Search Results

האם בכוחם של חומרים משני תודעה לשנות את עמדתנו הפוליטית? האם בכוחם להסיטינו אל עבר פעילות חברתית? ואם כן, באיזה אופן? האם נהפוך לליברלים יותר? האם לשמרנים? ומה ניתן ללמוד מהמחקר העדכני בנושא? הקדמה ההתעניינות המחקרית בכוחם של חומרים פסיכדליים להקל על קשיים נפשיים הציתה סקרנות רבה בדבר השאלה "אם שינויים אלה ברי הכללה למגרש החברתי-פוליטי?". על מנת להבין לעומק האם אכן קיים פוטנציאל שכזה, יש צורך להבין מה מתרחש במוח כאשר אנו נוטלים חומרים פסיכדליים, כיצד אותם שינויים מתורגמים לתמורות בעמדות ובאמונות שלנו, ומה משקל התרומה של הסביבה הפוליטית הנתונה. נסקור את המידע העדכני בנושא, ונבחן מקרה מיוחד אשר נבחן על ידי ד"ר ליאור רוזמן אודות השינויים בעמדות הפוליטיות והחברתיות של ישראלים ופלסטינים אשר השתתפו בטקסי איוואסקה. ראשית, חייבים אנו להתחיל בשאלה: מה מאפיין את החוויה הפסיכדלית? חשוב להבחין כי תחת המטרייה הנקראת "חומרים פסיכדליים" נמצא משפחות רבות של חומרים, שלא לכולם אפקט חווייתי זהה. במאמר הנוכחי נתרכז במשפחת החומרים הפסיכדליים הקלאסיים, משפחה הכוללת את ה־LSD ("אסיד"), פסילוסיבין (Magic Mushrooms), DMT (דימתילטריפטאמין) ומסקלין (הרכיב הפעיל בקקטוס הפיוטה והסן פדרו). לארבעתם דמיון במבנה המולקולרי ולכן גם במנגנון הפעילות המוחי אודותיו נרחיב בהמשך. כאשר אנו נוטלים חומרים מאותה משפחה, ובמינון משמעותי, מחקרים עדכניים מדברים על מספר מאפיינים חווייתיים ייחודיים. מכיוון שחוויה זו עוצמתית במובנים רבים, היא קיבלה את השם "חוויה פסיכדלית מיסטית", והיא כוללת: נואטיות: מפגש עם מידע חווייתי הנתפס כאמיתי ביותר. שלא כמו בחלום, אשר גם שם אנו נפגשים עם תכנים כאלו ואחרים, רבים מפרשים את מה שחוו תחת השפעת החומרים כ"יותר אמיתי מאמיתי". אמת שניתן לבסס עליה תפיסת חיים חדשה ולהיעזר בה במציאות היומיומית. "שלא ניתן לבטא במילים" (Ineffability): חוסר היכולת לתאר את מה שנחווה באופן מילולי. בל יתואר או שלא ניתן להגדירו. כל ניסיון לעשות כן יסתכם בצמצום החוויה, השטחתה ופגיעה בערכה. פרדוקסליות:  החוויה המיסטית פסיכדלית מתבטאת בחזיונות ובמחשבות שאינם יכולים להתקיים תחת תודעה יומיומית. למשל, חוויה של ארבעה או חמישה ממדים, הימצאות במספר מקומות במקביל, חוויית היותנו כזכר וכנקבה בעת ובעונה אחת, חוויית עצמי בגילאים שונים ובמקביל, וכו'. הצפה רגשית:  רבים מתארים הצפה רגשית בלתי רגילה. אושר עצום מצד אחד, או חרדה גדולה מצד שני. שלווה אין־סופית או אקסטזה רב חושית. חוויית קדושה ונבואה:  רבים מדווחים כי במהלך המסע הפסיכדלי, התקיים מפגש עם אלמנט קדוש כלשהו, או לחילופין כניסה למרחב שאליו יש להתייחס ביראת כבוד. רבים אף חוזרים ממפגש זה עם "מסר" כלשהו כבד משקל, שכן מקורו במגש עם רכיב אשר נחווה כקדוש. התעלות מעבר לתפיסת זמן ומרחב התמוססות הגבולות – Ego Dissolution : אולי הגביע הקדוש שאליו שואפים מרבית הסקרנים. תחושה שהגבולות בין העצמי לבין העולם מתמוססים. אין "אני״ ו״הם", אין סובייקט ואין אובייקט. רק "אחד גדול" ומושלם. תודעה נקייה. מחקרים קליניים מראים שיש מתאם גבוהה בין הצלחת הטיפול הנפשי לבין חוויית התמוססות הגבולות, וכן שחוויה זו היא המשמעותית ביותר בעיצוב תפיסת העולם החדשה המתגבשת לאחר המסע הפסיכדלי. לחוויה זו משקל משמעותי בשאלה אודות הכוח החברתי והפוליטי, ולכן נחזור לחוויה זו בהמשך. עד כאן סקרנו את החוויה הפסיכדלית המיסטית. נשאלת השאלה מה ניתן לומר על המתרחש במוח כאשר אנו חווים חוויה זו, וכיצד התרחשות זו מתורגמת בסופו של דבר לשינוי באמונות ובעמדות שלנו? כעת נצלול מעט אל עולם מדעי המוח, ונבין (בהפשטה מסוימת, כמובן) מדוע אנו חווים כאלה שינויים תפיסתיים תחת השפעת אותם חומרים. מה קורה במוח תחת השפעת חומרים פסיכדליים? תאי העצב במוח האדם רבים מאוד. יש לנו בערך 80 מיליארד כאלה, ועוד מספר דומה של תאים התומכים את פעילותם. מיוחדותם של תאי העצב היא כי השפעתם באה לידי ביטוי בהיותם חלק ממארג רשתות סבוכות אשר יכולות לכלול אף למעלה מעשרות מיליוני תאים שלהם יחסי גומלין והשפעות הדדיות. חוקרי מוח ותודעה מאמינים כי אותם יחסי גומלין מתורגמים בסופו של דבר למחשבות, רגשות, תחושות, והפעולות הרצוניות (למשל, הזזת הגפיים) והבלתי רצוניות (כדוגמת פעילות מערכת העיכול) שלנו. התקשורת שבין תאי העצב היא אלקטרו־כימית. כלומר, זרמים חשמליים המושפעים מהאינטראקציה הכימית בנקודות הממשק שבין התאים. על מנת ששרשרת מסרים מסוג זה תעבור, יש צורך בקיומו של "מפתח כימי". בעזרתו נפתחים מעברים בין תאי העצב על מנת שהמסר החשמלי יוכל לעבור לאורכה ורוחבה של הרשת. במערכת העצבים המרכזית קיימים באופן טבעי מספר רב של "מפתחות כימיים". אחד מהם עונה לשם "סרוטונין". הדבר המעניין הוא שהסרוטונין דומה מאוד בהרכבו הכימי לחומרים הפסיכדליים מהמשפחה הקלאסית. המשמעות היא שלאותם חומרים פסיכדליים הפוטנציאל להתנהג כמו הסרוטונין ולהשפיע על הפעילות החשמלית באזורים מסוימים במוח. מחקרי הדמיה מוחיים מראים כי המבנה המולקולרי של החומרים הפסיכדליים "מתאים במיוחד" להפעלת אזורי מוח ספציפיים, אזורים האחראיים לתהליכים מחשבתיים המייחדים אותנו מיונקים אחרים. תהליכים אלו מכונים תהליכים של "חשיבה מתקדמת", והם כוללים: היכולת לחשיבה אנליטית ורציונלית. היכולת לחשיבה מופשטת ואבסטרקטית. היכולת לחשוב על מחשבות ("מטה־חשיבה"). היכולת לדמיין את העתיד על סמך ניסיון העבר. התבוננות פנימית (מי אני? מה חשוב לי? האם אני חי לפי הערכים שלי? וכו'). כאשר אנו "מציפים" את המוח בחומרים פסיכדליים הדומים לסרוטונין, אנו למעשה מתערבים בפעילותם, דבר המתורגם לבסוף לאותם שינויים קוגניטיבים. שינויים אלו הם בליבת החוויה הפסיכדלית שאודותיה הרחבנו קודם. סקרנו עד כה את מאפייני החוויה הפסיכדלית תחת החומרים הקלאסיים, וראינו כיצד הם קשורים למתרחש במוחנו כאשר אנו תחת השפעתם. כעת נצעד צעד נוסף ונבין כיצד בכוחם של אותם שינויים לעצב את דפוסי החשיבה שלנו, ונשאל אם גם דפוסי החשיבה החברתיים והפוליטיים נכללים תחת פוטנציאל זה. "הרפיית אמונות תחת חומרים פסיכדליים"– רובין קארהרט הריס וקארל פריסטון כאשר אנו תחת חומרים משני תודעה, אנו "מרככים" מהנוקשות של אמונות ומחשבות שדרכן אנו תופסים ומבינים את העולם. לפי התאוריה, ככל שאנו מתבגרים, אנו נשענים יותר ויותר על אמונות ומחשבות שגיבשנו בעבר, זאת על מנת לחסוך במשאבים. הרבה יותר קל לגבש תבנית מסוימת על העולם, ולפעול לפיה, מאשר לנתח ולחשב את המצב בשטח בכל פעם מחדש. המוח מייצר