שינוי תפיסת עולם לאחר החוויה הפסיכדלית

על שינוי בתפיסת פשר הקיום לאחר חוויה פסיכדלית כמנגנון טיפולי

כחלק מהניסיון להבין את המנגנון הפסיכולוגי לרווחה נפשית הנובעת מהשתתפות בחוויה פסיכדלית משמעותית, אתמקד בכתבה זו על שינוי אפשרי במערך האמונות המטאפיזיות שלנו. למה הכוונה? לתפיסות בנוגע לטבע הבסיסי של המציאות, לליבת ההשקפתינו על העולם ועל מקומנו בתוכו. על מנת להבין זאת לעומק, בואו נפתח ברשימה של מספר תפיסות מטאפיזיות בהן נעסוק בכתבה זו:

מילון מושגים הכרחי להבנת הכתבה:

א.      אמונות מטאפיזיות: תפיסות בדבר טבעה הבסיסי של המציאות, כולל סוגיות בדבר סוגי "הדברים הקיימים", תכונותיהם החיוניות וכיצד הם קשורים יחדיו. אמונות אלו נוגעות בדרך כלל לשאלות הנמצאות מעבר ליכולת התצפית המדעית (זו האמפירית), כגון מה טבעה של התודעה? מה הוא סוג הקשר שבין תודעה לחומר? האם קיים רצון חופשי? או ממה מורכב היקום כולו?

ב.     פיזיקליזם/מטריאליזם: תפיסה הגורסת שהחומר הפיזי הוא הבסיס המוחלט של המציאות. לפי תפיסה זו, כל התופעות הקיימות (כולל טבעה של התודעה) ניתנות להסבר במונחים חומריים (למשל, חלקיקים, אנרגיה מדידה, חוקים פיזיקליים וכו'). למשל, המטריאליזם גורס כי התודעה נובעת מפעילות מוחית, ואין עולם שאינו פיזי או על טבעי.

ג.      אידיאליזם: התפיסה ההופכית לפיזיקליזם. אמונות אידיאליסטיות גורסות כי התודעה או הנפש הן הבסיס של המציאות. על פי תפיסה זו, העולם החומרי תלוי בתופעות תודעתיות ומעוצב על ידן. היא מתמקדת בהנחה כי המציאות אינה מתקיימת כפי שאנו חווים את העולם באופן עצמאי, והיא תולדה למעשה של "מעשה התודעה". במילים אחרות, מה שאנו מכנים "העולם האובייקטיבי" הינו, ביסודו, ביטוי או תוצר של התודעה עצמה.

ד.     דואליזם: תפיסה מטאפיזית לפיה המציאות מורכבת משני יסודות: המנטלי (נפש, נשמה, תודעה) והפיזי (חומר, גוף, מוח). על פי הדואליזם, תופעות נפשיות אינן ניתנות לצמצום לתהליכים פיזיקליים, והנפש והגוף הן ישויות נפרדות אך מקיימות סוג של מערכת יחסים ביניהן (למשל, החלטה קוגניטיבית/חשיבתית אודות הרצון להזיז איבר בגוף). אחת מהתפיסות הרווחות בהקשר זה היא כי ייתכן שיש חיים לאחר המוות, שכן הנפש או התודעה יכולים להתקיים באופן עצמאי מהגוף.

ה.     מוניזם: מונח המפוצל לאלו שתפיסתם מתמקדת בקיומה של תודעה בלבד (אידיאליזם) או בחומר בלבד (פיזיקליזם). נקודת המוצא היא שקיים יסוד אחד בלבד. קיימות גם גרסאות הרואות ביסוד משותף לשניהם שאינו מדיד, כלומר, קיים תוכן מאוחד היוצר הן את המציאות הפיזית והן את זו התודעתית.

