כימאי ופסיכופרמקולוג אמריקאי אשר חקר ופיתח חומרים משני תודעה, ממריצים וחומרים רבים נוספים. ידוע במיוחד במציאת הדרך לסנתוז מהיר ויעיל של MDMA (החומר הפעיל בסם האקסטזי), 2C-B, וחומרים נוספים עליהם ניתן לקרוא בהרחבה בדף המושגים. אלכסנדר שולגין אמנם "חתום" על למעלה מ-200 סינתוזים שונים של חומרים בעלי אפקטים תודעתיים, אך לבת זוגתו, הסופרת אן שולגין, תפקיד מכריע במפעל חיים זה. מן המפורסמות כי תהליך הפיתוח של אותם חומרים חדשים על ידי בני הזוג שולגין כלל גם התנסות מעשית אישית. לשם המדע, רשמו השניים הערות קפדניות אודות חוויותיהם השונות תחת אותם חומרים, אודות יתרונותיהם וחסרונותיהם, וכמו כן אודות השפעותיהם הטיפוליות דוגמת הגברת החמלה, ההתעלות הרוחנית, הרגיעה ואפילו השיפור בחיי המין והזוגיות. רבות מהפעמים נערכה ההתנסות המעשית במעבדה אשר בביתם הפרטי. מעבדה זו הפכה למוקד עלייה לרגל, ולאתר של מחקר קבוצתי רדיקלי, שכן, בכל פעם אשר סונתז חומר חדש, היו בני הזוג מזמינים מומחים מאסכולות שונות, כולל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מדענים שונים ואף אנשי עסקים, זאת על מנת לבדוק את טיב החומר החדש.   במשך יותר מ-15 שנים, החזיק שולגין ברישיון ממשלתי נדיר המאפשר לו ללמוד וליצור חומרים משני תודעה זאת למרות אי-חוקיותם לציבור הרחב. הוא פעל שנים על תקן מומחה מייעץ לניסויים בחומרים שונים, מומחיות אשר הובילה לכתיבת הספר הקלאסי אודות מערכת היחסים שבין מחקר בתרופות והחוק האמריקאי - Controlled Substances: Chemical And Legal Guide to Federal Drug Laws. אלכסנדר ואן שולגין נחשבים לדמויות מפתח במאבק המתנהל זה שנים ללגליזציה של חומרים משני תודעה. בני הזוג טענו כי חומרים אלו מהותיים לטבע האנושי, טענה אותם הם חיזקו בהנחה הרווחת כי האחרונים היו בשימוש האדם עוד משחר ההיסטוריה. יש אף שרואים את עמדת בני הזוג כקיצונית, שכן כתביהם מצדדים בלגליזציה של כל החומרים, אלו הממכרים ואילו אשר אינם. לדעתם, מדובר בעניין של בחירה אישית אשר תוביל לירידה ברמת הפשיעה ולהשקעת כספי האכיפה באפיקים אלטרנטיביים בעלי תרומה לציבור הרחב. Shulgin, A. T. (1986). The background and chemistry of MDMA. Journal of psychoactive drugs , 18 (4), 291-304.‏ Shulgin, A. T., & Shulgin, A. (1991). PIHKAL: a chemical love story (Vol. 963009605). Berkeley, CA: Transform Press.‏ Benzenhöfer, U., & Passie, T. (2010). Rediscovering MDMA (ecstasy): the role of the American chemist Alexander T. Shulgin. Addiction , 105 (8), 1355-1361.‏

העידן הפסיכדלי הוא שם אשר ניתן לתקופת הזמן שבין 1960 ל-1970, בעיקר בארה"ב, במסגרתה גבר העניין והעיסוק בחומרים פסיכדליים באפיקים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. למרות זמינותם של חומרים פסיכדליים שונים, היה זה ה-LSD שתפס את מירב תשומת הלב, בעיקר בסצנה המוזיקלית והקולנועית. למעשה, את ניצני העידן ניתן למצוא עוד בתחילת שנות ה-50, עת עולם הפסיכיאטריה החל לערוך מחקרים ב-LSD שאף פורסמו במגזינים לגיטימיים דוגמת "הטיים". במקביל, מעצבי תרבות "דור הביט" דוגמת ויליאם בורוז, ג'ק קרואק ואלן