עבורנו מודלים ותבניות שאותם אנו שולפים באופן אוטומטי על מנת לשרוד בעולם שבו אנו חיים באופן יעיל. קיים בנו מודל אודות כיצד גופים נעים במרחב, כיצד להתנהג בעבודה, למה לצפות מנסיעה בכביש מהיר, כיצד להתנהג עם בן או בת הזוג, עם הילדים, עם חברים וכו'. אותן מחשבות, אמונות ומודלים מקודדים באזורי המוח שעליהם הרחבנו זה עתה, אותם אזורים האחראים לחשיבה מורכבת אודות מערכת היחסים שבין "העצמי" לבין "האחר" והעולם שבחוץ. מחשבה המאופיינת כריאליסטית, לוגית, אבסטרקטית ורפלקטיבית. התאוריה למעשה ממחישה כיצד חומרים פסיכדליים מוציאים את אותם האזורים מאיזון, ומחלישים את יכולת האמונות המקודדות בהן לכפות תפיסת מציאות מסוימת. כאשר היכולת לכפות מודל מסוים על המציאות נחלשת, מתפנה מקום למידע חדש הבא לאתגר את נוקשותו של המודל הקודם. החלשת הנוקשות של מודלים קודמים מצד אחד ושקילת מידע אלטרנטיבי חדש נמצאים בלב הטיפול הפסיכדלי ונחקרים ברחבי העולם עבור המתמודדים עם הנוקשות המחשבתית שמקורה בדיכאון, חרדה, התמכרויות, הפרעות אכילה וכו'. האם קיים הבדל בין החלשת מודל נוקשה של דיכאון, למשל, לבין החלשת מודל נוקשה אודות מצב פוליטי רצוי זה או אחר? אין באמת סיבה לחשוב שחומרים פסיכדליים מחלישים באופן בלעדי אמונות קודמות הקשורות לקשיים נפשיים, שכן תפיסה פוליטית מושפעת גם היא ממודלים מחשבתיים המקודדים באזורי המוח האחראים לפעילות חשיבתית מורכבת. נשאלת אפוא השאלה מה הוא המידע החדש שבכוחו לאתגר את העמדה הישנה? האם בכוחם של חומרים פסיכדליים להעלות מידע בעל גוון פוליטי ספציפי? על מנת לענות על שאלה זו יש לסקור את המחקרים העדכניים בנושא. פסיכדליים ותפיסה פוליטית שמאלית ההתעניינות החדשה בכוחם הטיפולי של חומרים פסיכדליים הציתה התרגשות רבה בקרב חוקרים מצד אחד והמדיה מצד שני, אודות הפוטנציאל של אותם חומרים להביא לשינוי פוליטי בעל גוון ליברלי-שמאלי. תקווה זו התבססה על ארבעה מחקרים עיקריים. נסקור אותם כאן בקצרה. המחקר הראשון סקר קרוב ל־900 אנשים המשתמשים בחומרים פסיכדליים כחלק שגרתי באורח חייהם. החוקרים התעניינו בעמדותיהם הפוליטיות בהקשר של השאלה "עד כמה המדינה אמורה להיות מעורבת בחיי הפרט?". עמדה ליברטינית משמעה שעל המדינה להתערב כמה שפחות, בעוד שעמדה סמכותנית מייצגת את ההפך. בנוסף, החוקרים התעניינו עד כמה הדאגה לאיכות הסביבה מאפיינת את הנשאלים, ועד כמה אקטיביים הם בשאלת המעורבות הסביבתית. השאלה השלישית של החוקרים התמקדה בניתוח מאפייני האישיות של הנבדקים. התוצאות הראו כי אנשים הצורכים פסיכדליים באופן אינטגרלי הם ליברטינים יותר, מעניקים חשיבות רבה יותר לסוגיות סביבתיות-אקלימיות ומתאפיינים ברכיב אישיותי הנקרא "פתיחות לחוויות" (בעלי סקרנות לרעיונות חדשים, משיכה להרחבת מנעד החוויות ובעלי סובלנות לנקודת מבטו של האחר). החוקרים העלו את ההשערה כי קיים קשר בין צריכת פסיכדליים לבין עמדות הנחשבות כשמאל. הבעיה היא שממצאי מחקר זה הן בגדר "הביצה והתרנגולת". קשה להגיד מה קדם למה – האם השימוש בפסיכדליים הוא הדוחף לעמדה שמאלית, או שמה עמדה שמאלית (עם כמיהה אישיותית לחוויות חדשות) היא הגורם לצריכת החומרים. המחקר, אם כך, הוא "מתאמי" ומקשה על היכולת לומר משהו בדבר יחסי סיבה ותוצאה. המחקר השני התמקד בהשוואה בין משתתפים "נאיביים" לחלוטין לשימוש ב־LSD לבין אלו אשר צרכו אותו מספר פעמים. המחקר מצא שהצרכנים המנוסים, בהשוואה לאלו שלא ניסו חומרים פסיכדליים מעולם, גבוהים יותר בעמדתם הליברלית בשאלת מדיניות חוץ, וליברטינים יותר בקשר לשמירה על חופש הפרט. גם כאן ניתן לראות חיזוק לקשר שבין חומרים פסיכדליים לעמדות שמאליות, אך אנו נתקלים באותה בעיה של יחסי סיבה ותוצאה, ביצה ותרנגולת. מחקר נוסף בחן אלמנטים דתיים הקשורים לעמדות פוליטיות. אוניברסיטת ג'ון הופקינס שאלה נבדקים אשר חוו את מאפיין "התמוססות הגבולות" ו"מגע עם האל" לאחר שימוש בחומרים פסיכדליים אודות זיקתם לדת ממוסדת זו או אחרת. המחקר מצא שמספר האתאיסטים ירד ב־13% כלומר, יותר אנשים נעשו "דתיים" יותר. יחד עם זאת, אותם אנשים הגדירו את הדתיות החדשה כמנותקת מדת ממסדית כלשהי. בנוסף, החוקרים מצאו עלייה במדד האישיותי "פתיחות לחוויות", עמדה הקשורה עם עמדות פוליטיות שמאליות. גם כאן, כמו במחקרים הקודמים, חסרה היכולת לגבש אמירה כלשהי בדבר יחסי סיבה ותוצאה, שכן לא בחנו את אותם נבדקים במקביל לקבוצת ביקורת. בשונה מהמחקרים הקודמים, המחקר הבא מהווה את הניסיון הראשון לבסס אמירה אודות סיבתיות. רובין קרהרט הריס ועמיתיו לאוניברסיטת "אימפריאל קולג'" בחנו את עמדתם הפוליטית של נבדקים לפני ואחרי נטילת 25 מיליגרם של פסילוסיבין. אותה קבוצה הושוותה לקבוצה נוספת שלא נטלה פסילוסיבין. התוצאות הראו שלאחר הנטילה של החומר, אנשים נמצאו כיותר ליברטינים ופחות סמכותנים בהשוואה לעמדתם לפני החוויה הפסיכדלית. הבעיה במחקר זה היא גודל המדגם (פחות מ־30 נבדקים), דבר הפוגע ביכולת ממצאיו להיות מוכללים לרמת האוכלוסייה. בראייה לאחור אודות הממצאים, רבים היום מבינים כי ההכרזה בדבר כוחם של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים לגרום לשינוי תפיסתי שמאלי הייתה מוקדמת מידי, וייתכן כי הושפעה יותר מהציפייה והרצון של גורמים מסוימים בעלי אינטרסים  מסוימים. ספק אם אותם מכריזים היו יוצאים באמירה פומבית לאחר שירדו לעומקה של היסטוריית השימוש בחומרים פסיכדליים, היסטוריה הכוללת שימוש רב גם בקרב אנשי וארגוני ימין. פסיכדליים ותפיסה פוליטית ימנית קשה לענות על השאלה מדוע אין אנו שומעים כמעט דבר אודות הקשר שבין חומרים פסיכדליים לבין פופולריות בקרב בעלי אוריינטציה ימנית, שכן היסטוריית העניין והשימוש בקרב אוכלוסייה זו ענפה ורחבה. על מנת להציג את טענתי אשתמש בדוגמאות קיצוניות, אך אין הכוונה לסמן את "הימין" באופן שלילי, או כקיצוני בלבד. בניגוד מסוים לאינטואיציה הרווחת בימים אלו, בחינה מעמיקה של היסטוריית השימוש בחומרים פסיכדליים מגלה כי ההתנסות והמחקר הפסיכדלי הם נחלתם של עולמות פוליטיים מגוונים. מאריסטוקרטים, דרך בנקאים קפיטליסטים, גופי צבא וממשל ואף תנועות וארגונים ניאו פשיסטים וניאו נאצים, בכולם אינדיבידואלים בעלי השפעה ועניין רב בחומרים ובחוויה הפסיכדלית. בהקשר זה מעניין לציין כי ממציא המושג "פסיכונאוט", המאפיין את המשתמשים בחומרים הפסיכדליים ככלי מרכזי למחקר וצמיחה אישית, הוא לא פחות מאשר ארנסט יונגר (Ernst Jünger), סופר, הוגה וקצין מכובד בווארמכט הגרמני אשר שירת בפריז בעת מלחמת העולם השנייה. ירידה במחילה הנאו נאצית והנאו פאשיסטית