ו.      פאנפסיכיזם: האמונה המטאפיזית שתודעה היא מאפיין בסיסי של המציאות. במילים אחרות, לכל הדברים - עד רמת החלקיקים, אטומים ואף מעבר - יש צורה כלשהי של קדם-תודעה או היבט מנטלי מינימלי. התפיסה הפאנפסיכית אינה טוענת שסלעים או אלקטרונים מודעים לעצמם כמו בני אדם, אלא שהם עשויים להיות בעלי מצבים תודעתיים פשוטים יותר, וכי צורות מורכבות של תודעה (כמו שלנו) נובעות משילובים של אבני בסיס של תודעה מסוג פשוט יותר.

ז.      טלאולוגיה או הסברים טלאולוגיים: תפיסה לפיה תוכן היקום, ובעיקר הדברים החיים, נוצרו באופן המכוון מטרה, ולכן הם ככל הנראה תוכננו על ידי ישות רציונלית נבדלת. תפיסה זו מהווה בסיס לאחד מהטיעונים הקלאסיים בדבר הוכחה לכאורה למציאותו של יישות אלוהית.

ח.     נטורליזם פילוסופי: התפיסה ההופכית להסבר הטלאולוגי, לפיה לא קיים שום דבר מעבר לתופעות הנצפות, ולכן פוסלת את הטיעון כי קיימת ישות רציונלית לא ידועה.

ט.     תמימות אפיסטמית: מושג אותו נפגוש לקראת סוף הכתבה, לפיו קוגניציה הנחשבת כבלתי רציונלית (למשל, "שהאהבה היא היסוד הבסיסי ש היקום") יכולה עדיין להכיל יתרונות משמעותיים שלא היו ניתנים להשגה בדרך אחרת. היא מכירה בכך שלעיתים, החזקה באמונה מסוג זה יכולה להוביל לתוצאות חיוביות עבור האינדיבידואל החותר לרווחה נפשית והשגת מטרותיו.

מושגים אלו מתכתבים ישירות עם אחד מנושאי הדיון הסוערים ביותר בקהילה המחקרית אשר הציבה לעצמה למטרה את הבנת החוויה הפסיכדלית בהקשריה השונים, ממנגנוני השפעתה על הרווחה הנפשית, דרך העמקת ההבנה אודות מאפייניה הפרמקולוגיים, ועד לאפיון בסיסי של מהות הבסיס הפנומנולוגי (חווייתי) שבתשתיתה.

רנה דקארט - מייצג התפיסה הדואליסטית

ברקע לסוגייה זו, הקהילה המחקרית מודעת לסל רחב של מאמרים המתמקדים בקו התפר שבין תפיסת ההשפעה הפסיכדלית "כחוויה רוחנית" לבין אלו "החומריות" יותר. למשל, כבר בשנות ה-60 נערכו מחקרים בפסילוסיבין, אותה פטרייה המכונה “magic mushroom”, אשר ניתנה לקהל מאמינים הדוקים וסטודנטים לתאולוגיה. וולטר פאנקה, סטודנט לתואר שני בבית הספר לתאולוגיה של הרווארד, תכנן את הניסוי תחת פיקוחו של פרויקט הפסילוסיבין של הרווארד, אשר בחן האם פסילוסיבין יפעל כ-"אנתאוגן" ("חומר שבכוחו לעורר תחושת אלוהות פנימית") באותם נבדקים בעלי נטייה דתית.

כמעט כל משתתפי הניסוי דיווחו על חוויות דתיות עמוקות. אחד המשתתפים בניסוי היה חוקר הדת יוסטון סמית', אשר תיאר את חווייתו כ"חזרה הקוסמית הביתה החזקה ביותר שחוויתי אי פעם". 25 שנה לאחר מכן, בניסוי חוזר של מחקר זה, כל הנבדקים שקיבלו פסילוסיבין, למעט אחד, תיארו את החוויה שלהם כבעלת אלמנטים "מיסטיים" ומיצבו אותה כאחת מנקודות השיא של חייהם הרוחניים.

