקיים שיח פתוח אודות הציפיות, לנרמל כמיהות שאינן ריאליסטיות ולפתוח את האדם לקבלתה של סקרנות ופתיחות לחוויות הפוטנציאליות. במקביל לציפיות, מתקיים שיח מעמיק אודות הכוונות של המטופל מהמסע הפסיכדלי. בניגוד לציפיות, הכוונות הן מטרות מודעות. הן אינן קשיחות ומקובעות לתוצאה מסוימת. הן משמשות כמצפן המכווין את החוויה לכיווני צמיחה וריפוי. מטרתו של הזוג הטיפולי הוא לעצב כוונות אלו, וכוללות לרוב התכווננות לגילוי עצמי, הקלה רגשית או מגע אותנטי עם חוויות העבר או ציפיות העתיד. יחד הם מנסים לעורר פתיחות לכל חווה אפשרית, גמישות וסקרנות ללא דרישה אודות השגת תוצאה ספציפית כזו או אחרת. לשלב ההכנה מתווסף רכיב חשוב נוסף הוא ההדרכה והלימוד אודות אותם חומרים ומגוון החוויות הפוטנציאליות עמן יכול האדם להיפגש במסגרת נטילתם. התהליך כולל לימוד אודות החומר הספציפי בו עתידים להשתמש, פריסת קשת החוויות האפשריות, וסקירה אודות הממצאים של מחקרים העדכניים. בנוסף, מתקיים שיח מעמיק אודות הקשיים בהן ניתן להיתקל במסגרת החוויה הפסיכדלית. המטפל מכין את המטופל לאפשרות של עלייתה של חרדה כזו או אחרת, מבצע "נרמול" אודות טבעיות המפגש איתה, ומציע דרכים פרקטיות שונות המסייעות לאדם לצלוח אותה. תרגילי נשימות, הכוונת תשומת לב לגוף ובחינת הדרכים השונות בהן ניתן להיעזר במטפל אשר ימצא ליד המטופל בעת החוויה, כולם חלק אינטגרלי משלב זה, אשר כולל גם תרגול והתנסות מעשית באותן הדרכים. שלב ההתנסות  – The dosing session לאחר שלב ההכנה מגיע הרגע בו נוטלים המטופלים את החומר הפעיל (לצורך המחשה, נשתמש במקרה של ג'ולי בו נטלה פסילוסיבין במינון של 25 מיליגרם). החוויה הפסיכדלית אינה מתרחשת בקליניקה רגילה. במקום אורות ניאון קרים ומכשור רפואי מאיים, המטופלים נכנסים לחדר המואר באור נעים ורך. החדר מעוצב כך שישדר אווירה ניחוחה, אסתטית ונקייה. ברקע מוזיקה נעימה, נרות ריחניים, מיטה אליה נעים להיכנס וגישה ישירה וקלה לשירותים פרטיים. המטרה היא לייצר סביבה מכילה, נעימה ושאינה מאיימת. שני מטפלים (בדרך כלל המטפל הראשי איתו התבצע שלב ההכנה ועוד מטפל נוסף איתו נערכה היכרות מקדימה) מקבלים את פניו של המטופל ומוודאים כי האחרון נינוח ומוכן. לאחר שיח בו חוזרים שוב על היבטים מרכזיים אשר עלו בשלב ההכנה, המטופל מוזמן ליטול את הפסילוסיבין במינון המוסכם. זה הזמן שבו המשתתף מוזמן גם לכסות אל עיניו בכיסוי עיניים ולחבוש את האוזניות מהן בוקעת מוזיקה שנבחרה בקפידה. כמובן שאם המשתתף אינו מרגיש בנח עם הצעות אלו, אין חובה לציית להם. יחד עם זאת, ההזמנה לשימוש באוזניות וכיסוי עיניים אינו שרירותי. הטיפול הפסיכדלי, בהיותו דוגל במינון גבוהה של החומר הפעיל, מנכיח את הצורך לחוויה פנימית אישית, תוך תשומת לב מינימלית למתרחש בחוץ, ובהתכווננות מודעת להתמסרות למסע פנימי. אין הכוונה שלא מתבצע שיח בין המשתתף למטפל, אך שיח זה הוא שיח תומך. המטפל תמיד שם על מנת לעזור למשתתף להתכנס לתוך החוויה הפסיכדלית, ולהיעזר בו ככלי להרגעה וויסות רגשי. שלב זה יכול להיערך זמן רב. לפעמים עד כדי 8 שעות. רוב הזמן המטופל יהיה מכונס בחוויה הפסיכדלית, זאת תוך כדי ידיעה בטוחה כי שני מטפלים מנוסים שומרים עליו מכל משמר. לקראת סוף החוויה, כאשר ריכוז החומר הפעיל בדם יורד בהדרגה, המטופל והמטפלים מקיימים תהליך של שיתוף, זאת מבלי לרדת לעומקם של התכנים. האינטנסיביות הרבה של שלב זה מחייבת את המטפלים לרגישות רבה בעת החזרה למצב תודעתי יומיומי. המטרה היא להעניק למטופל "נחיתה" רכה, לעבד את העוצמות בהן נפגש, וליצירת רצף בין תחושת "העצמי" שלפני החוויה לזו שלאחריה. רצוי מאוד לדאוג מראש ליצירת קשר עם אדם מהמעגל החברתי הקרוב למטופל, זאת על מנת ללוותו הביתה בבטחה. חשוב לציין שמחקרים שונים בוחנים את השפעתם של מספר התנסויות של שלב זה, ואינם מגבילים עצמם להתנסות חד פעמית בלבד. שלב האינטגרציה לאינטגרציה של החוויה הפסיכדלית פנים רבות, שהמשותף לכולם היא הכוונה למקסם את הרכיבים הטיפוליים החיוביים ולצמצם את השפעתן של חוויות מאתגרות (באנגלית – Harm reduction). תפקידה "לשזור" לחייו של המטופל את שנחווה ונלמד במסגרת שלב ההתנסות, ולבסס שינוי ארוך טווח.  