תוביל אותנו אל עבר ארגונים כמו "הבסיס" (The Base), ארגון ניאו נאצי בין לאומי אשר צריכת LSD היא רכיב מרכזי בטקסיו השונים לגיבוש וחיזוק רעיונותיו. אליו ניתן לצרף את ארגון "הפראוד בויז" (Proud Boys) אשר בין בכיריו נמצא את ג'ייסון קסלר, פסיכונאוט ומדריך אודות החוויה הפסיכדלית אשר משמש כאבן שואבת עבור חברי הארגון בצעדיהם הראשונים בעולם הפסיכדליה. ההתעניינות בחומרים פסיכדליים אינה פוסחת גם על גישות ימניות בהקשרן הכלכלי. ההפך הוא הנכון. עשר השנים האחרונות מתאפיינות במה שרבים מכנים כ"פסיכדליה קפיטליסטית" (Psychedelic Capitalism). מושג זה רב משמעי. מצדו האחד, גופי השקעה ותאגידים שונים משקיעים יותר ויותר כספים במחקר הפסיכדלי, הן בהקשרי בריאות הנפש או בהקשרי צמיחה אישית. אין הדבר מפתיע, שכן הערכות מדברות על שווי שוק של מאות מיליארדי דולרים, הערכות המוזנות בחלקן על ידי אהדת פסיכדליים פומבית מצידם של כמה ממובילי העילית הכלכלית העולמית, כדוגמת אילון מאסק, פטר ט'יל ונוספים. הפיתוי הרב הוביל להקמתן של מספר חברות ענק ביניהן "אטאי לייף סיינס" (atai Life Science), "מיינדמד" (MindMed) או "קאמפוס" (Compass-Pathways), המגדירה את עצמה כחברה ביוטכנולוגית שמטרתה הנגשת הטיפול הפסיכדלי לקהל הרחב. שמה של האחרונה הוכתם לאחרונה, שכן לאחר שהונפקה בנאסד"ק והושקעו בה מיליונים, ניסתה לרשום פטנט על מספר תהליכי טיפול ושימוש בפסילוסיבין סינטטי, דבר אשר היה מגביל את המחקר בפסיכדלי הכללי באופן משמעותי. רבים בקהילה המדעית מפחדים שמדובר בתקדים, ושמספר חברות הענק אשר ירצו "לנגוס" במרכיבי הטיפול הפסיכדלי יגדל משמעותית עם השנים. לשיטתם, הדבר ייקר את הטיפול הפסיכדלי, טיפול שמקורו בחומרים נפוצים וטבעיים המבוסס על מסורות אשר היו נחלת הכלל זה אלפי שנים. מצד שני, הקפיטליזם הפסיכדלי בא לידי ביטוי גם בשימוש החומר עצמו על ידי החברות עצמן, זאת במטרה להגביר את היצירתיות ודרכה את היתרון היחסי על פני חברות מתחרות. באופן אירוני, המגמה פופולרית ביותר בקרב חברות ותאגידי סיליקון ואלי, אזור שבמהלך שנות ה־60 נחשב ל"מכה" של ארגונים אשר ראו בפסיכדליים כלי לשינוי חברתי ומחאה פוליטית. יש חברות המאמצות שימוש ב"מיקרודוסינג" (נטילת פסיכדליים קלאסיים במינון הנמוך מסף התחושה להגברת כישורים קוגניטיביים כגון ריכוז, יצירתיות וכו'), ויש המאמינות שפריצת הדרך תבוא דווקא מהשתתפות בריטריטים ייעודיים (לחברי סגל המנהלים או כל צוות המתבקש לשפר ביצועים) שבמסגרתם מתבצעים "טקסים" במינונים גבוהים. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות  Ko, K., Knight, G., Rucker, J. J., & Cleare, A. J. (2022). Psychedelics, mystical experience, and therapeutic efficacy: a systematic review. Frontiers in psychiatry ,  13 , 917199. ‏ 1Scalabrini, A., Vai, B., Poletti, S., Damiani, S., Mucci, C., Colombo, C., ... & Northoff, G. (2020). All roads lead to the default-mode network—global source of DMN abnormalities in major depressive disorder.  Neuropsychopharmacology ,  45 (12), 2058-2069. ‏ Carhart-Harris, R. L., & Friston, K. J. (2019). REBUS and the anarchic brain: toward a unified model of the brain action of psychedelics. Pharmacological reviews, 71(3), 316-344. ‏ Luoma, J. B., Chwyl, C., Bathje, G. J., Davis, A. K., & Lancelotta, R. (2020). A meta-analysis of placebo-controlled trials of psychedelic-assisted therapy. Journal of Psychoactive Drugs, 52(4), 289-299. ‏ Nour, M. M., Evans, L., & Carhart-Harris, R. L. (2017). Psychedelics, personality and political perspectives.  Journal of psychoactive drugs ,  49 (3), 182-191. ‏ McGlothlin, W. H., & Arnold, D. O. (1971). LSD revisited: A ten-year follow-up of medical LSD use.  Archives of General Psychiatry ,  24 (1), 35-49. ‏ Jesse, R., & Griffiths, R. R. (2014). Psilocybin research at Johns Hopkins: A 2014 report. Seeking the sacred with psychoactive substances: Chemical paths to spirituality and to god, 2, 29-43. ‏ Pace, B. A., & Devenot, N. (2021). Right-wing psychedelia: Case studies in cultural plasticity and political pluripotency. Frontiers in Psychology, 12, 733185. ‏ Tvorun-Dunn, M. (2022). Acid liberalism: Silicon Valley's enlightened technocrats, and the legalization of psychedelics.  International Journal of Drug Policy ,  110 , 103890.‏

בחלקו השני של מאמר זה נצלול אל עבר מערכת היחסים המורכבת שבין חומרים פסיכדליים והגברת ממד היצירתיות. פסיכדליים ויצירתיות – תאוריות מרכזיות הסופר האנגלי אלדוס האקסלי הציג שאלה מעניינת אודות תפקוד המוח האנושי. בתרגום חופשי הוא שואל: מה אם בניגוד לעמדה האינטואיטיבית שלפיה המוח "מייצר" תודעה, נגבש עמדה אחרת שלפיה תפקידו של המוח "מצמצם ומרסן" אותה? ככל שחושבים על כך לעומק, נראה כי תאוריה זאת עומדת בקנה אחד עם אסטרטגיות קוגניטיביות שונות התומכות את כושר הישרדותנו והסתגלותנו לסביבה בהתאם לעקרון חיסכון המשאבים. על מנת שלא נוצף במידע שאינו רלוונטי להישרדותנו, נתבלבל ונשחק את משאבי הקשב שלנו, המוח מגביל את כמות המידע הנקלט מהסביבה. המוח מנסה למפות את המציאות במקסימום דיוק, אך גם במינימום מאמץ. ממש כמו שאנו מנסים להתרכז במטלה ספציפית במקום רועש, ועלינו להגביל את מידת הקשב הניתנת לגירויים שאינם רלוונטיים למען השגתה. בספרו "דלתות התודעה", אותה תודעה שאינה מרוסנת נקראת "Mind at Large" והיא זו המצומצמת על ידי פעילותו של "השסתום המפחית" (Reducing valve) למטרת ההישרדות. וכך כותב האקסלי: "כדי לאפשר הישרדות ביולוגית, יש להעביר את Mind at Large דרך השסתום המפחית של המוח ומערכת העצבים. מה שיוצא בקצה השני הוא טפטוף עלוב של סוג התודעה שיעזור לנו להישאר בחיים על פני הכוכב המסוים הזה. כדי לנסח ולבטא את תוכנה של מודעות מופחתת זו, האדם המציא ופיתח ללא סוף את אותן מערכות סמלים ופילוסופיות מרומזות שאנו מכנים שפות. כל אדם הוא בעת ובעונה אחת הנהנה והקורבן של המסורת הלשונית שלתוכה נולד". ממש כאן נכנסים לתמונה הסוכנים הפסיכדליים, הפותחים את השסתום ומאפשרים לתודעה מורחבת לעלות למודעות. כלומר, המוח במצבו הרגיל מתפקד כסוג של "פילטר" בעוד חומרים מרחבי תודעה הם "היד המאפשרת את פתיחתו". באופן שמעט מפתיע, רעיון אומנותי זה גובש, עוצב ותורגם לשפה מדעית עכשווית. התאוריות