על מנת להרחיב על תוצאות ניסוי זה, חוקרים נוספים בקשו לדעת מה יקרה כאשר ייתנו חומרים פסיכדליים לאנשי דת מוסמכים. המשתתפים שנבחרו היו ללא ניסיון בשימוש בחומרים פסיכדליים, בינהם רבנים, כמרים פרוטסטנטים, קתולים ומוסלמים. הם דיווחו על שינויים חיוביים ומשמעותיים במנהגיהם הדתיים, בעמדותיהם כלפי דתם וביעילותם כמנהיגים דתיים, כמו גם בעמדותיהם הלא-דתיות, במצבי רוחם ובהתנהגותם.

כאשר נשאלו שאלות ממוקדות, 96% מהמשתתפים דירגו את החוויה כאחת מחמש החוויות המשמעותיות ביותר מבחינה רוחנית, 92% דיווחו על תחושת קדושה עמוקה, ו- 83% דיווחו על התגבשותם של תובנות פסיכולוגיות עמוקות ומשמעותיות. בנוסף, כמעט חצי מהם דירגו את החוויה כאחת מחמש התופעות המאתגרות ביותר מבחינה פסיכולוגית שחוו במהלך חייהם.

נשאלת אם כך השאלה, האם אותה חוויה רוחנית יכולה להשפיע לחיוב על הרווחה הנפשית? ואם כן, מה המנגנון המאפיין אותה? האם מדובר בשינוי במצב הרגשי? אולי זה הקוגניטיבי-חשיבתי? על מנת להתחיל ולברר בדבר שאלה זו, אשמח לשתף אתכם במחקר אינטרנטי חדש מאת ג'ילקה, קראבה וג'רן מאוניברסיטת טורקו אשר בפינלנד. הוא התפרסם השנה, ובבסיסו ניתוח שאלונים מקיפים אותם מלאו למעלה מ-700 משתתפים במטרה לענות על השאלה "האם הרווחה הנפשית לאחר החוויה הפסיכדלית מתרחשת באמצעות שינוי אמונות המטאפיזיות, ואם כן, מה ניתן לאתר כמחולל אותו שינוי?

השאלונים אותם מלאו המשתתפים כללו היגדים שונים שמטרתם לאפיין את תפיסותיהם בכל אחד מהמושגים אותם ציינו בתחילת הכתבה. בנוסף, נכללו שאלות שמטרתן לבחון נקודות מוצא לבחינת המציאות. לדוגמה, הנטייה ל-"סימולציוניזם", על בסיס הרעיון הקאנטיאני לפיו המציאות הנתפסת אינה מייצגת נאמנה את המציאות בפועל, וכמו כן, נקודות מוצא לבחינת המציאות, ביניהן ה-"סיינטיזם" לפיה המדע האמפירי היא הדרך היחידה להבין את המציאות וה-"מולטי-פרספקטיביזם" הגורסת כי קיימות מספר השקפות עולם תקפות ונכונות בו זמנית.

נוספו גם מדדים שונים על מנת להעריך את עוצמת התפיסה הטלאולוגית, וכמו כן גם מדדים מעולם מושגי תאוריית המוסר, דוגמת ה-"ריאליזם המוסרי", הגורס בקיומן של עובדות מוסריות כמציאות אובייקטיבית, הבלתי תלויות בתודעה או פרספקטיבה (במילים אחרות, האם קיים מעשה "רע או טוב" ללא הקשר תרבותי, חברתי או כל הקשר אחר).

המחקר העריך את השינוי במדדים אלו לאחר נטילת אחד מהחומרים הפסיכדליים הקלאסיים (פסילוסיבין, LSD, DMT ומסקלין), זאת כאשר מידת הניסיון, היסטוריית השימוש ומאפיינים דמוגרפים נוספים נבחנו בקפידה על מנת להעניק לנתוני הבסיס גיוון מקסימלי. מכיוון שמדובר במחקר ללא קבוצת ביקורת (רק אנשים בעלי לפחות חוויה פסיכדלית אחת), קשה מאוד להצביע על "סיבתיות", כלומר, להגיע למסקנה ש-X או Y קורה בגלל שימוש בפסיכדלים. מה שכן ניתן לראות הוא קשר בין התרחשויות, כלומר, כאשר מדד-X מתרחש, כך משתנה בהתאם הסבירות ל-Y.