פניה הרבות של האינטגרציה כוללים, בנוסף לשיח הטיפולי, רכיבים שונים ומגוונים הכוללים בעיקר עבודה בעזרת מוזיקה, אומנות, תנועה, עבודת גוף ומגע ישיר עם הטבע. היא יכולה לכלול את המטופל והמטפל וכן לרתום אף את כוחה הטיפולי שבשייכות לקבוצה או קהילה. נציין עם זאת כי במסגרת מחקרית, כל המשתתפים אמורים לעבור את אותה התערבות טיפולית, ולכן מידה מועטה של גמישות מתאפשרת. האינטגרציה עשויה לכלול אספקטים רבים כגון עיבוד וניתוח של חוויות מבלבלות, יצירת משמעות ונרטיבים אישיים, הקלה והכלה של רגשות קשים או סימפטומים שנשארו וגיבוש תובנות ועגינתם בהקשר חייו של המשתתף. מתקיים שיח אודות הדרכים לייצר שינוי המבוסס על גילויים חדשים, הנכחת קונפליקטים בין אמונות ישנות לחדשות ויצירת גשר ביניהן, התעמקות בדרכים בעזרתן ניתן לשמור על האלמנטים הטיפוליים המיטביים וכיצד להימנע מחזרתם של דפוסים ישנים שאינם אדפטיביים. היא יכולה לכלול גם התייחסות להסתגלות לחזרה לחיי שגרה, גישור ויצירת דיאלוג בין חלקי אישיות אשר ייתכן ונשכחו או הודחקו, והגברת החיבור לדרכים השונות של מימוש עצמי, שאינם דווקא מילוליים ורציונאליים, כגון רוחניות, יצירתיות, תנועה, אומנות, ריקוד או כל אלמנט אחר של חווית "העצמי". חשוב לציין כי מטפלים שונים משתמשים בפרדיגמות טיפוליות שונות. על כן, חשוב לקיים דיאלוג אודות הרפרטואר המקצועי של המטפל. חלקם ישתמשו במודלים של הטיפול הדינאמי בעוד שחלקם ישתמשו בשיטות קוגניטיביות-התנהגותיות (CBT). יש המאמינים בטיפול סומאטי דרך הגוף, ויש המאמינים בטיפול מבוסס מיינדפולנס. אין באמת דרך אחת שמתאימה לכל, וכוחה של האינטגרציה נעוץ במידה רבה בהתאמה שבין צרכי המטופל והעדפותיו לבין הסגנון בו המטפל מרגיש בנח. מטפל מיומן יקיים תאום ציפיות עם המטופלים אודות האלמנטים החשובים להם, איתם הם מרגישים בנח ושבהם נטועה תקוותם. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות‏ Koslowski, M., Johnson, M. W., Gründer, G., & Betzler, F. (2021). Novel treatment approaches for substance use disorders: Therapeutic use of psychedelics and the role of psychotherapy.  Current Addiction Reports , 1-11.‏

מחווה למורשתו של הפרופסור בני שנון בחודש האחרון נפרדנו מאחד המוחות המבריקים והמקוריים של האקדמיה הישראלית בכלל, וחקר הפסיכדליים הישראלי בפרט. בני שנון היה פסיכולוג קוגניטיבי ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כתב בצורה יוצאת דופן על מהות התודעה, מנגנוני השפה והשפעות של חומרים פסיכדליים קלאסיים, במיוחד אודות ה-DMT, החומר הפעיל בחליטת האיוואסקה. ספרו הבולט ביותר הוא "האנטיפודים של המוח: שרטוט הפנומנולוגיה של חווית האיוואסקה" (The Antipodes of the Mind: Charting the Phenomenology of the Ayahuasca Experience) אשר יצא לאור בשנת 2002. מדובר באחד המחקרים האקדמיים המקיפים ביותר על ההשפעות הסובייקטיביות תחת DMT. שנון היה דמות יוצאת דופן, שנויה במחלוקת לדעת רבים. הוא לא התבייש להעיד כי השתמש בחומרים פסיכדליים באופן כללי, ובאיוואסקה באופן פרטני (מעל 160 התנסויות לדבריו). הוא לא התבייש לקשור בין החוויות האישיות תחת חומרים אלו לבין עיסוקו האינטלקטואלי-מחקרי בהבנת התודעה "היומיומית" כפסיכולוג קוגניטיבי. ייתכן אמנם כי סיבה נוספת להיותו שנוי במחלוקת  נעוצה בתעוזתו להציע רעיון חוצה גבולות. לפיו, חוויות דתיות מאותו סיפור מקראי אותו כולנו מכירים היטב, עשויות להיות תולדה של השפעתם של חומרים פסיכדליים, אשר הופקו מעולם הצומח הייחודי לסביבה הים תיכונית. פרופסור בני שנון יש שימסמסו את הרעיון כלא רציני, חסר תימוכין או כאחד שמקורו בתקווה אישית של המחבר. ייתכן וכך היה הדבר. יחד עם זאת, המדע לדעת רבים חייב לחבק גם רעיונות פורצי דרך, אשר יערערו את עולם התפיסה המדעית של הזמן הנתון. מכאן חשוב להכיר ולהודות לאנשים אשר לוקחים סיכונים מקצועיים מסוג זה, ולהציף את מהות דרכי מחשבתם הייחודית. כתבה זו נובעת מהתחייבות זו. אשמח להביא לפניכם את עיקרי מאמרו "Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis" ("אנתאוגנים תנכיים: היפותזה ספקולטיבית"). לאחר מכן ארחיב על מקומם של חומרים פסיכדליים בכמה מסורות מהעת החדשה, ואנסה לחבר בין המידע אשר מעניק המדע המודרני בחומרים פסיכדליים לבין אותה אפשרות מרתקת אותה הציף פרופסור שנון. בואו נתחיל:   איוואסקה, צמחים מזרח תיכוניים ו"חוויה אנתאוגנית" פרופסור שנון פותח בהתמקדות באלמנט פסיכולוגי המשותף לכלל התרבויות הוא החיפוש אחר "תחושת התעלות", אותה הוא רואה כסוג של אינסטינקט אנושי בסיסי. לחיזוק תענה זו, נעזר שנון במחקריהם של חוקרי תרבות שונים אשר במוקד תשומת ליבם, ההישענות של אותן תרבויות בחומרים פסיכואקטיביים ככלים עליהם "ניתן לרכב" אל עבר חוויה רוחנית מסוג זה. אותם חומרים פסיכואקטיביים שייכים למשפחה אחת ספציפית אותם אנו מכנים בספרות המחקרית "חומרים אנתאוגנים" – חומרים אשר בכוחם "לעורר את האלוהים" או את "תחושת החיבור