גינסברג החלו לפרסם בגלוי אודות התנסותם האישית תחת השפעת החומרים, השפעה אותה ראו כחוויה בעלת פוטנציאל יצירתי, תרבותי וחברתי יקר ערך. בהדרגתיות החל להתפתח "סגנון חיים פסיכדלי", במיוחד בחופה המערבי של ארה"ב. סופרים רבים דוגמת אלן ווטס, אלדוס האקסלי, טימותי לירי, ראלף מטצנר וראם דאס המשיכו את חקירת סופרי דור הביט ופרסמו ממצאיהם בכתבי עת ייחודיים וייעודיים עבור החוויה הפסיכדלית. במוזיקה, יוצרים דוגמת חברי להקת ה"גרייטפול דד" , יוצרים דוגמת ג'ון פאהי ומוזיקאים נוספים מבית היוצר של אוניברסיטת "ברקלי", ניסו לתווך את החוויה הפסיכדלית דרך שבירת המסגרות המוזיקליות המקובלות. באומנות הפלסטית, הכלו יוצרים לשלב אלמנטים חזותיים סוריאליסטיים ואף מעוותים בכוונת מכוון, זאת לצד שימוש בספקטרום צבעים מלא, עשיר ובהיר על מנת לעורר ואף "לשפר" את החוויה הפסיכדלית, ובקולנוע, יוצרים דוגמת מאסימו מידה (“LSD Flesh of Devil”) ורוג'ר קורמן ("The trip") בחנו נרטיבים אקספרימנטליים אודות קיומה של "תודעה מורחבת". העידן הפסיכדלי הצטמצם משמעותית בתחילת שנות ה-70, זאת לאחר הוצאתה לפועל של תוכנית "המלחמה בסמים" (The war on drugs) של ממשל ניקסון. למרות כי השימוש בחומרים משני תודעה "ירד למחתרת", החוויה הפסיכדלית המשיכה להעסיק אומנים, יוצרים ומובילי דעת קהל, והעשירה את רפרטואר היצירה מאז ועד ימינו. Aday, J. S., Bloesch, E. K., & Davoli, C. C. (2019). Beyond LSD: a broader psychedelic zeitgeist during the early to mid-20th century. Journal of Psychoactive Drugs , 51 (3), 210-217. Hartogsohn, I. (2020). American trip: set, setting, and the psychedelic experience in the twentieth century . mit Press.‏ ‏

השם המסחרי של טיפול באסקטאמין (Esketamine – ראו מושג "קטמין" להסבר מפורט) לטיפול בדיכאון עמיד, כלומר, דיכאון שאינו הגיב לשני סוגי טיפול קודמים. הספראבטו ניתנת בתרסיס אף, ונמצאה כיעילה להפחתה מהירה של תסמינים דיכאוניים. היא נחשבת לתרופה נרקוטית (תרופה הגורמת לערפול חושים ושיכוך כאב) ולכן ניתנת רק בהשגחה רפואית צמודה, במרפאות לבריאות הנפש ובבתי חולים ייעודיים. יתרון משמעותי של הספראבטו נובע מהאפשרות שבשילובה עם תרופות אנטי-דיכאוניות נפוצות דוגמת ה-SSRI וה-SNRI. האסקטמין, ובדומה לקטמין, הוא חומר ממשפחת הדיסוציאטיביים, אשר נטילתו מלווה במאפיינים הכוללים חוויה חוץ-גופית (תחושה של צפייה בגופנו מבחוץ), "דמויית חלום", שינויים תפיסתיים (שמיעה, ראייה ותחושה) ושינויים בתחושת הזמן והמרחב. בשונה מתרופות אנטי-דכאוניות נפוצות, האסקטמין משפיע על השימוש באסקטמין (אחת מהמולקולות המרכיבות את הקטמין) לטיפול בדיכאון זכה לתיקוף מחקרי, בעיקר אודות בטיחותו ויעילותו לטווח הקצר. עדויות אודות יעילות הספראבטו לתווך הארוך מבססות בעיקר על מספר מחקרים קטן אשר אישרר יעילות בשימוש מתמשך, זאת בתוספת לטיפול תרופתי מסוג SSRI או SNRI. Molero, P., Ramos-Quiroga, J. A., Martin-Santos, R., Calvo-Sánchez, E., Gutiérrez-Rojas, L., & Meana, J. J. (2018). Antidepressant efficacy and tolerability of ketamine and esketamine: a critical review. CNS drugs , 32 , 411-420.‏ Vasiliu, O. (2023). Esketamine for treatment‑resistant depression: A review of clinical evidence. Experimental and therapeutic medicine , 25 (3), 1-10.‏