תוצאות המחקר

1.     יש קשר בין מידת ניסיון העבר עם חומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית לבין אימוץ של גישות מטאפיזיות מסוג "אידיאליזם" (העולם מורכב רק "מתודעה" או סוג מסוים של יסוד שאינו חומר פיזי). שינוי זה קשור גם לעלייה ושיפור ברווחה הפסיכולוגית (זכרו שאם קיימת סיבתיות, היא יכולה להיות הפוכה, כלומר, אנשים בעלי נטייה לאימוץ אמונה אידיאליסטית נוטים יותר לשימוש בפסיכדליים).

2.     הקשר בין השימוש בחומרים פסיכדליים קלאסיים לרווחה פסיכולוגית מתווך על ידי גיבוש אמונה אודות הטבע האידיאליסטי של המציאות, ולא על ידי אמונה "פיזיקאליסטית/מטריאליסטית" או אמונות מטאפיזיות באופן כללי. כלומר, יש כאן תחנת ביניים, היא גיבוש האמונה "שרוח" ו-"חומר" אינם אותו יסוד. עוד נמצא כי יש קשר בין התובנה האידיאליסטית לבין תובנות הקשורות ליכולת ההסתגלות של האדם. לדוגמא, גזירת משמעות התנהגותית הנובעת מתפיסת עולם שבה טבעה הבסיסי של המציאות נתפס כמשהו בעל ערך ורוחני.

במילים אחרות, התוצאות של המחקר עולות בקנה אחד עם ההשערה שאמונות מטאפיזיות משתנות יכולות להסביר את ההשפעות ארוכות הטווח של פסיכדלים על הרווחה הנפשית. ממצא זה עולה בקנה אחד גם עם תיאוריות נוספות של כמה מהמחברים של המאמר אשר מדגישים את תפקידן של טרנספורמציות רוחניות בטיפול בסיוע פסיכדלי.

עם זאת, חשוב לזכור כי שינויים באמונות מסוג זה עלולות להיתפס "כבעייתיים" במקרים מסויימים, שכן הם עלולים לסתור את השקפת העולם המדעית. תובנה מסוג זה הינה בעלת גוון פילוסופי יותר מאשר מדעי, ולכן, השאלה האם אימוץ של אמונה זו יכול להוביל לרווחה נפשית היא שאלה פרגמטית, כלומר, כיצד משרתת תובנה זו (ונגזרותיה ההתנהגויות) את הצרכים הנפשיים של האדם הספציפי.

שווה להתעכב על נקודה זו. העיקרון הבסיסי העומד בפני טבעה הפילוסופי של התובנה החדשה הוא ששום ניסוי מדעי לא יכול לאשרה או להפריכה ישירות (למשל, קיומה של נשמה לא חומרית). איננו יכולים לצפות או למדוד "נשמה לא חומרית" באמצעות אף כלי מלבד "התחושה האישית"/סובייקטיבית, גם לא כמובן בכלים אמפיריים מתקדמים ככל שיהיו דוגמת ה- fMRI, EEG או ניתוח ביוכימי.

במילים אחרות, מידת "האמיתיות" של האמונה אינה ניתנת לבדיקה באופן שבו אנו בוחנים השערות פיזיקליות (למשל, "האם מים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס בגובה פני הים?"). זוהי שאלה של פרשנות, אינטואיציה או פרספקטיבה פילוסופית, לא הוכחה אמפירית.

אמונות מטאפיזיות הן מופשטות מטבען, ולכן, אי אפשר לטעון שהאמונות האידיאליסטיות "שגויות" רק משום שהן סותרות את העמדה הנטורליסטית/מטריאליסטית/פיזיקאליסטית של עולם המדע.

כנסיית "מארש" בבוסטון - האם אפשר להנדס חוויה רוחנית?