המובילות כיום את ההבנה בדבר מנגנון הפעולה המוחי של החומרים הפסיכדליים הן אותן תאוריות הרואות בהן כפותחי שסתומים. נציין כאן את שתי התאוריות המרכזיות נכון לזמן זה: א. תאוריית התלמוס כשער (Thalamic-gating model) התלמוס הוא מרכז של תאי מוח רבים (נוירונים, בשפה המדעית) הנמצא בחלקו הקדמי של מוח האדם. הוא מתפקד כתחנת ממסר של אינפורמציה חושית ורגשית בדרכם לעיבוד מתקדם על ידי אזורי מוח נוספים. הוא מרכזי בתהליכי קשב, זיכרון, עוררות ומוטיבציה. ניתן לומר כי התלמוס מתפקד "כסלקטור" עבור גירויים פנימיים וחיצוניים, שללא תפקודו התקין, מתרחשים הצפה חושית ועיוותים חשיבתיים. מחקרים המחזקים בתאוריה זו ממחישים כיצד חומרים פסיכדליים משנים את אופן פעילותו של התלמוס. עוצמת הקשר בינו לבין אזורי מוח אחרים נחלשת או מועצמת, ואף נרקמים קשרים חדשים שלא ניתן לראותם במצבים שגרתיים. כך למעשה ניתן לתרגם מחדש את אותם "עיוותים חשיבתיים" ל"רפרטואר תודעתי חדש", או במילים אחרות, למאפייניה השונים של החוויה הפסיכדלית הכוללים את החשיבה הפרדוקסלית, הזיות שמיעתיות וחזותיות, שינויים בתפיסת זמן ומרחב, הגברת תחושת המשמעות של גירויים ניטרליים, הצפה רגשית, תחושת "האיחוד עם העולם", התמוססות הגבולות/התפרקות האגו וכו'. ב. Relaxed Beliefs under Psychedelics –   "הרפיית אמונות תחת חומרים פסיכדליים " תאוריה נוספת הרואה בפעילות הפסיכדליים פותחים שסתומי תודעה. בניגוד לתאוריה בדבר חשיבותו של התלמוס, תאוריית "הרפיית האמונות" דוגלת בכך שחומרים פסיכדליים "מוציאים מסנכרון" אזורי מוח שבהם מקודדות אמונות ותפיסות שהתגבשו במהלך חיינו כתוצאה של תהליכי ניסוי וטעיה מתמשכים. הוצאה מסנכרון זו, המכונה בשפה המקצועית "אנטרופיה מוחית", מחלישה את היכולת של דפוסי מחשבה נוקשים "לכפות את עצמם" על הדרך שבה אנו תופסים את המציאות, ומאפשרת לחומרים מנטליים חבויים או מודחקים לעלות למודעות ולעדכן את הדרך שבה אנו חווים את חיינו. מודל זה הוא מסגרת להבנת אתגרים נפשיים המאופיינים בנוקשות מחשבתית קיצונית, דוגמת דיכאון, או חרדות שונות, דוגמת OCD. יחד עם זאת, יש לראות במודל זה מנגנון כללי התקף לדרך שבה המוח שלנו מצמצם פרספקטיבות שונות לטובת הגברת יכולת ההישרדות שלנו. זאת על ידי ניצול אפקטיבי יותר של משאבינו המנטליים וצמצום מידת חוסר הוודאות הקיימת במציאות המשתנה. זווית בחינה זו מאפשרת לנו להבין מדוע בכוחם של החומרים הפסיכדליים לאפשר רפרטואר מחשבתי שונה, מגוון ועשיר יותר. המודל מציין כי בעת התרת הריסון, מתפנה מקום לחומרים מנטליים שהם תוצר של תהליכי תודעה ראשונית. בזיקה מסוימת לכתביו של פרויד, תהליכי תודעה ראשוניים מאופיינים בחשיבה בלתי מרוסנת, אסוציאטיבית, מלווה בדימויים חזותיים ובמטען רגשי וחושי. מדובר בחשיבה שאינה רציונלית או לוגית, סותרת לפעמים ורופפת בהקשרי סיבה ותוצאה. לאור המטען הרגשי הרב ובוחן המציאות הלקוי, היא מאופיינת בחשיבה פנטסטית, מאגית לעיתים, המתכתבת עם מצבי תודעה נוספים דוגמת החלום, ההיפנוזה, הטראנס ואפילו הפסיכוזה. היא מנוגדת לתהליכי תודעה שניוניים, לוגיים, רציונליים, אנליטיים, המשרתים אותנו בחיי היומיום ומקדמים את הישרדותנו. בהקשר היצירתי, כפי שייתכן שקרה לנו לא פעם, תפיסות קודמות נוקשות הן אחד המכשולים העיקריים לחשיבה יצירתית (Leski, 2015). אנו תקועים על רעיון אחד וקשה לנו לאמץ זווית הסתכלות אחרת שממנה פריצת הדרך עשויה להגיע. "מחיקה" של הלמידה הקודמת, בכוחה לשחרר את ההליך היצירתי מאותן אסוציאציות אוטומטיות אשר התקבעו כבר באופן החשיבה שלנו. התאוריה שלפנינו נוגעת בנקודה זו ממש, ומראה כיצד חומרים פסיכדליים יכולים להיות סוכני השחרור הנחוץ כל כך לחשיבה יצירתית. אז חומרים פסיכדליים פותחים את הפילטר – ומה עכשיו? שתי התאוריות ממחישות למעשה כיצד נפתח שדה תודעתי שונה המאפשר לאדם חשיפה לאפשרויות חשיבה חדשות. יחד עם זאת, חסרה לנו חתיכה אחרונה בפאזל לפני שנבדוק את הטענות כי חומרים פסיכדליים מעצימים את היכולת היצירתית שלנו. חתיכה זו בפאזל נקראת "נוירופלסטיות". המושג "נוירופלסטיות" ממחיש את העבודה שהתקשורת הבין-תאית במוח, אותה תקשורת המתורגמת לבסוף למחשבות, רגשות, רפלקסים, תנועה רצונית ופעילותן של מערכות אוטונומיות בגופנו, משתנה באופן תמידי כתוצאה מגירויים סביבתיים או פנימיים. מחקרים עדכניים מראים כי כמות הקשרים בין אזורים שונים במוח ועוצמתם, גוברת משמעותית לאחר נטילת חומרים פסיכדליים. רובם המוחלט של החוקרים מאמינים שעלייה בתקשורת זו, היא למעשה המנגנון העומד מאחורי פוטנציאל הטיפול הנפשי של אותם חומרים פסיכדליים קלאסיים. עלייה בממד תקשורתי זה נצפתה באותו הזמן שנבדקים מדווחים על שיפור המצב הרגשי, וייתכן שמקושרת לגיבוש תפיסות ואמונות חדשות המערערות על תפיסת העולם המוקדמת (אשר במישור הקליני מתייחסת לתפיסת עולם שאינה מיטיבה, המעצבת את מצבו הנפשי של המטופל). בהקשר היצירתי, שינויים בקישוריות המוחית מוערכים כתורמים לשינויי פרספקטיבה ולגמישות מחשבתית הנחוצה כל כך עבור "חשיבה מחוץ לקופסה". בהקשר זה, מעניינים במיוחד ממצאים מחקריים לפיהם ממד החיבוריות הבין-אזורית של נבדקים אשר הציגו יכולות אומנותיות ומדעיות גבוהות במיוחד גדול בהרבה בהשוואה לממד החיבוריות באוכלוסייה הכללית. נוכל, אם כך, לשרטט את המהלך הבא: נטילת חומרים פסיכדליים "משחררת" או משנה את פעילותם של אזורי מוח שונים האחראים על ריסון כמות המידע הזמין לעיבוד מחשבתי. לאחר שנפתח מחסום זה, תוכן חדש ושונה בתכלית משתחרר, ומשנה למעשה את הדרך הקודמת שבה נתפסה המציאות. שינוי תפיסתי זה בא לידי ביטוי בהגברת התקשורת בין אזורים שונים במוח, ומאפשר הגמשה מחשבתית. מכאן ניתן להבין מדוע חוקרי יצירתיות רבים מתעניינים כל כך בפוטנציאל הטמון בחומרים מרחיבי תודעה. אך האם הדבר משתקף במחקריהם? בחלק הבא נמצא את התשובה‏. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Avram, M., Rogg, H., Korda, A., Andreou, C., Müller, F., & Borgwardt, S. (2021). Bridging the gap? Altered thalamocortical connectivity in psychotic and psychedelic states.  Frontiers in psychiatry ,  12 , 706017. ‏ Sensory and emotional information can include Exteroceptive information (all the five senses) and Interoceptive (hunger, temperature, stress, pain etc.). Carhart-Harris, R. L., & Friston, K. J. (2019). REBUS and the anarchic brain: toward a unified model of the brain action of psychedelics.  Pharmacological reviews ,  71 (3), 316-344.