פסיכולוג וסופר אמריקאי הידוע בעיקר אודות לתמיכתו בלגליזציה של חומרים פסיכדליים, במיוחד אלו ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים. רבים יסכימו כי לירי היה אישיות צבעונית, אשר עוררה עניין רב הן בקרב אנשי המדע, פוליטיקאים ואנשי תרבות מזרמים שונים. יש שראו בו "כמבשר בשורה של ממש", "כגיבור תרבות" וכסמכות מדעית לגיטימית. מנגד, יש שראו בו "חולה פרסום" וכאינטלקטואל רדוד. כאשר ברקע תוכנית "המלחמה בסמים" (The War on Drugs) של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, ראה בו האחרון "כאיש המסוכן ביותר באמריקה". לירי היה פסיכולוג קליני מאוניברסיטת הרווארד. לאחר התנסות חיובית בפטריית פסילוסיבין במערב מקסיקו, החל לחקור את ההיבטים הפסיכולוגיים, החווייתיים והטיפוליים-קליניים במספר מחקרים יצירתיים פורצי דרך, זאת במסגרת "פרויקט הפסילוסיבין של הרווארד" (עליו תוכלו לקרוא בערך נפרד). לירי שילב חומרים נוספים ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, בעיקר ב-LSD, במהלך שנות השישים. בין מחקריו המפורסמים נמצא את ניסוי "בית הכלא קונקורד" (Concord Prison Experiment), במהלכו נבדקו משתנים התנהגותיים בדבר פשיעה חוזרת לאחר נטילת פסילוסיבין, וניסוי "קפלת מארש" (Marsh Chapel Experiment), אשר בחן האם שימוש בפטרייה זו יעורר חוויה "אנתאוגנית" (ראו ערך "חומרים אנתאוגנים") אצל נבדקים בעלי זיקה דתית. ניסויים מעוררי עניין מסוג זה התקבלו באמביוולנטיות בקרב הקהילה המדעית של הרווארד. היו שהטילו ספק בלגיטימיות ובאתיקה המדעית של הממצאים, זאת לאחר עדויות בדבר נטילה משותפת של חומרים משני תודעה עם סטודנטים, והפעלת לחץ עליהם להשתתף בניסויים. אוניברסיטת הרווארד פיטרה את לירי (ביחד עם עמיתו ושותפו  ריצ'רד אלפרט – ראו ערך נפרד) במאי 1963. לאחר הפיטורין מהרווארד, המשיכו לירי ועמיתיו לקדם את הפוטנציאל הטמון לדעתם בחומרים משני תודעה. עמדה זו הציבה את לירי כדמות מרכזית ב"תרבות הנגד" אשר צמחה בארה"ב בשנות ה-60. אמירתו "Turn on, Tune in, Drop out" הפכה לסוג של סלוגן המסכם את עמדתו, ותרמה רבות לפופולאריות הציבורית גם בקרב אלו אשר לא נטלו חומרים פסיכדליים מעולם. הוא התפרסם גם בזכות כתיבתו הענפה בנוגע לפוטנציאל הטיפולי של ה-LSD, מאמרים ומודלים בדבר מבנה התודעה, ומדריכים יישומיים אודות הדרכים בהן ניתן להשתמש בחומרים פסיכדליים על מנת לצלוח חוויות מיסטיות (ראו ערך "   החוויה הפסיכדלית המבוססת על ספר המתים הטיבטי"). בינואר 95 אובחן לירי כחולה בסרטן הערמונית, והודיע לחבריו הקרובים, כולל רצ'ארד אלפרט (אשר בתקופה זו כבר כונה "ראם דאס") וגיטריסט ה"גרייטפול דד" ג'רי גארסיה, כי הוא זקוק לליווי בתהליך אותו כינה "גסיסה מכוונת" ("designer dying"). לירי נפרד מהעולם ב-31 במאי 1996. ספרו Design for Dying, ובו פרספקטיבה חדשה על המוות כתהליך, פורסם לאחר מותו.  המשפט "המוות הוא התמזגות עם כל תהליך החיים" נכתב בספר זה.