לאלוהות" מ"בפנים". פסיקוטריה וירדיס המכיל DMT ואכן ההישענות על צמחים בעלי הפוטנציאל לייצר חיבור עם "המחוזות הגבוהים של הרוחניות" עמדה בלב ליבם של שיטות שמאניות רבות. מצד אחד, פרופסור שנון מדגיש בכתביו את חליטת האיוואסקה הנפוצה ביבשת דרום אמריקה, שכן, מאוחר יותר ישווה בין הדימון הפרמקולוגי הספציפי הקיים בינה לבין צמחים שמקורם בעגן המזרח התיכון. יחד עם זאת, חשוב היה לפרופסור שנון להדגיש כי השימוש בחומרים פסיכדליים נוספים שיחק תפקיד מרכזי במספר רב של דתות העולם הישן. הוא מציין למשל את "הסומה" (סוג של נקטר פסיכואקטיבי המופיע בוודות ההינדיות אשר ייתכן ומקורו בפטריית "האמניטה מוסכריה" ), או את אשר התרחש בעיר היוונית "אילוסיס" אשר בקרבת אתונה, אליה עלתה לרגל האליטה האינטלקטואלית של יוון ורומא על מנת לזכות בטקס ייחודי של שתיית משקה "הקיקיון" עליו נרחיב בכתבה נפרדת.   עץ השיטה המכיל DMT כאמור, לב מאמרו הספציפי של פרופסור שנון נשען על הדמיון הפרמקולוגי והחוויתי שבין האיוואסקה לבין הפוטנציאל הפסיכדלי הטמון בשילובם של צמחים מזרח תיכוניים ספציפיים. במילים אחרות, ממש כמו בחליטת האיוואסקה, קיימים באזורנו צמחים המכילים את החומר הפסיכואקטיבי DMT (דימתילטריפטמין), וצמחים נוספים המכילים מעכב של אנזים ספציפי, בלעדיו הגוף יפרק במהירות את ה-DMT, וימנע מהחוויה הפסיכדלית לבוא לידי ביטוי. בעוד שהאיוואסקה כוללת את עלי הצמח Psychotria viridis, ומעכב האנזים הנמצא בסוג של גפן העונה לשם Banisteriopsis caapi, כאן אצלנו במזרח התיכון ייתכן וניתן להגיע לאותו אפקט משילוב תמצית הלקוחה מעץ השיטה (ממנו נמצה את ה-DMT), ותמצית מהשיח Peganum harmala ("שבר לבן" בעברית או באנגלית Wild Rue או Syrian Rue), ממנה נפיק את אותו אנזים מעכב. בנסטריופסיס קאפי - גפן האיוואסקה- המכיל מעכב אנזים MAO נזכיר כי החומר הפעיל באיוואסקה מעורר חזיונות עוצמתיים כמו גם עיוותים ושינויים בכל אפיקי התפיסה האחרים. מבחינה מחשבתית, שתיית האיוואסקה כוללת תובנות אישיות, רעיונות הנחווים כנשגבים, תגובות רגשיות וחוויות רוחניות-מיסטיות עמוקות. יתרה מכך, החוויה תחת האיוואסקה מעלה את התחושה כי האדם נפגש עם "מציאות אחרת", כי הוא בעל גישה למקורות ידע חדשים, או שהמסתורין, כמו גם האמיתות האולטימטיביות של היקום, מתגלות בפניהם. לא מפתיע כי לעתים קרובות, המתנסים באיוואסקה ובחומרים אנתאוגנים אחרים מתארים את המאורע "כמפגש עם האלוהי". "שבר לבן" המכיל מעכבי אנזים MAO באופן רעיוני, חוויות מסוג זה מתיישבות בנוחות עם תיאורים של התגלויות נבואיות. לכן, ובנוסף לדמיון הפרמקולוגי, ההשערה של פרופסור שנון נשענת גם על ניתוח החוויה כפי שמפורט בטקסטים, שיקולים לשוניים, פרשנות של טקסטים יהודיים ישנים ומסורות עתיקות אחרות של המזרח התיכון ומידע אנתרופולוגי רלוונטי. בואו נראה כיצד פרופסור שנון מסביר נקודה זו על ידי התמקדות בגדול הנביאים, הוא כמובן משה רבינו.   משה והסנה הבוער "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (ספר דברים ל"ד)   לפי המסורת היהודית (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, ל"ט ע"ב), ובניגוד לנביאים האחרים, משה הוא הנביא היחיד אשר ראה את האלוהים, ודיבר אליו ישירות, פנים אל פנים. לפי שנון, ניתן לאתר מאפיינים דומים בין חוויות פסיכדליות-מיסטיות לבין האופן בו נכתב בכתובים אודות חוויית ההתגלות של משה. הוא פורט את טיעוניו בצמוד למספר המפגשים של משה עם האלוהים. הראשון התרחש במדבר סיני, שם התגורר משה עם חותנו יתרו, אשר כזכור היה כהן בחבל מדין: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.   וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.   וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות פרק ג', פסוקים א'-ד') "המפגש עם האלוהי" היא אחת מהחוויות הנפוצות אודותן מדווחים המתנסים באיוואסקה במינונים גבוהים. יחד עם זאת, מסיבות השמורות לפרופסור שנון, הוא מעדיף להתמקד באלמנט השני בתיאור, אודות המפגש עם אותו סנה "שאיננו אכל". שנון מציע כי אותו מפגש אינו היה כרוך או מעוגן בשינוי בעולם האמיתי, אלה שיקף שינוי קיצוני במצב התודעה של המתבונן -במשה עצמו. תחושת הזמן של משה השתנתה, ורגע ממשי בזמן הפיזי נתפס באופן סובייקטיבי כנצח. שינויים בתפיסת הזמן והמרחב שכיחה ביותר תחת השפעת חומרים פסיכדליים קלאסיים באופן כללי, ותחת השפעת DMT באופן פרטי. כך, כשהביט בשיח, הרגיש משה שעבר זמן רב. כמה רב? מספיק על מנת שהשיח שלפניו יישרף כליל. ייתכן כי בתחום הפיזי-חיצוני חלף רק שבריר שנייה, אך מנקודת חווייתו של המתבונן, לא נתפס שינוי ממשי במרקם הזמן-מרחב. המפגש השני הוא של משה ואחיו אהרון עם חכמי ומכשפי פרעה. שני הצדדים הפכו בו מוטות לנחשים (או לזוחלים גדולים):   "ַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין.   וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן.   וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.   וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (שמות פרק ז', פסוקים י'-יג'). שנון מצרף לטענותיו ממצאים מהספרות האנתרופולוגית אודות תוכנם המיוחד של חזיונות האיוואסקה, שם הזיות וויזואליות אודות נחשים נחשבים לנפוצים ביותר. יתרה מכך, ספרות זו גם מציינת חזיונות בהם מוטות ועמודי עץ הופכים לנחשים או לסוגים שונים של זוחלים. המפגש השלישי אותו מציין המקרא נחשב אולי לאירוע הקדוש והעצום ביותר בתנ"ך - מעמד הר סיני. במאורע זה ניתנו עשרת הדיברות אל משה, ונוצרה אותה הברית בין ה' לעמו ישראל. במעמד זה התבקשו בני ישראל לנקוט בשלושה ימים של טהרה וקידוש (כולל האיסור לקיום יחסי מין), ונכתב כי אלוהים בא על ההר, ותחת עונש מוות לא הורשה איש חוץ ממשה לצעוד קדימה: "וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים:  אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה.   וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.   וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר.   וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.   וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.   וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה.   וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם:  פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.   וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ:  פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה.   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי:  כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ.   וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה--פֶּן-יִפְרָץ-בָּם" (שמות פרק י"ט, פסוקים טו' – כ"ו). גם כאן, קיימים מספר מאפיינים המשיקים במיוחד לחוויית האיוואסקה, אך פרופסור שנון מעוניין להטיל זרקור על הבקשה להיטהרות של שלושה ימים, כולל ההימנעות מפעילות מינית, שכן, בכל ההקשרים המסורתיים של שימוש באיוואסקה, הגבלות מסוג זה נחשבות לסטנדרטיות.  בנוגע למעמד הר סיני, שנון מדגיש שלוש תכונות הנפוצות גם בהקשרי האיוואסקה. הראשונה היא נוכחותן של אש וזוהר. המחקר האנתרופולוגי מדגיש במיוחד את "המפגש עם אור" בקרב צורכי החליטה, אור המאופיין "כעילאי", ואכן פעמים רבות בצורה של אש. במינון גבוהה, לעתים קרובות צורכי החליטה מרגישים שבראיית האור הם נתקלים בבסיס ההוויה, הבסיס שהינו המקור של כל מה שקיים, הכוח המקיים את הקוסמוס, החיים והנפש. רבים אכן מזהים חוויה זו כמפגש עם האלוהים. בספרו של שנון, הוא מביא מספר ציטוטים של מפגש מסוג זה. הנה אחד מהם לפניכם: "מולי היה מקור אור מבריק ביותר, כמו פנס רב פנים. ידעתי שאם אסתכל ישר קדימה, אתמוטט ואולי אמות. כך, סובבתי את ראשי. במהלך החוויה הזו, הרגשתי כאילו אני מאבד את תחושת העצמי שלי ואת יכולת הזיכרון." המאפיין השני אותו מציין פרופסור שנון הוא הפחד מהמוות. פחד כזה נפוץ ביותר תחת השפעת האיוואסקה, שכן, רבים מהמתנסים חשים לעתים קרובות כי הם עומדים למות. בנוגע למאפיין השלישי, מציין שנון את הסינסתזיה, כלומר חוויה תפיסתית של מיזוג אפיקי תחושה שונים (שמיעת צבעים או ראייה של מוזיקה), עיוות תפיסתי נפוץ ביותר תחת חומרים פסיכדליים קלאסיים באשר הם. בטקסט המקראי שצוטט לעיל, אנו קוראים שבני ישראל ראו את הרעם וכמו כן את רעש השופר. ההתגלות הרביעית עליה מצביע שנון לקוחה משמות פרק ל"ג, פסוקים אשר אודותם התחבטו פרשני מקרא רבים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.   יג  וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.   יד  וַיֹּאמַר:  פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ.   טו  וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.   טז  וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ--הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ} יז  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה:  כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.   יח  וַיֹּאמַר:  הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ.   יט  וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם.   