תרגום וסיכום מאמרו של כריס לט'בי (Chris Letheby): "The Varieties of Psychedelic Epistemology" האם ניתן "לרכוש ידע" על ידי נטילת חומרים פסיכדליים?  תשובה אפשרית אחת היא "כן". לפי גישה זו, נטילת חומרים פסיכדליים בכוחה להתניע מצב תודעתי שונה, מיסטי בהווייתו, במסגרתו קיימת נגישות למידע "על טבעי", הנמצא מחוץ לגבולות המציאות היומיומית. נהוג לכנות תפיסה זו כ"אנתאוגנית", לפיה חומרים אלו משמשים כ"סוכנים" אשר בכוחם לחבר אותנו עם "אלוהות פנימית". תשובה אפשרית נוספת היא "לא". לפי גישה זו, מטריאליזם או פיזיקליזם הם אמת מוצקה, אין מציאויות נוספות אשר מעל למציאות היומיומית וחומרים פסיכדליים למעשה משנים את הפעילות המוחית כך שנוצרת תפיסה שונה בדבר קיומה של מציאויות אלו. נהוג לכנות עמדה זו כ- Hallucinogenic ( חומרים "הזייתיים") הרואה את השפעת החומרים הפסיכדליים כאלו המייצרים "תעתועי חשיבה ותפיסה", ולכן אין בכוחם לספק לנו מידע "אמיתי" (אלא להיפך, כוחם ההזייתי רק מרחיק אותנו מ"האמת"). אפשרות שלישית, אשר נחקרת במידה צנועה יותר מקודמותיה, גורסת כי בכוחם של החומרים הפסיכדליים להעניק לנו אפשרויות למידה, זאת גם בהנחה כי אנו חיים במציאות מטריאליסטית, ללא קיומם של מציאויות נעלות נוספות. לפי גישה זו, אפשריות הלמידה אינן תלויות במציאות "על-טבעית" אך כן קיים בהן פוטנציאל להשגת תובנות טרנספורמטיביות העומדות בקנה אחד עם התפיסה המטריאליסטית. כך פותח  כריס לט'בי, מרצה בכיר לפילוסופיה מאוניברסיטת WAU אשר באוסטרליה, את מאמרו "The Varieties of Psychedelic Epistemology". המאמר שלפניכם מסדר ומסווג את העמדות השונות בדבר כוחם של החומרים הפסיכדליים לספק "אמת". לשם כך, הוא מאמץ גישה אפיסטמולוגית ("תורת ההכרה" בעברית), חקירה פילוסופית המתרכזת במהות וגבולות הידיעה, והינו חלק בלתי נפרד מהתנועה הפרוגרסיבית הרואה את הצורך בהפשטה (או הורדת סף המסתוריות - demystification) של החוויה הפסיכדלית. לט'בי מציין כי למרות וייתכן שהחוויה הפסיכדלית יכולה לספק מידע עובדתי חדש, הוא מציע לבחון אפיק מחשבה מבטיח יותר לפיו החומרים הפסיכדליים בכוחם להציע ידע חדש של עובדות ישנות (new knowledge of old facts). חומרים אלו מאפשרים לנו להבין ולהעריך ידע שכבר קיים, או שכלול וייעול של ידע זה, באופן מעמיק, בהיר, רווי רגש ומעורר מוטיבציה. לעמדה זו אמנם מספר מתנגדים. יש הטוענים כי חומרים פסיכדליים פוגעים בביצועי המנגנונים המוחיים שתפקידם לייצג את המציאות באופן מדויק. לפיהם, אין זה סביר שיש לפגיעה תפקודית מסוג זה  יתרונות עבור השגת "האמת". יחד עם זאת, המושג "פגיעה" אינו מייצג נאמנה את היכולת להשיג מידע אמין. למשל, גם על ידי שימוש במיקרוסקופ או בטלסקופ מתרחשת "פגיעה" או עיוות" באופן בו אנו וחווים את המציאות, אך מיותר לציין את התרומה המדעית לחקר האמת על ידי השימוש בהם. כלומר, למרות כי החומרים הפסיכדליים "מעוותים" במידה מסוימת את תפיסת המציאות, אין הדבר מוציא מכלל האפשרות כי בכוחם לספק תשתית עבור מידע אמין עבור מגוון רחב של תופעות. ניסיון מעשי, וקיומם של טכנולוגיות מסוימות המשפיעות על היכולות האפיסטמיות של בני אדם, משפרות אותן בתחום אחד למרות שפוגעות בהן בתחומים אחרים. לפי עמדה סקפטית נוספת, עבור כל מידע עובדתי אשר הושג על ידי מצב תודעתי כזה או אחר, קיימות שתי אפשרויות. או שניתן לאמת אותו באופן עצמאי (כלומר, ללא שימוש בחומרים) או שלא ניתן. אם ניתן, חומרים אלו אינם מעניקים יתרון מיוחד, ואם לא, אין סיבה "לבטוח" במידע זה. תשובה לשאלה זו היא מהות מאמרו של לט'בי, לפיו, כוחם של חומרים פסיכדליים לספק ידע עובדתי אכן עדיין מוטל בספק, אך בכוחם לספק לנו גישה לסוגי ידע אחרים המוצגים להלן: ידע ש../על/אודות  ("Knowledge That") באופן אינטואיטיבי, כאשר אנו חושבים על המושג "ידע", אנו בדרך כלל חושבים על מה שפילוסופים מתחום האפיסטמולוגיה מכנים "ידע עובדתי" (Factual Knowledge), או במילים אחרות, ידע ש../.על/אודות. ידע מסוג זה מסוג זה נרכש בדרך כלל על ידי קריאה בכתבים או מעדויות. הוא בא לידי ביטוי בידיעה שהצהרות מסוימות נכונות, שעובדות או מצבי עניינים מסוימים קיימים (פריז היא בירת צרפת או שמים רותחים ב-100 מעלות כאשר אני בגובה פני הים). זהו סוג הידע העומד על הפרק בטענות לפיהם פסיכדליים יכולים לקדם תפיסה על-חושית אמיתית, כמו טלפתיה או חיזוי העתיד - אבל הצעות כאלה אינן עולות בקנה אחד עם הפיזיקליזם, ועדיין חסרות ראיות משכנעות להן (למעוניינים בנושא זה, מומלץ להתעמק בכתביו של רופרט שלדרייק - Rupert Sheldrake). יחד עם זאת, קיים ידע מסוג אחר, כזה שקשה להפריך או לאמת, כזה שהיה מוסתר או חבוי בהתאם לעמדה הפסיכולוגית הרווחת המאמינה בקיומו של התת-מודע. יכולתם של הפסיכדליים "לחשוף" אלמנטים מנטאליים בלתי ידועים נמצאת במרכז הגישה הפסיכוליטית אשר שלטה באירופה של שנות ה-60. בגישה זו, המטופלים נוטלים מינון בינוני-נמוך של חומרים פסיכדליים (בעיקר LSD) זאת על מנת לשחרר חומר תת מודע (תשוקות מודחקות, זיכרונות טראומטיים וכו') כך שיהיה זמין עבור עיבוד מיטיב. כפי שמציין הפילוסוף מטזינגר (Metzinger), מטופלים רבים אשר עברו את הטיפול הפיסכוליטי אכן דיווחו על התגלויות ברורות להם מתאם חיובי עם שיפור קליני מובהק. סביר להניח כי לפחות חלק מתובנות אלו אכן קשורות למידע אמיתי. אין ספק האמנם כי אנשים תחת השפעת חומרים פסיכדליים חווים תחושה של השגת ידע אמיתי אודות המתרחש בנפשם. מתוך כך חשוב לשאול שתי שאלות. הראשונה, האם קיים מתאם חיובי בין תובנות אלו לבין שיפור קליני (הבא לידי ביטוי בהקלת סימפטומים)? השנייה, האם אותם תובנות "אמיתיות"? בקשר לשאלה הראשונה, נראה כי לא ניתן לומר עדיין בוודאות האם אלו ה"תובנות" עצמם אשר אחריות לשיפור הקליני, שכן, רוב המחקר העדכני מתרכז במתאם בין חוויות פסיכדליות מסטיות לבין הקלה בסימפטומים. בקשר לשאלה השנייה, גם תחושה של תובנה, אפילו אם אין תובנה זו "אמיתית" הלכה למעשה, יכולה להביא עמה רווחה רגשית וערך טיפולי. אפשר להגדיר תופעה זו כ"וודאות פנומנולוגית – החוויה של ידיעה אינה זהה להצדקה אפיסטמולוגית" (ווינדט, 2011). איך ניתן לדעת מה נכון? האם מדובר בידיעה אמיתית או רק בתחושה של ידיעה? על מנת לענות על כך, עלינו לדמיין כי יש ברשותנו הדרך להימצא בעמדה בלתי תלויה ממנה נוכל להפריך או לאמת אובייקטיבית את התובנות אשר עלו אצל המטופלים במסגרת החוויה הפסיכדלית. זו היא למעשה הבעיה המתודולוגית המוכרת, הגדולה ביותר, של חקר התודעה – החובה להישען בכבדות על סובייקטיביות, על התבוננות פנימית המתווכת על ידי דיווח מילולי. פתרון אפשרי לבעיה זו היא על ידי השענות על תאוריה בדבר תפקודם הקוגניטיבי של אזורי מוח המגיבים לצריכת חומרים פסיכדליים, וכי תגובה זו היא האחראית לעלייתם למודעות