לכן, ואם נחבוש לרגע את כובע המטפל, כדי אולי לראות באמונות המטאפיזיות כ-"תמימות מבחינה אפיסטמית". כלומר, לפי תפיסה המכירה בכך שלעיתים, החזקה באמונה שאינה רציונלית לחלוטין יכולה להוביל לתוצאות חיוביות עבור יכולתו של אדם לחתור לידע ולהשיג את מטרותיו. לפיכך, במקום להתייחס לאמונות מטאפיזיות "רוחניות" כ-"דלוזיות" או כאלו שיש להימנע מאימוצן, ניתן להתייחס אליהן כחלק מתהליך טרנספורמטיבי חיובי.

אם נעמיק מעט יותר במסגרת הטיפולית, אינטואיטיבי להניח שתובנה כגון "הטבע הבסיסי של המציאות הוא סוג של תודעה אוהבת" יכולה להיות טיפולית ביותר עבור אדם המתמודד עם דיכאון אשר האמין רוב חייב כי אין ערך לכלום. אם תובנה פתאומית זו תוכל להפוך לאמונה מתמשכת, היא תוכל לשמר את האפקט הטיפולי.

אפילו אם נבחן דוגמה "קיצונית", למשל שאמונות "על-טבעיות או פאראנורמליות" יכולות להיות בעייתיות מבחינה אפיסטמית, אין פירוש הדבר שהן יהיו בעייתיות לרווחה הנפשית. לדוגמה, ישנן עדויות לכך שאנשים שחוו חוויות של "תקשורת עם עולם המתים" הפחיתו את הפחד מהמוות, וכי אותם אנשים מסווגים את אותה אמונה כמנחמת. באופן כללי יותר, תובנות שמקורן בעולמות הדת והרוח, אשר לעתים קרובות כוללות היבטים "על-טבעיים" או "אנטי- מדעיים", נמצאו במתאם חיובי לעלייה ברווחה הנפשית.

האם מדעי המוח יכולים להסביר את השינוי באמונות מטאפיזיות?

כבר דברנו בכתבות הקודמות על תאוריית "קידוד הניבוי" בהקשריה השונים. על מנת ליישר קו, התאוריה עוסקת בהגדרת המוח כמכונת חיזוי, הבוחנת ומשווה כל אלמנט בסביבה החיצונית (המציאות שבחוץ), או הפנימית (רעיונות ומחשבות העולים באופן ספונטני לתודעה) לסוג של ניבוי אודות טבעו של האלמנט. כך, ככל שאנו רוכשים יותר ניסיון חיים, אנו נשענים יותר על הניבוי שיוצר המוח, שכן, ניתוח ועיבוד מעמיק של כל גירוי מחדש גוזל משאבים רבים. לכן, קל יותר לקודד תובנה מסוימת בדבר טבעה של התרחשות זו או אחרת ולהשתמש בה באופן אוטומטי במקרה צורך. לדוגמא, שימוש במודל אוטומטי העוסק במידת "נדיבותו של הזולת" בסגנון "אנשים הם קמצנים", יחסוך משאבים מנטליים הנדרשים לגיבוש אמונה זו בכל פעם מחדש.

כאמור, ככל שאנו נשענים יותר ויותר על מודל הניבוי, כך אנו הופכים לפחות ופחות גמישים. כלומר, חוסכים משאבים קוגניטיבם מצד אחד, אך משלמים את המחיר בחוסר גמישות מחשבתית הבאה לידי ביטוי בהנחת אותה תובנה באופן יחסית אוטומטי. כאשר מדובר בנוקשות יתר, הדבר יכול להוביל לדפוסי מחשבה אותם אנו משייכים לעיתים למשפחת האתגרים הנפשיים. למשל, דיכאון הינו סל מחשבות נוקשות אודות חוסך ערך עצמי, אכזבה מהזולת או חוסר האמונה כי יהיה טוב יותר בעתיד. בחרדות למשל, ניתן לדבר על נוקשות חשיבתית בדבר הפרזה במסוכנות התרחשויות שונות או בחוסר מסוגלות עצמית להתמודדות עם אתגרים עתידיים.

