סיכום מחקרים באתיקה פסיכדלית שכל אחד צריך להכיר

לפעמים אפשר לאבד את הידיים והרגליים בכל הקשור למחקר הפסיכדלי. אנחנו בעיצומו של גל מחקרים ולרבים שמנסים להיאחז במידע אמפירי קשה מאוד לעקוב אחר המתרחש בכל הפלטפורמות הקיימות. לכן חשוב לי לסכם עבורכם את מיטב המחקרים המרכזיים ביותר שיצאו עד כה, זאת בחלוקה לתחומי עניין ספציפיים. נתחיל היום עם שלושה מאמרי בסיס על עולם האתיקה בטיפול הפסיכדלי, אשר בלעדיו, כל אפיקי החקירה האחרים מעמידים את עצמם בסיכון מהותי לגרימת נזק מצד אחד, ועיכוב הפוטנציאל הטיפולי מצד שני. בכתבות הבאות נסכם מחקרים בתחומי הנוירופיזיולוגיה ועולם הטיפול הפסיכותרפי.

1.     "חקירה איכותנית של אתגרים אתיים בעולם הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים"

המאמר הראשון שנסכם שייך לוויליאמס ועמיתיו, ופורסם ב-2021. הוא בוחן אתגרים אתיים בעולם הבין-אישי-התייחסותי, כלומר, אודות מערכת היחסים שבין המטפלים והמטופלים. המאמר רלוונטי ביותר שכן בנקודה זו בזמן, הטיפול בחומרים פסיכדליים שונים דוגמת ה- MDMA או הפסיכדליים הקלאסיים מתקרב להגשת בקשות לאישור מטעם גופים רגולטוריים ממשלתיים. המחקר הנ"ל ערך ראיונות עומק עם 23 מטפלים הפועלים במחתרת (12 בעלי הכשרה פורמלית בפסיכותרפיה) על מנת לסכם את חוויותיהם בנושאים חשובים דוגמת הצבת הגבולות, שאלת המגע ומערכות יחסים מורכבות במסגרת המפגשים עם חומרים משני תודעה.

אתם תראו שחלק מהנושאים ייחשבו כ-"ייחודיים" לטיפול הפסיכדלי, בעוד שאחרים מתכתבים עם אתיקה כללית של עולם הפסיכותרפיה. תוצאות המחקר מאפשרות גזירת מסקנות אודות תהליך ההכשרה והרגולציה בתחום, במיוחד סביב מניעת הפרות גבולות כגון התנהגות מינית בלתי הולמת. המחקר הנוכחי התייחס לחוויותיהם של מלווים ומטפלים הנפרסים על פני אלפי מפגשים בהם ניתנו MDMA או פסילוסיבין, ונראה כיצד הם ניווטו את דרכם בעולם הסבוך של האתגרים האתיים הייחודיים כל כך לאפיק התערבותי זה. בחרתי עבורנו את שנים עשר האתגרים האתיים הרלוונטיים ביותר לטעמי, ואת אחד עשר האסטרטגיות האתיות לניהולם הנכון. נסכם אותם כאן:

אתגרים:

א.     אותנטיות ויכולת ביטוי של גמישות מצד המטפלים: מטפלים מופיעים יותר "כעצמם", מה שמטשטש לעיתים את הגבולות שבין "איש המקצוע" לבין "החבר".

ב.     מטופלים המשליכים "תפקידים ייחודיים ורגישים" על המטפלים: למשל, השלכות בעלי אופי מיני, אופי הורי או אפילו השלכות המציבות את המטפל כסוג של "גורו". השלכות חזקות אלו יכולות להוביל מטפלים בעלי חולשה אתית להפרה מסוכנת של הגבולות הטיפוליים.

ג.      ביטוי מיני מצד המטופלים: מטופלים עשויים להתפשט או לבטא מיניות בדרכים שונות. גם כאן, התנהגויות אלו יכולות להוביל מטפלים בעלי חולשה אתית להפרה מסוכנת של גבולות טיפוליים.