של אותם תובנות. רובין קרהרט הריס וקארל פריסטון (2010) גבשו תאוריה "נאו-פרודיאנית" לפיה הדינמיקה בין אזורים מוחיים אסוציאטיביים (אזורי מוח מתקדמים מבחינה אבולוציונית האחראיים על יכולות חשיבתיות גבוהות דוגמת "רשת ברירת המחדל") לבין אזורי מוח רגשיים (המערכת "הלימבית"), תחת השפעת חומרים פסיכדליים היא האחראית להצפתם של אותם תובנות "אמיתיות". האפשרות אמנם כי תאוריה זו אכן משקפת את הנעשה בפועל עדיין זקוקה לתימוכין נוספים. אפשרות נוספת לבדיקת התקפות של התובנות אשר עולות במהלך מסעות פסיכדליים היא בדיקתם כנגד תוצאות של מדדים התנהגותיים. למה הכוונה? הטרמה רגשית או תפיסתית המבוצעת לפני ההליך הפסיכדלי (הטרמה במקרה זה היא חשיפה למידע באופן מהיר ביותר, ובכך לתפיסתו ברמה תודעתית כלשהי שאינה מודעת. הצלחת ההטרמה נמדדת על ידי בדיקה האם גירוי זה מעורר תגובה שונה ממידע אחר שאינו הוטרם). כלומר, אם מבצעים לנבדקים הטרמה לפני נטילת החומרים הפסיכדליים, מעניין יהיה לבדוק האם מידע זה "יצוף" למודעות לאחר השימוש בהם. שיטה זו לבדיקת מהימנות התובנות נערכה על נבדקים המתמקצעים במדיטציה, ואין סיבה להעריך את אי היכולת להתאימו לעוסקים במחקר פסיכדלי. כיוון מחשבה אפשרי נוסף נובע מדיווחים רבים של המשתתפים בטקסי איוואסקה (חליטה בה DMT הינו הרכיב הפעיל) לפיהם הם רוכשים תובנות לגבי התודעה של האדם האחר. לפי דברי החוקר שנון (Shanon 2010), המשתמשים באיוואסקה מרגישים לעיתים קרובות שכאשר הם מתבוננים באדם האחר, הם "מבינים" משהו בסיסי לגבי אופיו, כאילו הביוגרפיה של האדם, מחשבותיו או רגשותיו "רשומים על פניו". האם תובנות אלו ברות תוקף? נראה כי ניתן, בעיקרון, לבחון זאת באופן יחסית פשוט בהינתן מערך בדיקה אובייקטיבי. למשל, בחינה האם הדיווח אודות אדם-X של המשתמש/ת באיוואסקה תואם מבחן אישיות אובייקטיבי של אותו X על ידי מבחנים פסיכולוגיים כאלו ואחרים. חשוב לציין אמנם כי מערך מחקרי שכזה מחייב מספר אנשים לצרוך את החומרים הפסיכדליים ביחד, דבר שאינו מתרחש בדרך כלל במחקר הפסיכדלי העכשווי (צריכה מרובת משתתפים אכן קוראת במסגרות טקסיות, אך מחקר מערך מרובה משתתפים מסוג זה גם מעלה קשיים מתודולוגיים מהותיים) . בנוסף, קיימות עדויות נקודתיות שפסילוסיבין, החומר הפעיל ב"פטריות ההזיה", פוגם ביכולת זיהוי רגשות המשתקפים מהבעות פנים (גם כאן אמנם קיימת סוגייה, שכן הבעות הפנים הוצגו לנבדקים על גבי שקפים, ומעניין יהיה לראות האם הפגיעה מתרחשת גם כאשר הנבדקים נחשפים להבעת רגשות כחלק ממפגש אמיתי, פנים אל פנים). שנון (2010) העלה בנוסף תופעה מעניינת, במסגרתה חומרים פסיכדליים מאפשרים גילוי תובנות אישיות אבסטרקטיות בדבר זיהוי תבניות מחשבתיות והתנהגותיות. לדוגמא, משתתפים שראו חזיונות אודות פרקים בחייהם תחת השפעת החומרים "הוצבו" זה לצד זה בסדר שאינו דווקא כרונולוגי, אל תמטי (נושאי). הדבר אפשר להם לראות את הדומה או השייך באירועים אשר כביכול קשורים אחד לשני באופן שטחי בלבד. הדבר נראה סביר לחלוטין, שכן ידוע כי אחת ההשפעות של חומרים פסיכדליים היא העצמת זיהוי תבניות, זיהוי לו ערך טיפולי רב. קשה אמנם לבחון טענות אלו, שכן קיים אתגר גדול בקביעה איזו תבנית נחשבת כ"אמיתית" ואיזו תבנית היא תוצר של פראידוליה (תופעה פסיכולוגית בה נתפס גירוי עמום כלשהו כמוכר ובעל משמעות) או "כפיית תבנית". לסיום פרק זה, פיילוט ניסויי מעניין נוסף מעלה את הסברה כי חומרים פסיכדליים יכולים לתמוך ביכולת המשתתפים לגלות רעיונות חדשים או לפתור בעיות באופן יצירתי בתחום התמקצעתם (הרחבה בנושא "פסיכדליים ויצירתיות" ניתן למצוא באתר תחת לשונית "מאמרים"). למרות שיש צורך במחקרים נוספים אשר יתמכו או ישללו טענה זו, קיימת סבירות שיש בה אמת רבה. סבירות זו נסמכת על כך שנטילת חומרים פסיכדליים בכוחה להגביר את "הקשר הגילוי" (Context of discovery) כפי שנהוג לכנות זאת בתחום "הפילוסופיה של המדע", בכך שהם מאפשרים "חשיבה מחוץ לקופסא" על מנת לגבש כיווני מחשבה חדשים נוספים. יחד עם זאת, יש הבדל בין "הקשר הגילוי" לבין "הקשר ההצדקה" (Context of justification)  לפיו רעיונות חדשים אמורים להיבחן גם לאור ממד "המתאימות" או "הדיוק" שלהם עבור המציאות בשטח. קיימות אם כך שתי טענות אפשריות. הראשונה, חומרים פסיכדליים עוזרים לאנשים להעלות רעיונות חדשים ומעניינים. השנייה, חומרים פסיכדליים עוזרים בנוסף בבחינת "מתאימות" הרעיון למציאות הקיימת. הטענה השנייה מסובכת להוכחה, ומכילה בתוכה לבטים אפיסטמולוגיים הזקוקים למחקר נוסף. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Letheby, C. (2019). The varieties of psychedelic epistemology.‏ Albahari, M., 2014. Insight knowledge of no self in Buddhism: An epistemic analysis. Philosophers’ Imprint, 14(21), pp. 1-30  Baer, R.A., 2009. Self-focused attention and mechanisms of change in mindfulnessbased treatment. Cognitive Behaviour Therapy, 38(S1), pp.15-20  Bortolotti, L., 2015. The epistemic innocence of motivated delusions. Consciousness and cognition, 33, pp.490-499  Bouso, J.C., Fábregas, J.M., Antonijoan, R.M., Rodríguez-Fornells, A. and Riba, J., 2013. Acute effects of ayahuasca on neuropsychological performance: differences in executive function between experienced and occasional users. Psychopharmacology, 230(3), pp.415-424.  Bouso, J.C., Palhano-Fontes, F., Rodríguez-Fornells, A., Ribeiro, S., Sanches, R., Crippa, J.A.S., Hallak, J.E., de Araujo, D.B. and Riba, J., 2015. Long-term use of psychedelic drugs is associated with differences in brain structure and personality in humans. European Neuropsychopharmacology, 25(4), pp.483492.  Brewer, J., Garrison, K. and Whitfield-Gabrieli, S., 2013. What about the “self” is processed in the posterior cingulate cortex?. Frontiers in human neuroscience, 7, p.647 Carhart-Harris, R.L. and Friston, K.J., 2010. The default-mode, ego-functions and freeenergy: a neurobiological account of Freudian ideas. Brain, 133(4), pp.12651283 Carhart-Harris, R.L., Erritzoe, D., Williams, T., Stone, J.M., Reed, L.J., Colasanti, A., Tyacke, R.J., Leech, R., Malizia, A.L., Murphy, K. and Hobden, P., 2012. Neural correlates of the psychedelic state as determined by fMRI studies with psilocybin. Proceedings of the National Academy of Sciences, 109(6), pp.21382143.  Carhart-Harris, R. L. and Friston, K. J., 2019. REBUS and the anarchic brain: toward a unified model of the brain action of psychedelics. Pharmacological Reviews, 71, pp. 316-344.