ריק דובלין הוא המיסד של ארגון Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies  או בקיצור MAPS. דובלין הוא אקטיביסט הנלחם ללגליזציה של חומרים משני תודעה. דובלין היה מתלמידיו של סטניסלב גרוף (ראו ערך נפרד), ולו דוקטורט במדיניות ציבורית מבית הספר לממשל ע"ש קנדי ב הרווארד . דובלין ומרכז MAPS אותו ייסד מקיימים זה שנים רבות מחקר אודות שימוש ב-MDMA לטיפול בנפגעי פוסט טראומה, אשר עתיד לקבל אישור מטעם ה-FDA   כבר בשנים הקרובות. למרות שחלק הארי של ארגון MAPS עוסק בטיפול ב-MDMA,  הוא גם עוסק במידה מסוימת במחקרים בפסילוסיבין ובמשני תודעה אחרים מהמשפחה הקלאסית. הפרוטוקול הטיפולי אותם בנו הינו אבן בסיס לרבים מבין המטפלים בחומרים משני תודעה ברחבי העולם. הארגון, שמרכזו בסנטה קרוז קליפורניה, הוא גם הספונסר של Psychedelic Science, כנס בין לאומי אודות המחקר הפסיכדלי המתקיים כל שנה בארה"ב.  Doblin, R., & Director, M. E. (2010). From the desk of Rick Doblin, Ph. D.  MAPS Bulletin Spring 2017 ,  27 (1). ‏ Mithoefer, M. C., Wagner, M. T., Mithoefer, A. T., Jerome, L., & Doblin, R. (2011). The safety and efficacy of±3, 4-methylenedioxymethamphetamine-assisted psychotherapy in subjects with chronic, treatment-resistant posttraumatic stress disorder: the first randomized controlled pilot study.  Journal of psychopharmacology ,  25 (4), 439-452.‏

משפחה של אנזימים המזרזים את תהליך הפינוי של מוליכים עצביים שונים, ביניהם הדופמין, הנוראפינפרין והסרוטונין מהמרווח הסינפטי (ראו ערך "מוליכים עצביים" להרחבה). בנוסף, הם מפרקים ביעילות את החומר DMT השייך למשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, ומקצרים בכך את משך החוויה תחת השפעתו. בגוף האדם קיימים שני סוגים של אנזימי מונואמין אוקסידאז (A ו-B), אשר נפוצים בעיקר בכבד ובמערכת העצבים. הפרעה לפעילות התקינה של האנזימים, או במילים אחרות, עיכוב האנזימים, מהווה את מנגנון הפעולה המרכזי של מספר תרופות נוגדות דיכאון. תחת השפעת תרופות אלו, האנזים המעוכב אינו מנקה ביעילות את המוליכים העצביים הרלוונטיים לאיזון מצב רוח, וכך למעשה מעלה את זמינותם במרווח הסינפטי עבור שימוש מערכת העצבים. בהקשר ל-DMT, עיכוב האנזים הוא אחד ממנגנוני הפעולה העיקריים של חליטת האיוואסקה, שכן, כעת החומר זמין לחוויה פסיכדלית מתמשכת, לרוב בין שש לשמונה שעות בקירוב. במסגרת רוב טקסי האיוואסקה המסורתיים, הצמח ממנו מחלצים את מעכבי אנזימים נקרא Banisteriopsis caapi, המכונה גם Soul Vine ו- Yege. Berlowitz, I., Egger, K., & Cumming, P. (2022). Monoamine oxidase inhibition by plant-derived β-carbolines; implications for the psychopharmacology of tobacco and ayahuasca. Frontiers in pharmacology , 13 , 886408.‏ McKenna, D. J., Towers, G. N., & Abbott, F. (1984). Monoamine oxidase inhibitors in South American hallucinogenic plants: tryptamine and β-carboline constituents of ayahuasca. Journal of ethnopharmacology , 10 (2), 195-223.‏