ד.     אינטימיות עמוקה : מפגשים הנתמכים בחומרים פסיכדלים מרגישים אינטימיים יותר מטיפול בשיחות בלבד, מה שמגביר כמובן את הסיכונים האתיים.

ה.     אהבה הדדית: אהבה דו-כיוונית יכולה להרגיש כבעלת פוטנציאל טיפולי אדיר, אך היא טומנת בחובה בלבול וטשטוש של המסגרת הטיפולית.

ו.      שימוש במגע: לפעמים, מטופלים רבים מבקשים להיעזר במגע במסגרת השפעת החומרים, אשר יכול להיות מקרקע ואפילו כסוכן של פריצות דרך רגשיות משמעותיות. יחד עם זאת, המגע יכול לגרום לטראומה מחדשות אם נעשה בו שימוש לרעה או באופן שאינו מותאם.

ז.      צורך בחשיפה עצמית: מטפלים רבים חולקים לעתים את חוויותיהם הפסיכדליות, ולכך פוטנציאל לבניית אמון אבל גם לערעור הגבולות.

ח.     פגיעות במידת האוטונומיה של המטופלים: ידוע כי תחת השפעת חומרים פסיכדליים גדל הפוטנציאל לסוגסטיה (כלומר, יכולת החדירה של גירויים חיצוניים {דוגמת פרשנות המטפלים} אל תוך עולם האמונות והמחשבות של המטופלים). מדובר ב"חרב פיפיות" שבצדה האחד היכולת לעזור במלאכת הגמשת אמונות אשר אינם משרתות נאמנה את המטופלים, אך מצדה השני של החרב, יכולת ההסכמה והשיקול הצלול של הנבדקים נפגעת.

ט.     זמינות רבה יותר: מטפלים נשארים לעתים קרובות בקשר לאחר המפגש, ויוצרים בלבול תפקידים.

י.      נטייה לחלוק מערכות יחסים מקבילות: הקהילה הפסיכדלית היא קהילה קטנה וקולנית לעיתים. לכן, גדל הפוטנציאל לחבירה משותפת ולחפיפת מרחבים.

יא.   רגרסיה ובדיקת גבולות: מטופלים עשויים לפעול ממצבים ילדותיים, אשר להם הנטייה לעיתים לבחון את עולם הגבולות של המטפלים.

יב.    רגישות נתפסת לעולם הפנימי של המטפלים: מטופלים עשויים להיות רגישים יותר למאפייני הסטינג, כולל לדרך שבא המטפלים מביאים את עצמם ואת עולמם הפנימי אל המערכת הטיפולית. פעמים רבות ישנה הנטייה בקרב המטופלים להענקת דגש רב למאפייני האישיות, הרגשות והכוונות של המטפלים, והדבר אף מועצם על ידי החומרים עצמם. לעיתים זה יכול להוביל לתובנה עמוקה, לרגשות חיוביים ומרפאים, אך לעיתים גם להטלת ספק בכוונותיו של המטפלים.

המחקר לא מציף רק אתגרים, ומעניק לנו גם תמונה מסודרת של הדרכים בעזרתן ניתן להתמודד עמם בצורה יעילה.

אסטרטגיות לניהול נכון:

א.     על הצוות הטיפולי לקיים עבודה אינטנסיבית באפיק המודעות העצמית: למשל, דרך אימוני קשב דוגמת המדיטציה, הרפלקציה וניטור הדחפים. הם מעניקים למטפלים את היכולת לאתר בזמן אמת נטיות אוטומטיות טבעיות, אך זאת ללא היסחפות אל עבר קשת של מעשים להן פוטנציאל לסיכון הברית הטיפולית.

ב.     פיקוח (Supervision): כבכל פסיכותרפיה, חשיבות ההדרכה המתמשכת הכרחית על מנת לאפשר לצוות הטיפולי זווית הסתכלות נוספות, זו שאולי פספסו או הזדהו מבחינה השלכתית.