כ  וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי.   כא  וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר.   כב  וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי.   כג  וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. איך יכול להיות לאלוהים פנים וגב? כיצד ניתן לראות כל חלק מן האלוהים? הרמב"ם הסביר כי בהקשר זה הכינויים 'פנים' ו'מאחורי' מתייחסים בהתאמה לרמות גבוהות ונמוכות יותר של הבנת האדם את האלוהי או להיבטים מרכזיים למול הפריפריאליים של מהותו (הרמב"ם 1963). שנון מציע הסתכלות אחרת, שוב כמובן דרך הבנת חווית האיוואסקה. לראות דמויות או ישויות מבלי יכולת לתפוס בצורה בהירה את תווי פניהם הוא היבט נפוץ בחוויית ה-DMT. באחד ממחקריו של פרופסור שנון אשר התמקד בצרכנים מנוסים של חליטת האיוואסקה, מציין הוא את התיאור הבא: "ראיתי דמות. זו הייתה אישה, אבל לא אדם רגיל, לא בן אדם רגיל. ראיתי את האישה הזו בבירור, אבל לא יכולתי לראות את פניה. כל כך רציתי לראות את פניה, והפצרתי בה בבקשה, בבקשה תראה לי את פניך. היא הלכה קדימה, הרחק ממני, עם הגב אליי. המשכתי להפציר בה. מהר מאוד היא הפנתה את ראשה לאחור, לעברי. זה היה כל כך מהיר שבקושי יכולתי לראות כלום. הדבר היחיד שזיהיתי היה חיוך. היא חייכה אלי בצורה שהיא גם מיטיבה וגם מעט מלגלגת, כאילו כדי להצביע על כמה קטן אני כבן אדם. ואז היא המשיכה ללכת כשרק הגב שלה מופנה אלי." מה שפרופסור שנון התרשם ממנו בתיאור המקראי הוא לא רק הסתרת פניו של האלוהים, אלא הפצרותיו של משה. מה שקורה במהלך מפגש האיוואסקה, ובמיוחד מה שרואים בחזיונות שהחליטה מעניקה, אינו רק פונקציה של החליטה עצמה. לאדם השותף בטקס האיוואסקה יש גם תרומה אקטיבית חשובה ביותר. ייתכן לדבריו כי מה שקורה במהלך הטקס הוא סוג של אינטראקציה, בין המשקה עצמו לבין האדם השותה. במילים אחרות, עם הניסיון, האינטראקציה של האדם עם חזיונותיו הופכת לפעילה יותר. שותים המנוסים פחות עם ניווט החוויה רואים תחילה רק "אלמנטים" ללא הבחנה ברורה אודותם. מאוחר יותר (או עם הגדלת המינון), מתאפשרת הכניסה "אל תוך" החזיונות, בדומה לשחקן בסצנה ספציפית. עם תרגול מתקדם, אדם יכול לקיים אינטראקציה עם הישויות, היצורים או האובייקטים שרואים בחזיונותיו. במקרים המתקדמים ביותר (ולכן, גם אלו הנדירים), אפשר אפילו לעצב את החיזיון עצמו לפי רצון המתנסה (בדומה אולי לחוויית "חלום צלול"). נציין בזאת כי מבחינה מחקרית, קיים מתאם בין תכונות אישיות מסוימות לבין היכולת להיות במגע פעיל עם המתרחש בחיזיון, והם כוללים בעיקר את הסקרנות, אומץ, תעוזה, נחישות, התעקשות, התמדה, כמו גם נטייה להימשך אל הבלתי ידוע. לדעת שנון, קריאת הכתובים מגלה שמשה הפגין תכונות אישיות מסוג זה. המפגש החמישי והאחרון הנוגע לממשק בין הסיפור התנכי לפנומנולוגיית האיוואסקה מתמקד בחזרתו של משה מהר סיני בפעם השנייה, עת נשא הוא את לוחות הברית כאשר פניו קורנות. "    וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.   ל  וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו." (שמות פרק ל'ד, פסוק כ"ט-ל') חווית צבע באופן בהיר ובוהק, הבאה לידי ביטוי גם בתפיסת פניהם של אנשים בסביבה "כזורחים", או כנראים צעירים יותר, "בעלי עור חלק יותר" או "כיפים יותר", היא חוויה נפוצה תחת השפעת האיוואסקה.   DMT  תוצרת הארץ בספר שמות, מיד לאחר תיאור מעמד הר סיני, אנו קוראים: ַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.   וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.   וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים .   שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים .   אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.   וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.   כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ."  וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים :  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.   וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.   וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים;  וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב.   וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.   בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים:  לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ.   וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ.   וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.   וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.   וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.   כ  וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים.   וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.   וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ} וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים:   אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.   וְצִפִּיתָ אֹתוֹ, זָהָב טָהוֹר; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב.   וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח, סָבִיב; וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ, סָבִיב.   וְעָשִׂיתָ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב; וְנָתַתָּ, אֶת-הַטַּבָּעֹת, עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת, אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו.   לְעֻמַּת, הַמִּסְגֶּרֶת, תִּהְיֶיןָ, הַטַּבָּעֹת--לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֶת-הַשֻּׁלְחָן.   וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב; וְנִשָּׂא-בָם, אֶת-הַשֻּׁלְחָן.   וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו, אֲשֶׁר יֻסַּךְ, בָּהֵן; זָהָב טָהוֹר, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.   וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד. כפי שניתן לשים לב, החומרים המפורטים לאורך הקטע נחשבים ליקרים ביותר. הדבר ברור עבור זהב, כסף ואבנים יקרות. כמו כן, הצבעים של כחול, סגול וארגמן היו יקרים מאוד במזרח הקדום. הפריט היחיד שבולט הוא 'שיטים', סוג של עץ. כפי שעולה מהציטוט הארוך, פריט זה ממלא תפקיד מרכזי בבניית המשכן - מסגרת האוהל, ארון הקודש, השולחן, הקרשים התומכים כולם עשויים מעץ זה. עץ השיטה המקראי למה שיטים? חוקרים יהודים מסורתיים הסבירו כי העניים, אלה שאין ברשותם זהב וכסף, צריכים לספק עצים כתחליף לרכוש. פרופסור שנון מציע הסבר נוסף – לעץ השיטה תכונות פסיכואקטיביות. ישנם זנים רבים של העץ, והוא גדל גם באוסטרליה, מקסיקו ודרום אמריקה. הוא מוזכר שוב בטקסטים יהודיים מאוחרים. למשל, בתלמוד (מסכת גיטין, ל"ט ע"ב) מצוין כי שרף השיטים משמש כתרופה. בהקשר אחר מסביר התלמוד שהמילה שטים נגזרת מהמילה שתות (שטות) (מסכת סנהדרין, טז ע"א). שנון שואל האם הדבר מרמז לשינויים הפסיכולוגיים שצמח מסוג זה יכול לגרום? באופן מוזר, לאחר ספירת סגולותיו הרפואיות של הצמח, מציין אחד המתורגמנים התלמודיים שיש אומרים שתרגום עץ השיטה יכול להתפרש גם כאותו "סנה". שנון מציין במפורש כי לא מצא מקור אמין דיו אודות שימוש פסיכואקטיבי מתמצית עץ השיטה בעגן המזרח התיכון, אך שימוש כזה אכן מתועד ביבשת דרום אמריקה. הילידים של מדינת "פרנמבוקו" אשר בברזיל משתמשים בקליפת השורשים של אחד ממיני עץ השיטה בטקסים אנתאוגנים, אשר מכונה בניב המקומי כ-"Jurema". לאור הסמיכות הגאוגרפית, פרופסור שנון מציין כי השיטה נחשבה לקדושה על ידי המצרים הקדמונים. במיתולוגיות השונות, העץ נהנה ממעמד מיוחד ביותר, ועולה בהקשר להולדת האל אוזיריס ושל הפרעונים שונים. למשל, נכתב כי אוזיריס נהרג בהיותו סגור בארון קבורה שממנו מלבלב עץ השיטה; מתוך העץ הזה אוזיריס (בגרסאות אחרות, הורוס) יצא לחיים. ואכן, המצרים הקדמונים ראו בשיטה את "עץ החיים" כמו גם מצע בסיסי לסוג לאלוהות עצמה. בנוסף, השיטה שימשה את המצרים הקדמונים למגוון שימושים רפואיים, כמו גם לבניית סרקופגים. סיכת ענף השיטה של מסדר "הבונים החופשיים" המיתוסים והאגדות המצריים העתיקים רלוונטיים במיוחד להליך ההשערה של שנון במובן נוסף. לפיו, מדובר בעיסוק מתמיד בעולם המיתוסים של מוות ולידה מחדש (הרלוונטיים במיוחד גם עבור תיאולוגיה הנוצרית, במיוחד לעיסוק בתחיית המתים). מוות ולידה מחדש הם היבטים מרכזיים הן בחוויית האיוואסקה והן בחוכמת התרבויות הילידיות מדרום אמריקה. כאן המקום להזכיר כי פירוש השם Ayahuasca הוא "גפן המתים"/"גפן המוות", ולחובבי הקונספירציות, סמל עלה השיטה מייצג את האל-מוות ותחיית המתים אצל אגודת "הבונים החופשיים".   מעכבי אנזים MAO תוצרת הארץ כאמור, גם במקרה של איוואסקה וגם בהקשר עץ השיטה של חצי האי סיני, על מנת למנוע מגופנו לפרק את ה-DMT, יש צורך לעכב את האנזים האחראי על פירוקו המהיר. בעקבות היכרותו של שנון עם זן השיטה הברזילאי Jurema, הוא למד כי ניתן להוסיף את זרעי ה-Peganum harmala (שַׁבָּר לבן) וכך להכין חליטה דומה לאיוואסקה, תערובת של DMT עם מעכבי אותו אנזים. לאחר שהתנסה בתרכובת זו, מציין שנון  כי החוויה הפסיכדלית דומה באופן מפתיע לחוויית האיוואסקה.   