אותם ניבויים מקודדים באזורי מוח מתקדמים מבחינה אבולוציונית. כלומר, אזורים בקליפת המוח המקיימים אינטגרציה רחבה וגיבוש של פרטי מידע רבים לכדי תובנה. ניתן אם כך להתייחס לאמונות המטאפיזיות שלנו כאל הנחות המשויכות להבנה מתקדמת זו, כלומר, הנחות יסוד חשיבתיות אשר מעצבות את התפיסות והפרשנויות שלנו לגבי העולם.

כאן ייתכן ונכנסת תאוריית "הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים", אשר לפיה, אותם חומרים מייצרים סוג של "פעילות כאוטית" ובלתי צפויה באותם אזורים מוחיים האחראיים לקידוד המודלים המתקדמים. לאחר סערה זו, מתגבר הפוטנציאל להגברת הגמישות המוחית, אשר בכוחה, הטמעתן של אמונות חדשות או הטלת ספק באמונות ישנות.

בהקשר החומרים הפסיכדליים ומידת השפעתם על עולם האמונות המטאפיזיות שלנו, חשוב להתמקד גם בגוון האקסטטי/מיסטי של החוויה עצמה. החוויה תחת אותם חומרים במינון גבוה כוללות לעיתים מפגש עם מספר אלמנטים הנתפסים כמטאפיזיים. הגברת הפוטנציאל לגמישות מוחית שלאחר החוויה יכולה אם כך להטמיע את אותן חוויות כהבנות חדשות לגבי המציאות, ובמידה ותובנות אלו יעברו עיבוד מתמשך, אולי אף יתגבשו כאמונה יציבה.

ניקח לדוגמה את אחת מהחוויות המרכזיות תחת החוויה המיסטית פסיכדלית היא תחושת "האחדות והחיבור", במסגרתה מרגישים סוג של איבוד תחושת עצמיות, והתמזגות עם ישות "אין סופית". אחדות זו נחווית לעתים קרובות כמגע עם "הטבע האולטימטיבי" של המציאות, כזו המתעלה מעל מה שניתן להבין באופן לוגי או רציונלי. רבים מדווחים מפגש עם סוג של נוכחות חיה של "תודעת על", מפגש המהדהד עם יסוד התפיסה הפאנפסיכית עליה הרחבנו בדף מושגי הכתבה (כלומר, האמונה שתודעה היא היבט בסיסי של המציאות) או זו האידיאליסטית (כלומר, האמונה שרק התודעה היא שקיימת).

יתרה מכך, חוויות מיסטיות כרוכות בדרך כלל במצב רוח חיובי ואקסטטי, הנובע מתחושת המגע הבלתי אמצעי עם משהו אלוהי או רוחני. מגע זה נחווה לעיתים קרובות כ-"נואטי" (תחושה של אמת חזקה ויציבה), אך גם ככזה הבלתי ניתן לתיאור על ידי השפה. מנקודת מבט פילוסופית, נטען כי חוויות אלו מאפשרות ידע מסוג sui generis ("of its/their own kind"), השונה מידיעות רגילות, מושגיות או ייצוגיות.

לאחרונה נערכו גם ניסיות לחזק את מימד הסיבתיות שבין שינוי אמונות מטאפיזיות כמנגנון המניע את הרווחה הנפשית שלאחר החוויה הפסיכדלית. למשל, טימרמן ועמיתיו מאוניברסיטת "אימפריאל קולג'" התמקדו בגיבוש אמונות מטאפיזיות בניסוי קליני מבוקר. החוויה הפסיכדלית נמצאה כסוג של "מרכבה" המובילה את האדם מעמדה פיזיקאליסטית אל עבר אלו סל עמדות אשר אינן פיזיקליסטיות. לדוגמה, האמונה שקיימים עולמות או ממדים אחרים מעבר לעולם הפיזי (טרנסצנדנטליזם), שהתודעה היא מאפיין בסיסי של היקום (פאנפסיכיזם), או שהתודעה והחומר מתקיימים ברבדים נפרדים. טימרמן מצא כי שינוי זה נשמר עד כדי שישה חודשים והיה קשור באופן חיובי לרווחה נפשית.