ג.      ניהול אופן ההסכמה: הסכמות צריכות להיות מפורשות, כולל שיח מעמיק על הבהרת הגבולות וחשיבותם. לפעמים ניתן גם לייצר חוזה כתוב של ממש.

ד.     עבודה טיפולית אישית: בדומה לחובת ההדרכה, העבודה האישית של הצוות הטיפולי יכולה להעניק זווית הסתכלות עמוקה אודות הנקודות העיוורות דוגמת "עבודת הצל", רגישויות בעולם המיני ופצעים רגשיים מוקדמים.

ה.     חוויה פסיכדלית של המטפל עצמו: מדובר בשאלה אתית מהמעלה הראשונה. האם על המטפלים עצמם לעבור חוויה פסיכדלית? האם ניתן להשוות את איכות העבודה הקלינית של מטפלים שהתנסו בחומרים לעומת אלו שלא? המחקר מציין שכן, והיא נתפסה כחיונית להבנה רב ממדית של התהליכים הנפשיים הכוללת את רבדי הרגש, המחשבה הפרדוקסלית והיבטים גופניים שתחת השפעת החומרים.

ו.      מערכות יחסים טיפוליות ארוכות טווח המאפשרות תיקון טעויות 

ז.      אחריות הקהילה הפסיכדלית: לדוגמה, אחריות עמיתים להצביע על כשלים על ידי משוב, שיח מעמיק על ערכים משותפים וכו'.

ח.     הסכמה דו-שלבית למגע: הסכמה לפני הפגישה ושוב במהלך הפגישה בה ניתן החומר הפסיכדלי.

ט.     הכשרה משלימה: חלק גדול מהמרואיינים ציינו את הצורך לרכישת הכשרה מקצועית נוספת (לדוגמה, מגע או עבודת גוף).

י.      הפניה מהזירה הבין אישית אל עבר הזירה התוך-אישית: הפיכת השלכות/רגשות בעלות אופי מיני לחומר מקצועי אתו ניתן לעבוד.

יא.   התבססות על שושלת המסורות העתיקות: מרואיינים רבים ציינו כי עולם העבודה עם חומרים משני תודעה לא התחיל לאחרונה, והוא מעוגן במסורות ופרקטיקות עתיקות. לאור העובדה כי עמדו במבחן הזמן, ניתן לשאוב מתוכן מאפיינים המשתייכים למסגרות האתיות.

לסיכום מאמר זה:

מפתיע שלא נמצאו הבדלים משמעותיים בין המטפלים מהמגדרים השונים, זאת למרות שהספרות המקצועית מצביעה על שוני מגדרי בנטייה לחצות גבולות אתיים. בנוסף, היה מעניין לקרוא כי לא נמצא אזכור משמעותי של אלמנטים תרבותיים, למרות חשיבותם ומרכזיותם בשיח התרבותי-חברתי-פוליטי העכשווי.

עוד עולה כי ההנחיות האתיות הנוכחיות אינן מספקות. על אף כי הנושאים בהם נגע המאמר נפוצים במפגשים רבים, הם אינם זוכים לתשומת לב מספקת במחקר או בתהליכי ההכשרה. קיים גם מיעוט בהמלצות להכשרה פורמלית הכוללת הקניית מיומנויות בטיפול הבין-אישי, מודלים שונים של שיח אודות מושג "הסכמה", מיקומה של ההדרכה, האחריות קהילתית ואפיקי הטיפול הבלתי וורבאליים דוגמת העבודה הסומאטית.