חוויות פסיכדליות במקרא ובכתבים עתיקים נוספים יעקב, לאה, רחל, אדם, חווה וקטורת בית המקדש ישנם מספר מקרים נוספים בהיסטוריית היהדות הקדומה בהם מוצע השימוש בצמחים פסיכואקטיביים. אותם אירועים אינם נמצאים בזיקה לעץ השיטה או השבר הלבן, אך כולם מרמזים על כך שבני ישראל הקדמונים התייחסו לצמחים פסיכואקטיביים בהערכה רבה. הסיפור הראשון נוגע לרחל, אשתו האהובה של יעקב. יעקב אהב את רחל יותר משאהב את לאה, אחותה אליה חייב היה לו להינשא: " וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה....   וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי....  וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.   טו  וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.   טז  וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא (בראשית פרק כ"ט-ל')" לדעת פרופסור שנון מדובר בסיפור מדהים. לאחר שהטקסט המקראי מבהיר היטב שהדבר החשוב ביותר בחייה של רחל היה אהבת בעלה אותו היא נאלצה לחלוק עם אחותה השנואה, נאמר כי דווקא רחל זו מוכנה להקריב את מערכת היחסים שלה עם בעלה כדי להשיג כמה מצמחי "הדודאים". יתר על כן, יש לציין שגם לאה הוקירה מאוד את אותם צמחים, שכן היא משווה את לקיחתם של אלה לנטילת יעקב, יעד היריבות והאיבה בין שתי האחיות. שנון מוסיף כי הסיבה שהמספר מכניס פרטים אלו אל הסיפור המרכזי, היא כדי להצביע על מידת הערך של הדודאים בחברה הישראלית הקדומה. הדודאים, כמובן, הוא צמח בעל תכונות פסיכואקטיביות (ראו למשל, Schultes and Hofmann 1992). הסיפור המקראי השני הוא סיפורו של עץ הדעת. זוהי אחת הפרשיות החשובות בתנ"ך, ​​מהמסקרנות ביותר, ולכן, הספרות לגביה עצומה. בנקודה זו מבקש פרופסור שנון להבהיר שני היבטים בנוגע לחומרים אנתאוגנים. האחד קשור לאמונות תרבותיות שהסיפור מניח מראש, לפיה בני האדם לאורך ההיסטוריה האמינו כי ניתן להשיג ידע באמצעות אכילה של חומר מעולם הצומח. ההיבט השני נוגע לדמיון הרב שבין הסיפור המקראי לבין מיתולוגיות האיוואסקה מיבשת דרום-אמריקה. חשוב לזכור כי באיוואסקה כרוכות יותר מיתולוגיות מכל גורם פסיכואקטיבי דרום אמריקאי אחר. בפרט, ישנם תיאורים מיתולוגיים רבים על מקור הידע שבשילוב שני חומרים ספציפיים מתוך 80,000 מיני צמחים הגדלים באגן האמזונס, ונוסיף כי גם המדע המודרני עדיין מתקשה להציג תמונה ברורה אודות מקור אותה חליטה. לשבטים הילידיים השונים ביבשת זו סיפורים שונים אודות מקורותיה. עם זאת, שנון בחן עשרה סיפורים מתוך הספרות האנתרופולוגית, וגילה כמה נושאים הדומים לסיפור המקראי. מיתולוגיות ילידיות אלו כוללות נחשים ומעשים עליהם חל איסור, בדרך כלל אודות פעילות מינית. יתר על כן, מיתוסים אלו מפרטים אודות המפגש הראשון עם האיוואסקה, המאופיין בדרך כלל כאירוע קטקליזמי (שבמרכזו אסון), אשר לפניו, חיי האדם התאפיינו בשלווה מוחלטת (הרמוניה עם הטבע, כל צרכי ההישרדות הבסיסיים שלהם סופקו בקלות, ואף יכלו לשוחח עם בעלי החיים). מאז הופעתה של האיוואסקה, חיי אדם כללו עבודה ומאבק. המקרה השלישי עוסק "בקטורת הסמים" בה נעשה שימוש בבית המקדש שבירושלים. הקטורת הכילה סדרה של מרכיבים, זהותם של רובם אינם מוכרים כיום, שכן המתכון הוחזק בסוד, היה ידוע רק למשפחת הכוהנים, ואבד בעת חורבן בית המקדש. הקטורת שימשה מדי יום בשירותי המקדש הרגילים, אך פעם בשנה, ביום הכיפורים, הוצעה בתוך קודש הקודשים. הדבר נעשה על ידי הכהן הגדול וכאשר הוא נמצא לבדו. התלמוד מספר כי קיימת סכנה שהכהן הגדול לא יחזור בריא ושלם, ולפיכך הייתה מחוברת שרשרת של זהב לגלימתו אשר נגררה לאורך צעדיו, זאת כדי שאחרים יוכלו לפקח על שלומו. שנון מוסיף כי בהסתמך על דמיון פונולוגי של המילה "קטורת" והמילה העברית ל"קישוריות", מסביר הטקסט הקבלי כי הקטורת אחראית ליצירת הקשר שבין האלוהים לאדם.   