הדי. אם. טי (DMT) שייך למשפחת הפסיכדליים הקלאסית, משפחה שהמשותף לה הוא עירור (activation) של קולטני סרוטונין מסוג 2A (ראו ערך נפרד). בכוחה של נטילת DMT להאיץ מצבי תודעה שונים, המאופיינים בשינויים קוגניטיביים, רגשיים וסומטוסנסוריים מורכבים ויוצאי דופן, הכוללים דיווחים אודות חזיונות חזקים, שהייה או כניסה "לממד אחר" ומפגש עם "ישויות" בעלות תבונה וכוונה (בכמחצית מהמקרים). בנוסף,  יש חוקרים המאמנים כי חווית ה-DMT חולקת קווי דמיון עם חווית "סף מוות" (ראו ערך נפרד) אשר בכוחה להוביל לשיקול מחדש של מערך האמונות לגבי טבע המציאות והתודעה. אסופת חוויות זו מובילה חוקרי מוח ותודעה רבים לראות ב-DMT כתרכובת ייחודית לחקר התודעה האנושית. יחד עם זאת, המחקר ב-DMT מורכב ומאתגר, שכן, גופנו מפרק את ה-DMT במהירות על ידי פעילות אנזים העונה לשם מונואמין אוקסידאז (MAO). פירוק זה מצמצם משמעותית את משך החוויה, דבר המקשה על אפיקי החקירה השונים. אחת הדרכים להאריך את משך החוויה היא על ידי שימוש באיוואסקה, חליטה המכילה חומרים המעכבים את פירוק ה-DMT. יחד עם זאת, הצריכה האורלית שונה מהותית מצריכה דרך עישון או אידוי, במיוחד במידת האינטנסיביות החווייתית. על כן, זה מספר שנים מנסים חוקרים למצוא דרכים להאריך את חווית ה-DMT, זאת מבלי לפגוע במידת האינטנסיביות. פוטנציאל מסוג זה נחקר בשנים האחרונות במספר מצומצם של מחקריים ייחודיים, במהלכם מוזרקים למתנדבים בריאים מינון מסוים של DMT עד להשגת הריכוז המבוקש. לאחר מכן, נשמר ריכוז זה על ידי מתן נוסף של DMT  על ידי העירוי, זאת תוך כדי ניטור מדדים רפואיים והשגחה רפואית צמודה. דרך זו נמצאה כבטוחה, המאפשרת חווית DMT אינטנסיבית אך גם ארוכה מהניתן להשיג בדרכים "המקובלות" (אינהלציה או עישון). השפעת ה-DMT לאחר ההזרקה התוך הורידית (IV)  מורגשת תוך שניות, מגיעה לשיאה תוך 2-3 דקות ודועכת בהדרגתיות לאחר מכן (השפעות זניחות מורגשות לאחר כ-30 דקות). לכן, יש צורך במתן DMT על ידי אינפוזיה על מנת להאריך את זמן החוויה, זאת תוך כדי הקפדה על המינון המבוקש בהתאם לשאלת המחקר. חשוב לציין כי נראה שבניגוד לחומרים אחרים מהמשפחה הקלאסית, ה-DMT אינו מייצר תופעת סבילות (כלומר, אין אנו זקוקים למינונים גדולים יותר בחלוף הזמן), דבר המייצב אותו כאידיאלי למתן עירוי מתמשך. הפיתוח של מתן DMT ממושך צפוי להוות צעד חשוב לקראת חקירת הפנומנולוגיה וההשפעות הנוירוביולוגיות של חומרים משני תודעה, שכן הוא יאפשר שליטה במשך, בעוצמה ובדינמיקה של חווית ה-DMT. לפוטנציאל זה השלכות רבות על הטיפול העתידי בחומרים משני תודעה, במיוחד עבור אלו המתמודדים עם אתגרים נפשיים דוגמת דיכאון וחרדה.   Luan, L. X., Eckernäs, E., Ashton, M., Rosas, F. E., Uthaug, M. V., Bartha, A., ... & Timmermann, C. (2024). Psychological and physiological effects of extended DMT. Journal of Psychopharmacology , 38 (1), 56-67.‏ Gallimore, A. R., & Strassman, R. J. (2016). A model for the application of target-controlled intravenous infusion for a prolonged immersive DMT psychedelic experience. Frontiers in pharmacology , 7 , 205781.‏ Gallimore, A. R., & Luke, D. P. (2015). DMT research from 1956 to the edge of time. In Neurotransmissions: Essays on psychedelics from breaking convention. London: Strange Attractor (pp. 291-316).‏ Timmermann, C., Roseman, L., Williams, L., Erritzoe, D., Martial, C., Cassol, H., ... & Carhart-Harris, R. (2018). DMT models the near-death experience. Frontiers in psychology , 9 , 395026.‏

עמדה מתחום הפילוסופיה של התודעה, לפיה האחרונה היא אלמנט בסיסי, הנמצא בכל הקיים בעולם הטבע. המונח הומשג לראשונה על ידי הפילוסוף האיטלקי פרנצ'סקו פטריצי, בן המאה השש עשרה, ונובע מהמילה היוונית "פאן" (הכל) ונפש ( psyche  – המתורגמת באנגלית למילה Mind). במילים פשוטות, מדובר בטענה כי החומר והאנרגיה שניהם בעלי יכולת תפישה או חישה. לעצם הרעיון שורשים היסטוריים עמוקים במסורות פילוסופיות של מזרח ומערב כאחד. עדויות לעמדות המתכתבות עם רעיון זה ניתן למצוא אצל הפילוסופים הקדם סוקראטיים, אצל אפלטון, בכתבי אריסטו