ג'ולי מגיעה לאחד מביתי החולים בלונדון לטיפול מיוחד במינו. היא לבושה בטרינינג שגדול עליה בכמה מידות, מאופרת בכבדות ועייניה שקועות עמוק ברצפה. ג'ולי, צעירה בת 23, משתתפת במחקר חדש הבוחן את יכולותיו של הפסילוסיבין, חומר משנה תודעה ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, לסייע בטיפול בחרדה. ג'ולי ניסתה כמעט כל טיפול אפשרי. אישי, קבוצתי, פסיכיאטרי ומשפחתי. למרות שאלו סייעו רבות, עדיין קשה לה לשבור את הפחד הכרוך באכילה ועלייה במשקל. בתקווה שהטיפול הניסיוני בפיסלוסיבין יוכל לסייע במקום בו טיפולים אחרים נכשלו, הסברתי לג'ולי שאנו עתידים לעבור יחדיו שלושה מפגשי הכנה לקראת החוויה הפסיכדלית. לאחר מכן, ניפגש בקליניקה אחרת, שונה מאוד בצורתה מקליניקה רגילה, שם היא תיטול גלולה ובה 25 מיליגרם של פסילוסיבין. הניסויי יסתיים לאחר שלושה מפגשים נוספים בהם נבצע "אינטגרציה" של החוויה הפסיכדלית. התיאור שמובא לפניכם ממחיש את המבנה העכשווי והמקובל ביותר של הטיפול הקליני הנתמך בחומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית. ברובן המוחלט של המדינות, כולל כאן בישראל, טיפול מסוג זה יכול להתקיים רק במסגרת מחקרית. המגבלות החלות על ממסדי בריאות הנפש עיצבו במידה רבה את מבנה הטיפול כך שיוכל לעמוד במשאבים המוגבלים המוענקים לטיפולים הנחשבים "פורצי דרך". לאור העלייה המרשימה של מחקרים מסוג זה ברחבי העולם, המתעניין בטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה יכול בטעות לחשוב שזהו המבנה הטיפולי-פסיכדלי היחיד שקיים. במאמר זה נראה כי לא כך הדבר. עולם הטיפול הפסיכדלי רחב ומגוון, כאשר חלקו הגדול נמצא "מתחת לרדאר", בעבודה של מטפלים עצמאיים אשר חלקם פועלים מתחת לפני שהשטח. המאמר שלפניכם יתרכז בסוגי הטיפול הנחשבים כ"מערביים", בעוד שמאמר נפרד יוקדש לתהליך הריפוי המסורתי, כפי שמתבצע זה אלפי שנים בחברות ותרבויות מסורתיות ברחבי העולם. סקירה קצרה אודות ההיסטוריה של הטיפול הפסיכדלי המערבי אחד מקווי המחשבה הדומיננטיים של המחקר המערבי הראשוני בחומרים פסיכדליים עסק בשאלה האם בכוחם של חומרים אלו להעניק את המפתח להבנת מבני הבסיס של הפרעות נפשיות שונות. תפיסה זו ראתה דמיון רב בין החוויה הפסיכוטית לחוויה הפסיכדלית, דבר שהוביל רבים מבין הדוגלים בתפיסה זו לכנות חומרים אלו "כמחקי פסיכוזה" (Psychotomimetics). על ידי חקר המנגנון הביולוגי מאחורי השפעתם של חומרים פסיכדליים, אותם חוקרים האמינו כי המסתורין העופף את ההפרעות הפסיכוטיות יחשב בעזרת אותם חומרים כנחלת העבר. אחד מאבות הרעיון שחומרים פסיכדליים מייצרים "פסיכוזה מלאכותית" הוא הפסיכיאטר הגרמני אמיל קריפלין (Emil Kraepelin) אשר האמין כי מקור ההפרעות הנפשיות הוא בתפקוד ביולוגי וגנטי לקוי, אמונה שהובילה לניסויים מגוונים "בעירור הפסיכוזה" על ידי חומרים שונים. ממשיכי דרכו הרבו להשתמש במסקלין לתיאור ההפרעות הנפשיות, מאמץ שכלל במקרים רבים גם התנסות אישית. חוקרים אמריקאים שבאו בעקבותיהם הוקסמו גם הם מהשפעותיו של המסקלין, ואף ערכו תצפיות בריטואלים דתיים של שבטים אינדיאנים שבמרכזם השימוש בפיוטה, קקטוס בו המסקלין משמש כמרכיב הפסיכדלי הפעיל. לב העיסוק בשנים אלו התרכז בתיאור השפעת החומרים, ולאו דווקא בסגולותיהם הרפואיות. כמעט במקביל להתעניינות במסקלין, רבים רואים דווקא בגילוי ה- LSD על ידי אלברט הופמן (Albert Hofmann), כימאי במעבדות "סאנדוז" (Sandoz laboratories), כיריית הפתיחה של התעניינות המערב בסגולות הטיפולית בחומרים משני תודעה. התדהמה שבכוחה של כמות קטנה כל כך של LSD לגרום לשינויים תודעתיים פונדמנטליים הכתה חוקרים רבים, והיא שהובילה להפצה כמעט מסחרית של אותו חומר מסתורי. בשנות ה-50 וה-60, מדענים ומטפלים ברחבי העולם ערכו ניסויים רבים אודות הפוטנציאל הכימי-טיפולי והפסיכולוגי של ה-LSD וחומרים משני תודעה נוספים. עד לאמצע שנות השישים, נכתבו למעלה מ-1000 מחקרים אשר כללו מעל ל-40,000 נבדקים ברחבי העולם. רובו של המחקר ההתחלתי ב-LSD התרכז בהשוואה שבהשפעותיו על מטופלים המתמודדים עם הפרעות מהקשת הפסיכוטית (בעיקר סכיזופרניה) לבין נבדקים "בריאים". בין הממצאים השונים, בלט מיוחד היכולת של ה-LSD במינון נמוך להקל על התהליך הטיפולי על ידי שחרור חומר "מודחק" ולהעלותו בקלות לתודעה. תיאור מסוג זה התגבש שלא במקרה. בשנים אלו שלטה באירופה הגישה הפסיכואנליטית, ולכן נבדקה היכולת של אותם חומרים לסייע בתהליכים טיפוליים השאובים מעולמה של גישה זו (כדוגמא, על ידי סלילת דרך לגילוי "התת מודע", החלשתם של "הגנות" נפשיות, הגעה לקתרזיס הוא השחרור רגשי כתוצאה מתובנות חדשות - Abreaction ,  וכו'). כך למשל נכתב על תווית ה"דליסיד" (‘Delysid’), שמו השיווקי של  ה-LSD,  אשר הופץ למעבדות השונות על ידי מעבדות "סאנדוז": עבור הבוחנים חומר זה לשימוש פסיכותרפי אנליטי: על מנת להעלות למודע חומר "מודחק" ולהענקת "הירגעות מנטאלית", במיוחד במצבי חרדה ואובססיות נוירוטיות, המינון ההתחלתי המומלץ הוא 25µg. יש להוסיף מנה נוספת של 25µg עד השגת מינון אופטימלי (בין µg 50 ל- µg 200 בדרך כלל). רצוי להעניק את הטיפול האינדיבידואלי במרווחים של שבוע.   