2.     מזעור הסיכונים והנזקים בשימוש בחומרים פסיכדליים

המאמר השני מתמקד בתופעות השליליות שבשילובם של החומרים הפסיכדליים כחלק אינטגרלי מהליך הטיפול. הוא נכתב על ידי ג'ולס אוונס בשנת 2025, וכלל ניתוח מעמיק של כ- 30 חוקרים בכירים בנושא מזעור הנזקים, ומציע צעדים לשיפור כללי הבטיחות עבור מסגרות קליניות ופנאי כאחד. הוא מדגיש את הצורך לסווג את סוגי הנזקים, לזהות גורמים מנבאים לסיכונים ולסלול את הדרך עבור טיפולים יעילים. הוא מחזק את הצורך בגיוס מערכות תמיכה לאנשים הנאבקים בתופעות השליליות של שימוש בלתי אחראי הכוללות משאבים מקוונים, קבוצות תמיכה, טיפול נגיש המיודע למיוחדות החומרים וכמו כן גם התערבויות פסיכיאטריות אשר יכללו מרשם תרופתי במקרה הצורך. בנוסף, ואולי מדובר באלמנט החשוב ביותר של מאמר זה, אוונס מציע שכ- 1% מההשקעות הקיימות במחקר ובפיתוח יוקדשו למימון ייעודי של "רשת הביטחון הפסיכדלית".

המאמר פותח באבחנה חשובה. לחומרים פסיכדלים דוגמת הפסילוסיבין, LSD, מסקלין או -DMT, ובמידה מסוימת גם MDMA, קטמין ואיבוגאין, פוטנציאל רפואי גדול אך גם סיכונים, הכוללים הן מצוקה זמנית והן קשיים ארוכי טווח. בעוד שהמחקרים הקליניים המפוקחים מדווחים על שיעורים נמוכים יחסית של תופעות לוואי לאור הדגש הניתן לסינון ולתנאים מבוקרים, הסיכון שבשימוש "בעולם האמיתי" גבוה יותר, שכן, שם הסטנדרטים לא עקביים, האוכלוסיות מגוונות יותר וקיים מחסור בפיקוח ובחינוך למזעור נזקים.

אם ננסה לסכם את מרבית הסיכונים, כ-9% מהמשתמשים בחומרים פסיכדליים שאינם חלק מניסוי קליני מבוקר מדווחים מגוון אתגרים תפקודיים מהותיים אשר לפעמים יכולים להימשך גם שנים. רוב האתגרים כוללים בעיות רגשיות (דוגמת החרדה או הדיכאון), ניתוק חברתי מוגבר, בלבול מתמשך, אתגרים "ניתוקיים" דוגמת הדה-ריאליזציה (המציאות החיצונית נתפסת "כלא אמיתית") והדה-פרסונליזציה (המציאות הפנימית נתפסת "כלא אמיתית"), הפרעת תפיסה מתמשכת (HPPD – עיוותים תפיסתיים גם לאחר השפעת החומר הפעיל דוגמת תפיסת כתמי צבע בשדה הראיה), נזקים בין-אישיים (ניצול, רשלנות, הפרת גבולות) ואפילו בחלק קטן מאוד מהמקרים , מאניה, היפומאניה והתקפים בעלי גוון פסיכוטי. למרות שבמחקרים קליניים, וכאמור, הסיכוי לתופעות אלו יורד משמעותית, חייבים אנו לזכור כי גם לפסיכותרפיה רגילה קיים שיעור של תופעות לוואי (העומד על בין 7-15%).

על מנת למזער ככל הניתן את מידת הסיכון שבשימוש, וכמובן עבור אלו הלוקחים חלק בניסויים קליניים מבוקרים, יש צורך לצמצם את הפערים המחקריים הבאים:

א.     הגברת יכולת הסיווג של נזקים פוטנציאלים: נכון לנקודת זמן זו, קיימים נתונים חסרים אודות השכיחות והעמידות של תופעות הלוואי, בנוסף לפער משמעותי אודות איתור טיפולים יעילים לתופעות לוואי אלו.

ב.     איתור יכולת הניבוי אחר גורמי הסיכון: יש צורך להעמיק בהבנת גורמי סיכון ביולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים והקשריים, ולהבחין בין אתגרים טיפוליים (למשל, התמודדות עם פלאשבקים בזמן החוויה הפסיכדלית) לבין תוצאות מזיקות (למשל, הפרעה פוסט טראומתית כתוצאה מהחוויה הפסיכדלית).