ובכתבי תאלס. עבור המצדדים, העמדה הפאן-פסיכית מציעה דרך ביניים אטרקטיבית בין עמדה פיזיקלית (כל הקיים הוא חומר בלבד) מצד אחד לדואליזם מצד שני (חומר ונפש הם שני סוגים שונים משמעותית של התרחשויות). לשיטתם, למרות כי מדעי המוח מעניקים חשיפה רחבה למנגנונים העומדים בבסיס התפקוד הקוגניטיבי וההתנהגותי של האדם, החקירה המדעית שבבסיסה טרם הציעה הסבר מספק לשאלה מדוע יש לאדם חוויה סובייקטיבית. העדר קיומו של הסבר מספק נמצא ביסודות התפיסה, אשר נוסח על ידי הפילוסוף דיויד צ'אלמרס (David Chalmers) "כבעיה הקשה של התודעה" (The hard problem of consciousness). הפאנפסיכיסטים מציעים גישה אלטרנטיבית: התודעה היא אלמנט יסודי ובסיסי, ומתקיימת כמדרג של מורכבות עד היסודות הפיזיקליים הבסיסיים ביותר (קווארקים ואלקטרונים). חשוב לציין עם זאת כי רוב הפנפסיכיסטים בני זמננו מדגישים את חשיבות מדרג המורכבות, ואינם מאמינים שלישויות מיקרופיזיות (דוגמת האלקטרון) יש מצבים נפשיים מורכבים כמו אמונות, רצונות ופחדים. בהקשר החומרים משני התודעה, מאמרו של כריסטופר טימרמן ( Christopher Timmermann ), אשר פורסם בירחון המדעי "Nature", בחן את השאלה האם וכיצד אמונות הנוגעות לאופי המציאות, התודעה והרצון החופשי משתנות לאחר שימוש בחומרים פסיכדליים. התוצאות חשפו שינויים משמעותיים בהשקפות "פיזיקליסטיות" או "מטריאליסטיות", ונטייה לאימוץ כיוון מחשבה פאן-פסיכי ו/או אנימיסטי (ראו ערך נפרד). מעניין לציין כי שינויים אלו נמשכו לפחות שישה חודשים, וקיימו מתאם חיובי הן עם היקף השימוש הפסיכדלי בעבר והן עם הטבה נפשית. חשוב לציין כי רבים מאותם נבדקים ציינו כי חוו "אתגר אונטולוגי" עליו ניתן לקרוא במאמר נפרד באתר זה. Ritchie, S. L. (2021). Panpsychism and spiritual flourishing: Constructive engagement with the new science of psychedelics. Journal of Consciousness Studies , 28 (9-10), 268-288.‏ Timmermann, C., Kettner, H., Letheby, C., Roseman, L., Rosas, F. E., & Carhart-Harris, R. L. (2021). Psychedelics alter metaphysical beliefs. Scientific reports , 11 (1), 22166.‏

התעוררות המחקר הפסיכדלי חשף מגוון רחב של יתרונות ואתגרים הקשורים לשימוש בחומרים משני תודעה. מחקרים רבים מצביעים על מתאם חיובי בין שימוש בחומרים משני תודעה לבין שינוי בסיסי במערך האמונות של האדם, לפעמים אף ברבדים המטאפיזיים, אשר מניעה לעיתים את המתנסים להטלת ספק באבני הבסיס של הקיום עצמו. לדוגמא, מחקרים רבים מצאו נטייה להתרחקות מתפיסת עולם פיזיקלית והתקרבות לכיוון תפיסות אנימיסטיות, "ריבוי-תודעות" (Panpsychism) ותפיסות דואליסטיות נוספות לאחר השימוש בחומרים משני תודעה. המושג "אתגרים אונטולוגים" (מושג מתחום הפילוסופיה העוסק בטבע של הקיים או המציאות) מתייחס לקשיים הכלולים בשינוי הדרמטי בתפיסת המציאות החדשה. לאחרונה מציינים מחקרים רבים כי קיים מיעוט לא מבוטל של חוויות פסיכדליות, במיוחד אלו המאתגרות, אשר עשויות להוביל למצוקה פסיכולוגית ארוכת טווח לאור שינוי מהיר והאינטנסיבי בתפיסת אבני הבסיס של הקיום. מחקרים מבוססי ראיונות עומק מעלים כי הנושא הנפוץ ביותר של אתגרים אלו הוא ה'מאבק קיומי' אשר התייחס ליצירת משמעות וביהור ההפרדה בין חוויות פסיכדליות לבין אלו השייכות למציאות היומיומית. יחד עם זאת, חשוב לציין כי לשינויים אונטולוגיים אלו יכולים להיות גם תוצאות חיוביות ביותר. ניתן לראות זאת בעיקר בתחום הטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה בקשיים הנלווים למחלות מסכנות חיים, אשר נקשרו להפחתת מצוקה קיומית וחרדת מוות, מציאת משמעות חדשה בחיים, ובהורדת סימפטומים הקשורים בדיכאון וחרדה. תופעה