לסיכום פרופסור שנון מסכם כי באזורים הדרומיים של ארץ ישראל ובחצי האי סיני גדלים שני צמחים המכילים את המולקולות המהוות יחד את מרכיבי המפתח של אחד החומרים הפסיכדליים החזקים ביותר שקיימים, משקה האיוואסקה. צמח אחד הוא Peganum harmala (או בעברית, שבר לבן) והשני הוא Acacia (או בעברית, עץ שיטה). האחד מכיל מעכבי אנזים MAO (בטא-קרבולינים)  והשני DMT. בתנ"ך, אין אינדיקציות לשימוש בצמח הראשון, אך ישנן עדויות ברורות לכך שהצמח השני נחשב למוערך ביותר, הן עבור בני ישראל והן עבור המצרים הקדמונים. יחד עם זאת, מרפאים ערבים ובדואים מסורתיים משלבים את שני הצמחים בשיטות הריפוי שלהם, וקיים תיעוד היסטורי כי היהודים ברחבי המזרח התיכון השתמשו בשבר הלבן בצורות שונות לרפואה ויתכן גם לפעולות אשר נחשבו לעשי "כשפים". פרופסור שנון מחזק את דבריו בכך שמציין כי במקרא ניתן לזהות סימנים ברורים לכך שצמחים בעלי פוטנציאל פסיכואקטיבי נחשבו כמוערכים ביותר. למרבה הפלא, כמה פרקים מרכזיים בחייו של משה מציגים מאפיינים המשיקים במידה רבה לחוויית האיוואסקה. פרקים אלו כוללים את המפגש הראשון של משה עם האלוהות ומעמד הר סיני, אשר נחשב באופן מסורתי לאירוע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. טקסטים רבניים ומיסטיים יהודיים מאוחרים יותר נותנים תמיכה נוספת להשערה לשימוש בחומרים אנתאוגנים. פרופסור שנון מציב בפנינו טענה מעניינת המבוססת על הנתונים הבוטניים והאנתרופולוגיים מחד גיסא, ותיאורים מקראיים המהדהדים גם בניתוח הפרשני (הרמנויטיקה) היהודי המאוחר מאידך גיסא. השילוב שבין השניים מרמז על קשר אפשרי לשימוש בחומרים אנתאוגנים בתקופה המקראית. שנון מודע, ואינו בורח מהעובדה כי "האקדח המעשן", לדבריו, אינו מונח על השולחן באופן גלוי. עם זאת, הרמזים הרבים, כמו חלקי פאזל, נראים כמתלכדים לכדי שלם מאוחד ומסקרן במיוחד. פרופסור שנון חותם את מאמרו בהוראה כי על הקורא לשפוט לבדו את ניתוח ייחודי זה. מקורות   Shanon, B. (2002). The antipodes of the mind: Charting the phenomenology of the ayahuasca experience . OUP UK.‏ Shanon, B. (2010). The epistemics of ayahuasca visions. Phenomenology and the Cognitive Sciences , 9 , 263-280.‏ Shanon, B. (2013). The representational and the presentational: An essay on cognition and the study of mind . Andrews UK Limited.‏ Shanon, B. (2008). Biblical entheogens: A speculative hypothesis. Time and Mind , 1 (1), 51-74.‏

המחקר אודות חומרים פסיכדליים קלאסיים מתמקד בעיקר ביכולתם לעורר קולטני סרוטונין מסוג 5HT2A, אשר הפעלתם בקורטקס האסוציאטיבי מהווה את המנגנון העיקרי לחוויה פסיכדלית כפי שאנו מבינים אותה כיום. בנוסף, גוף המחקרים המצטבר מעלה את האפשרות כי הפוטנציאל הטיפולי בחומרים אלו נשען על יכולתם לעורר גמישות מוחית, המכונה בשפה המחקרית כ"נוירופלסטיסיות". גמישות מוחית זו מתורגמת לדעת חוקרים רבים ליכולת להשתחרר מקבעונות מחשבתיים, זאת על ידי שינוי בדפוס ובמבנה של מערכת התקשורת שבין תאי המוח השונים. יחד עם זאת, קיימת אי בהירות מסויימת בנוגע לאופי הקשר שבין הפעלת קולטני 5HT2A ולבין הפוטנציאל להעצמת גמישות מוחית על ידי חומרים פסיכדליים. במטרה לענות על אי בהירות זו אסכם בקצרה מחקרית חדש יחסית (2023) אודות נושא זה: " Psychedelics promote neuroplasticity through the activation of intracellular 5-HT2A receptors " המחקר מעניק זווית הסתכלות חדשה ומעניינת אודות שרשרת התהליכים אשר ייתכן ונמצאת בלב תהליך הגמישות המוחית המועצמת על ידי חומרים פסיכדליים קלאסיים. הוא מתמקד בשאלה מדוע חומרים פסיכדליים מצליחים לקדם שינויים מבניים ותפקודיים בתאי מוח הממוקמים בקורטקס האסוציאטיבי,זאת בהשוואה לסרוטונין אותו הגוף מייצר באופן טבעי ושגרתי. המחברים מציעים כי ההבדל העיקרי טמון ביכולתם של החומרים הפסיכדליים לחדור אל תוך גוף התא, ולהתחבר לקולטנים פנימיים מסוג 5HT2A, זאת במקביל להפעלת אותם קולטנים הנמצאים על גופו של התא (על גבי הממברנה). לעומתם, המבנה הכימי של הסרוטונין מגביל מאחרון את הכניסה אל פנים התא, עובדה שייתכן ומסבירה מדוע אין בכוחו לאפשר את רפרטואר הגמישות של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים. המחקר בחן חומר פסיכדלי קלאסי מסוג 5MEO-DMT, והשפעתו על הגמישות המוחית בעכברים. נמצא כי הגורם אשר ניבא גמישות גבוהה יותר לא היה מידת האקטיבציה של הקולטנים, אלא מידת הממיסות של החומר הפסיכדלי בשומנים, שמנים וליפידים (המכונה מידת "הליפופיליות"). כאשר הכניסו את הסרוטונין באופן מלאכותי לתוך התאים, נמצאה עלייה בגמישות המוחית מסוגם שונים, זאת בנוסף להתנהגויות אשר מצביעות על עמידות לדיכאון. מחקר זה מדגיש את החשיבות של יכולת החדירות אל פנים התא, ואת מיקומו הספציפי של אותם קולטנים, ובכך מציעה אפיקים חדשים למיקוד ניצול הנוירופלסטיות בהתמודדות עם אתגריים נוירופסיכיאטריים Vargas, M. V., Dunlap, L. E., Dong, C., Carter, S. J., Tombari, R. J., Jami, S. A., ... & Olson, D. E. (2023). Psychedelics promote neuroplasticity through the activation of intracellular 5-HT2A receptors. Science , 379 (6633), 700-706.‏ .