מחקר רלוונטי נוסף מגיע מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, במסגרתו שאל החוקר הראשי, הפרופ' רונאלד גריפית', את המשתתפים האם חוויתם הפסיכדלית הבודדת שינתה או "דחפה" את אמונתם הנוכחית אל עבר התכתבות עם עמדות פאנפסיכיות. לאחר שנמצא כי לאחר החוויה הפסיכדלית נטו המשתתפים לייחס תודעה לכל אשר קיים, מחקרי ההמשך מצאו גם עלייה באימוץ אמונות מטאפיזיות נוספות דוגמת הדואליזם או אלו העוסקות בעל-טבעי/רוחני ("ייתכן שאנשים מסוימים יחזו אירועים עתידיים" או "קיימות ישויות מודעות לא פיזיות דוגמת מלאכים ורוחות"). מעניין לציין כי מה שלא נמצא כקשור לרווחה הנפשית הוא אימוץ של אמונות טפלות (למשל, "אם תשבור מראה, אתה עתיד לפגוש במזל רע").

לסיכום

מכיוון שהמחקר הפסיכדלי עוד צעיר, קשה לנו היום להסכים על מנגנון עיקרי אחד דרכו גובר הפוטנציאל לרווחה נפשית. נראה כי הדבר תלוי במיוחד בנקודת הפרספקטיבה שלנו. למשל, ברמה הממוקדת ביותר, היא הרמה הפרמאקולוגית, חוקרים פסיכדלים רבים מאמינים שהשינוי נובע מהגברת יכולת הגמישות שבין תאי המוח השונים. חוקרים אלו מתמקדים בסוג החלבונים המעצימים גימשות זו, או בתהליכים נוירוביולוגיים המוצתים על ידי נטילת חומרים פסיכדליים. לעומתם, אלו הנעזרים במידה רבה יותר של "זום-אאוט", מתמקדים באינטרקציה שבין איזורי מוח שונים. למשל, כיצד נטילת חומרים פסיכדליים משפיעה על פעילות האמיגדלה, או על התקשורת בין איזורי מוח אסוציאטיביים לאלו "הרגשיים" יותר (המערכת הלימבית לדוגמה).

מאמר זה התמקד בפרספקטיבה הרחבה יותר, היא רמת הניתוח הפסיכולוגית. רמה זו שואלת למשל כיצד משתנה מערך האמונות והתפיסות שלנו לאחר נטילת החומרים, כיצד השינוי במערך זה משפיע על החוויה הרגשית, או כיצד מעצב הוא התנהגויות מסויימות דוגמת צריכה והתמכרות לחומרים או התנהגויות אימפולסיביות אחרות. כאן ראינו כיצד חוקרים שונים מנסים לנתח והבין שינוי זה באותן שאלות אשר אינן ניתנות לבחינה בכלים אמפירים.

נשאלת השאלה האם המחקר העתידי יצליח להכריע בדבר נכנותה של נקודת מבט זו או אחרת? האם ימצא הוא כי כולן תוצר למעשה של פעילות נוירולוגית אחת רחבה? האם יצליח הוא להוכיח הפרדה גמורה שבין חומר ותודעה? כנראה שנצטרך להעיזר בסבלנות רבה, אך עבור אלו הנעזרים באותם חומרים כחלק מהתמודדותם עם אתגרים נפשיים, נקווה שהתקדמות משמעותית אולי נמצאת ממש מעבר לפינה.

מקורות

Gładziejewski, P. (2025). From altered states to metaphysics: the epistemic status of psychedelic-induced metaphysical beliefs. Review of Philosophy and Psychology, 16(1), 175-197.‏

Timmermann, C., Kettner, H., Letheby, C., Roseman, L., Rosas, F. E., & Carhart-Harris, R. L. (2021). Psychedelics alter metaphysical beliefs. Scientific reports, 11(1), 22166.‏

Griffiths, R. R., Jesse, R., Richards, W. A., Johnson, M. W., Sepeda, N. D., Bossis, A. P., & Ross, S. (2025). Effects of Psilocybin on Religious and Spiritual Attitudes and Behaviors in Clergy from Various Major World Religions. Psychedelic Medicine.‏