זו מציפה מחדש את החשיבות המכרעת של הכנה והדרכה נכונה לפני החוויה הפסיכדלית, ליווי צמוד בעת החוויה עצמה ואינטגרציה מעמיקה ויסודית לאחריה. הדגש על יסודות אלו נמצא בבסיס של מחקרים קליניים, הניתנים תחת השגחה מקצועית של צוות מיומן ובאישור משרדי הבריאות. Argyri, E. K., Evans, J., Luke, D., Michael, P., Michelle, K., Rohani-Shukla, C., ... & Robinson, O. (2024). Navigating Groundlessness: An interview study on dealing with ontological shock and existential distress following psychedelic experiences. Available at SSRN 4817368 .‏ Winkelman, M. J. (2018). An ontology of psychedelic entity experiences in evolutionary psychology and neurophenomenology. Journal of Psychedelic Studies , 2 (1), 5-23.‏ Oostveen, D. F. (2021). Towards a New Materialism in Psychedelic Studies. Deleuze and Guattari Studies , 17 (4), 467-481.‏

מונח הלקוח מענף הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית ("מעבר לאישי"), המדגישה את ההיבטים הרוחניים והטרנסצנדנטליים של החוויה האנושית כחלק מהליך הטיפול וההתפתחות. חשוב לציין כי הפסיכולוגיה המודרנית, המבוססת על מחקר אמפירי, מתקשה להכיל את הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית והיא אינה מקובלת כמדע "לגיטימי" ברוב מדינות העולם המודרני. המונח הינו למעשה מודל תיאורטי לתיאור מצב המודעות לפני ובמהלך הלידה. לפי התאוריה, מצב זה נגיש לאדם על ידי כניסה למצבי תודעה שאינם שגרתיים, כפי שמתרחש פעמים רבות תחת השפעתם של חומרים פסיכדליים. מטריצות סביב הלידה מתייחסות לחוויות פסיכולוגיות-רגשיות אינטנסיביות המוטבעות באדם בעת תהליך לידתו. הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית מאמינה שלחוויות מוקדמות אלו יש השפעה משמעותית על התפתחותו ואישיותו של האדם. לפי סטניסלב גרוף, אחת הדמויות המזוהות ביותר עם הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, קיימות ארבע מטריצות סביב-לידה: 1 .  השלב הראשון="Amniotic Universe" : שלב ההריון המתקדם. התינוק נמצא במצב של תשומת לב מוחלטת, ולכן רגיש במיוחד לרמת הניסיון של האם, רגשותיה, לניואנסים שמקורם בסביבה הקרובה וכו'.   2. "תחילת השלב הקליני של הלידה" : "היקום" של התינוק נהפך להדוק ולחוץ עת הרחם מתחיל להתכווץ, אספקת הדם מנותקת חלקית, ולפי התאוריה, יכולה להיווצר אצל התינוק תחושת מחנק וקלסטרופוביה. יש הרואים בחוויות הפסיכדליות המאתגרות ("Bad trips")  כרגרסיה למצב זה.   3. "מאבק בין מוות ולידה מחדש" : התאוריה מחפיפה מטריצה זו לחוויית היציאה מתעלת הלידה. היא כוללת מאבק להישרדות, לחץ פיזי עצום ותחושות מחנק. התאוריה מציינת כי מצב זה קשור לעלייה קיצונית בפחד, כאב ולחץ, ויכולה אף להתרחש עלייה מסיימת באנרגיה מינית שנוצרת מאותו מחנק.   4. "מוות ולידה מחדש": המטריצה הרביעית הינה "ההגעה האמיתית לעולם", היציאה מתעלת הלידה אשר פירושה הקלה ורגיעה. לפי התאוריה, הייצוג הסמלי של שלב הלידה האחרון הוא סוג של "מוות פסיכו-רוחני"  במהלכו התינוק "נכנע" לתהליך הלידה ואז חווה "לידה מחדש" המאופיינת בשחרור, רגיעה והצפה רגשית. מבחינת החוויה הטיפולית, שלב זה מאופיין במצבי תודעה של התרחבות, חזיונות בעלי מוטיבים של אולמות ענק, אור זוהר וצבעים חזקים, זאת בשילוב חוויה אסטטית של "התגלות מאירת פנים". Grof, S. (1985). Beyond the brain: Birth, death, and transcendence in psychotherapy . State University of New York Press. Yensen, R., & Dryer, D. (1996). The consciousness research of Stanislav Grof. Textbook of transpersonal psychiatry and psychology , 75-84.‏‏