ג.      הרחבת ההבנה אודות הפסיכותרפיה המשולבת: נכון להיום, הפסיכותרפיה מוערכת באופן נרחב אך בהיעדר יכולת אבחנה. כלומר, אין עדיין מודלים מובחנים עבורם נאספו ראיות ספציפיות.

ד.     הפחתת נזקים בהקשרים חוץ-קליניים: קיים העידר קריטי של הנחיות בטיחות והתערבויות ספציפיות עבור מסגרות שאינן מפוקחות דוגמת ריטריטים, פסטיבלים, מסגרות דתיות ושימוש פרטי.

המאמר מוסיף נקודה חשובה שלרוב נעדרת מהערכות בטיחות כלליות. אוונס מציין כי אין ברשות עולם המחקר מערכת תקשורת מדויקת אשר יכולה להעביר מידע חיוני אודות עולם הסיכונים, ולכן גדל הסיכון להשקעת מאמצים רבים ללא יכולת הפקת לקחים יעילה. חוקרים, קהילות ואנשי מקצוע צריכים למצוא את הדרך לתקשר את עולם הסיכונים בצורה שקופה, כולל דגש על החמרה אפשרית של תסמינים שונים, איתור תופעות לוואי או שינויים בלתי צפויים במסגרת ההתנהגותית הנובעת מערעור רדיקלי של מערכת האמונות והערכים. לכך מצרף אוונס את האחריות של עולם התקשורת והשיווק להימנע מנרטיבים פשטניים מידי או חד-צדדיים. בנוסף, בהקשר הטיפולי, יש צורך לעקור דוגמטיות, לצמצם את ההימנעות ממונחים שאינם "מדעיים" (למשל, דרכי ביטוי רוחניות בטבען) וכמו כן את ממד ההסתמכות על משפטי מפתח מזלזלים שאינם נתמכים מחקרית דוגמת "סמוך על התרופה" (Trust the medicine).

המאמר טוען כי בעוד שחומרים משני תודעה מראים פוטנציאל אדיר, עולם הסיכונים הנלווים להם אינו נחקר בצורה מספקת. בנוסף, עולם סיכונים זה אינו מתוקשר מספיק, ונתוניו נעדרים תמיכה מספקת. תשתית בטיחות פרואקטיבית הבנויה על מחקר, אינטגרציה, הפחתת נזקים ומימון ייעודי חיונית להנחלת משימת מזעור הנזקים ולהרחבת הנגישות האחראית לפוטנציאל הטיפולי אשר קיים.

3.     בחינה מחודשת של הראיות להפרעות פסיכוטיות הנגרמות על ידי חומרים פסיכדליים

המאמר השלישי מאת Michel Sabe ושותפיו (2025) מתרכז באחד הנושאים אודותיו קיימת מחלוקת מהותית. מרווח הטעות בו צר ביותר ומידת הסיכון שבטעות גדולה לאין שיעור לעומת תופעות הלוואי האחרות. הוא מתייחס לסיכון להתקף פסיכוטי בודד או לסדרה של התקפים פסיכוטיים אשר "מזכים" באבחנה פסיכיאטרית דוגמת הסכיזופרניה, ההפרעה סכיזואפקטיבית , הבי-פולרית ואחרות. נשאלת השאלה, עד כמה באמת מסוכנים החומרים הפסיכדליים השונים לעירור תופעות אלו, האם יש אנשים הנמצאים בסיכון גבוה יותר מאחרים ומה ניתן לעשות על מנת לצמצם סיכוי זה אם אכן קיים?

בעולם המחקר העכשווי, אנשים עם רקע פסיכוטי, או בעלי רקע פסיכוטי במעגל הראשון (הורים, אחים וילדים) בדרך כלל אינם מתקבלים למחקר הקליני בפסיכדליים עקב החשש לעירור התקף או החמרתו. עם זאת, קיימות עדויות מניתוח מספר מחקרי עומק המטילות ספק במידת הסיכון אשר כרגע נחשב כמשמעותי עד כדי שלילת האפשרות מאותם אנשים לקחת חלק במסגרות הטיפול הפסיכדלי. המאמר שלפניכם אסף סקירות שיטתיות ומטא-אנליזות (והעריך את איכותן) בדבר השימוש ב-LSD, פסילוסיבין, מסקלין, DMT,  או MDMA, והציג את המסקנות הבאות:

מתוך 131 פרסומים אשר כללו 14 סקירות שיטתיות, 20 סקירות נרטיביות, 35 ניסויים רנדומליים עם קבוצת ביקורת, 10 מחקרי מקרה, וכ- 30 ניסויים לא מבוקרים עלה כי רובם היו באיכות נמוכה. זה בעייתי מכיוון שהדבר מקשה על קבלת החלטה משמעותית לכל אחד מהצדדים, זה המחמיר וזה המקל. יחד עם זאת, ובהינתן האיכות הנמוכה של החומר המחקרי, עלו ממצאים מעניינים.

כאשר קבוצת הבדיקה הייתה האוכלוסייה הכללית, אשר אינה עברה סינון ואפיון מקדים, שכיחות הפסיכוזה נעמדה על 0.002% שזה בערך 1 לכל 50 אלף איש. בנוסף, נמצא כי במסגרת ניסויים קליניים מבוקרים עם אנשים שיש להם סכיזופרניה ונטלו פסיכדלים, הסיכוי לתסמינים פסיכוטיים ארוכי טווח עמד על  3.8%. עבור אנשים שהשתמשו בעבר בחומרים שונים, ונגרם להם התקף פסיכוטי כתוצאה מכך, האחוז להפרעה פסיכוטית עלה ל-13.1%. ואם שאלתם מה הסיכוי של אדם המשתתף במחקרים קליניים, הנתון עומד על חמישית האחוז (או 1 על כל 500 איש), וכאן חשוב לזכור שאוכלוסיית המחקרים הקליניים כוללת בדרך כלל אנשים עם אתגריים נפשיים מהותיים אחרים דוגמת הדיכאון העמיד, פוסט טראומה, חרדה משמעותית וכו'.

המאמר לכן מציין שבעוד שהסיכונים אמיתיים, הם נדירים ברוב אוכלוסיות הבדיקה. הראיות העדכניות מצביעות על כך שהפרעות מהקשת הפסיכוטית לא צריכות להיות מודרות מהמחקר הקליני בחומרים פסיכדלים באופן מוחלט, וכי יש מקום לבחון את השתתפותם תחת הגבלה מסוימת. חשוב לזכור שאוכלוסייה זו סובלת מאוד מתסמינים שליליים הכוללים בעיקר את הדיכאון והחרדה, אשר עבור תסמינים אלו, הטיפול המשלב חומרים פסיכדלים מקבל תמיכה מחקרית רבה. יחד עם זאת, בסיס הראיות חלש ומוגבל, ולכן מומלצת גישה זהירה ושמרנית עד שיבוצע מחקר איכותי יותר.

מקורות

Brennan, W. T. (2022). A qualitative inquiry into ethical relationship and boundary-setting in underground psychedelic healing (Doctoral dissertation, Fordham University).‏

Evans, J., Aixalà, M., Anderson, B. T., Brennan, W., Bremler, R., Breeksema, J. J., ... & Yaden, D. B. (2025). On minimizing risk and harm in the use of psychedelics. Psychiatric Research and Clinical Practice, 7(1), 4-8.

Sabé, M., Sulstarova, A., Glangetas, A., De Pieri, M., Mallet, L., Curtis, L., ... & Kirschner, M. (2025). Reconsidering evidence for psychedelic-induced psychosis: an overview of reviews, a systematic review, and meta-analysis of human studies. Molecular psychiatry, 30(3), 1223-1255.

אזהרה!

השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות.

המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי.

האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.

 ‏‏