המושג "מערכת חוויות טעונות" (COEX=System of Condensed Experience) מאת הפסיכיאטר סטניסלב גרוף מתאר אסופה של זיכרונות טעונים רגשית מתקופות שונות בחיי האדם, הדומים זה לזה באיכות הרגש או התחושה הפיזית המאפיינת אותם. במילים אחרות, ה-COEX הינו סט של חוויות הקשורות והמאורגנות סביב מרכז רגשי משמעותי. גרוף האמין כי מבנה האישיות שלנו כולל בדרך כלל מספר רב של חוויות טעונות, הנבדלות בין אדם לאדם באופי, המספר הכולל, היקפן ועוצמתן. לפי התאוריה, לכולנו מספר "חוויות טעונות" (COEXs) אשר לכל אחד מהן "בסיס נושאי" הבא לידי ביטוי בווריאציות שונות. אופי הנושא המרכזי משתנה במידה ניכרת מחוויה טעונה אחת למשניה. השכבות של מערכת מסוימת יכולות, למשל, להכיל את כל הזיכרונות העיקריים של אירועים משפילים או מבישים שפגעו בהערכה העצמית של האדם. COEX אחר יבטא לדוגמא חוויה טעונה של חרדה שחווה האדם במצבים מבעיתים או מטלטלים, ואחר יכיל רגשות קלסטרופוביים ומחניקים המתעוררים בנסיבות מעיקות ומגבילות. חוויות טעונות נפוצות נוספות כוללות חוויות של בגידה, דחייה, כישלון, אשמה וזיכרונות של מפגשים עם מצבים המסכנים את שלמות הגוף. חשוב לציין כי חוויות טעונות לא מוגבלות לרגשות שליליים בלבד. האם חוויה תיחשב לטעונה או לא תלויה בעוצמת הרגש, מאפייניו ומידת החזרתיות שבו. לפי גרוף, ה"שורש" של מערכת ה-COEX נוצר כאשר חוויה עוצמתית וטעונה רגשית מוטבעת במבני מערכת העצבים המרכזית. חוויות דומות, המזכירות את חווית השורש, "יתויקו" תחת הקטגוריה העצבית של החוויה המקורית, ויגררו סימפטומים תואמים. למערכת COEX חזקה תהיה חווית שורש משמעותית בנוסף לחוויות דומות רבות אליהן נחשף האדם לאחריהן. למערכות חלשות יותר עשוי להיות שורש חזק, אך מעט חוויות חזרתיות. בהקשר הטיפולי, הגישה של גרוף לריפוי ה-COEXs מבוססת על האמונה שנגישות ועיבוד של מערכת החוויה הטעונה יכולים להוביל לריפוי וטרנספורמציה.  הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדלים, וטיפולים נוספים הכוללים כניסה למצבי תודעה שונים ("נשימה הולוטרופית" למשל), מעניקות למטופל נגישות לאותן חוויות בסיס. לדוגמה, אדם שחווה אירוע טראומטי בילדותו עשוי לפתח COEX שמתבטא בהתנהגויות חרדתיות ולהימנעות בבגרותו. על ידי גישה ל-COEX בעזרת השימוש בחומרים פסיכדליים או נשימה הולטרופית, יכולים המטופל והמטפל לעבד את חוויות הבסיס, לגבש  תובנה אודות שורש החרדה ולפתח אסטרטגיות התמודדות חדשות. Yensen, R., & Dryer, D. (1996). The consciousness research of Stanislav Grof. Textbook of transpersonal psychiatry and psychology , 75-84.‏

הטריפטמין הוא  אלקלואיד   מונואמיני , כלומר תרכובת אורגנית המכילה בסיס חנקני המשמשת במערכת העצבים כמוליך עצבי (ראו ערך "מוליכים עצביים"), הנפוצה במגוון רחב של צמחים ובעלי חיים.  מספר חומרים פסיכדליים שייכים למעשה למשפחת הטריפטמינים, וכוללים בין השאר את ה-DMT, LSD, פסילוסיבין  וה- 5-MeO-DMT  ("בופו").  בנוסף, גם המוליך העצבי "סרוטונין" ומלטונין הינם טריפטמינים. לחומרים הפסיכדליים ממשפחת הטריפטמינים השפעת וויסות על אזורי מוח הנחשבים כענפים, האחראים לפעולות דוגמת הוויסות רגשי, ייצוגים מנטליים רגשיים ורפלקציה על תהליכי חשיבה. חוקרי מוח רבים רואים בתמורות אלו כחלק מרכזי עיקרי בכוחם הטיפולי של החומרים משני התודעה. Castelhano, J., Lima, G., Teixeira, M., Soares, C., Pais, M., & Castelo-Branco, M. (2021). The effects of tryptamine psychedelics in the brain: a meta-analysis of functional and review of molecular imaging studies. Frontiers in Pharmacology , 12 , 739053.‏