עבור מחקרים ניסויים אודות טבע הפסיכוזה: ביכולתו של הפסיכיאטר הבוחן, על ידי נטילת החומר בעצמו, להשיג תובנות אודות עולם הרעיונות והתחושות של מתמודדי הנפש ("חולי נפש" בשפת המקור). השימוש בחומר יכול להעלות מודלים של פסיכוזה, הנמשכות זמן מוגבל, באוכלוסיות "בריאות", ובכך לערוך ניסויים אודות מקורות מחלות הנפש. עבור נבדקים "בריאים", מינונים בין µg  25 - µg 75  נחשבים כמספקים על מנת לייצר מצב פסיכוטי-הזייתי. אצל נבדקים המתמודדים עם פסיכוזה או אלכוהוליזם כרוני, נחוצות מנות גדולות יותר. עם השנים, ההתעניינות באפקט הטיפולי של חומרים משני תודעה הורחבה להתמודדויות נפשיות נוספות כולל דיכאון, התמכרויות והפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). הפסיכיאטרים הופר ואוסמונד (Hoffer and Osmond) החלו לחקור פסיכותרפיה משולבת שימוש ב-LSD לטיפול באלכוהוליזם. למרות שתוצאותיו לא היו חד משמעתיות, גבר עניין רב שבשילוב בין פסיכותרפיה לבין האפקטים הייחודיים של משני תודעה. ב-1959 נערך הכנס הבין לאומי הראשון לטיפול ב-LSD, במהלכו שיתפו קליניקיים רבים אודות תובנותיהם אודות השילוב של חומרים משני תודעה וטיפול נפשי מקביל. בשנים אלו, התבססו שתי פרדיגמות שונות לאופן השילוב שבין פסיכותרפיה וחומרים משני תודעה (עוד נעסוק בהרחבה אודות שתי הפרדיגמות בהמשך המאמר): תחילת ההסתבכות לא כולם ראו בעין יפה את המחקר והתעניינות הטיפולית שבשימוש באותם חומרים. מאז חדירתם למעבדות המחקר, היו שהאשימו, במידה רבה של צדק, את העוסקים במלאכה בשימוש בלתי זהיר ומובחן אשר נגמר לעיתים בהחמרת מצבם של משתתפי המחקר, בעיקר אצל אלו אשר סבלו מהפרעות פסיכוטיות. נוצר פיצול בין אלו שראו את תהליך הריפוי דווקא על ידי חשיפה, נגיעה ועיבוד של המכאובים הנפשיים, שם לחומרים משני תודעה אפקט ייחודי, והיו שחשבו ששימוש בחומרים פסיכו-פרמקולוגים נועד להפחתת סימפטומים ואלחוש החוויות המכאיבות, ובהימנעות מתהליכים אשר יעצימו את השפעתם, אפילו אם באופן זמני בלבד. למרות הביקורת, המחקר והטיפול הפסיכדלי הורחב גם לשימוש בפסילוסיבין, חומר פסיכדלי בעל מנגנון פעולה מוחי דומה לשל ה-LSD. ב-1960, במסדרונות אוניברסיטת הרווארד, צמח לו פרויקט מיוחד במינו - "פרויקט הפסילוסיבין של אוניברסיטת הרווארד" ("Harvard Psilocybin Project") הוקם כתוכנית מחקר פסיכולוגי אודות חומרים משני תודעה על ידי טימותי לירי (Timothy Leary) וריצ'רד אלפרט (Richard Alpert). הפרויקט בחן את השפעת פטריות הפסילוסיבין על מאות מתנדבים, זאת בתנאים "נטורליסטיים" (תצפית, רישום ועיבוד השפעות החומר הפעיל בסביבה הטבעית של הנבדקים, ללא מניפולציה מחקרית מכוונת). הפרויקט אחראי לכמה וכמה מחקרים פורצי דרך, אשר בין הבולטים שבהם הוא ניסוי בית הכלא "קונקורד" (Concord State Prison). המחקר בחן את השפעותיו של הפסילוסיבין, בשילוב פסיכותרפיה, על התנהגות אסירים בעת שחרורם. את החוקרים עניין האם אותם אסירים יגלו פעילות חברתית חיובית (פרו-סוציאלית) וישאירו מאחור את אורך חייהם ה"עברייני". מחקר בולט נוסף הוא ניסוי "יום שישי הטוב" ("Good Friday Experiment") אשר נערך על ידי וולטר פאנקה (ובהנחייתם של לירי ואלפרט) בכנסיית "מארש" אשר בבוסטון. המחקר בחן האם בכוחו של הפסילוסיבין לעורר חוויה מיסטית-רליגיוזית אצל סטודנטים בעלי זיכה דתית. בשלב מאוחר יותר, נערכו במסגרת הפרויקט גם ניסויים ב-LSD. הפרויקט נסגר בשנת 1962 ובנסיבות מחמירות. אלפרט ולירי הואשמו בחציית גבולות אתיים משמעותיים אשר כללו בין היתר שידול סטודנטים לצריכת פסילוסיבין ו-LSD, שימוש משותף של לירי ואלפרט בחומרים בנוכחות תלמידים ובמתן החומרים בניגוד להנחיות האוניברסיטה. תוצאותיה של פרשייה זו הובילו לפיטורם של לירי ואלפרט, מה שלא מנע מהם להקים זמן קצר אחר כך ארגון יוצא בשם "הפדרציה הבין לאומית לחופש פנימי" (International Federation for Internal Freedom) אשר המשיך לעסוק בהשפעות הטיפול הפסיכדלי. ב-1966 הפסיקה מעבדת "סאנדוז" להפיץ את ה- LSD כתוצאה מ"תגובה ציבורית בלתי צפויה", אשר במרכזה העלייה החדה שבשימוש של החומר לצורכי פנאי (Recreational use). השימוש הגובר בקרב "תנועות נגד" שונות אשר העצימו חששות בקרב מוסדות השלטון, דבר שלבסוף הוביל בעקיפין לקמפיין ה"מלחמה בסמים" של ממשל ניקסון. ביחד עם החמרת דרישות ה-FDA להוכחת בטיחותם של אותם חומרים, העושר המחקרי של הטיפול בחומרים משני תודעה התמוטט כמעט בין לילה. יוצא מן הכלל היא תוכנית המחקר ב-LSD אשר בבית החולים "ספרינג גרוב" אשר במרילנד (Spring Grove State Hospital, Maryland) אשר המשיך לערוך ניסויים עד לשנת 76, וסיפק תובנות מחקריות איכותיות אודות הטיפול באלכוהוליזם, דיכאון וחרדה. אחד ממחוללי העשייה המרכזיים בבית החולים "ספרינג גרוב" היה הפסיכיאטר סטניסלב גרוף (Stanislav "Stan" Grof). גרוף נחשב לאחד החוקרים והמטפלים המנוסים ביותר בשימוש ב- LSD, דבר שהובילו לקדם את אחד מזרמי הפסיכולוגיה המשפיעים, אך עם זאת גם השנויים ביותר במחלוקת, הוא הפסיכולוגיה הטראנספרסונלית (Transpersonal Psychology). גרוף האמין כי בעת הימצאות במצבי תודעה בלתי רגילים, האדם מושפע מחוויות ביוגרפיות מוקדמות, בעיקר כאלו שמקורן בתהליך ההיריון והלידה, וחשוף למגוון רחב של תופעות "על אנושיות". ההתמסרות לאותם תהליכים, לפי גרוף, מעוררת את "החוכמה הטבעית" המשורשת באדם  והיא אשר מובילה להחלמה ספונטנית. גרוף אף ייסד את אחד משיטות הטיפול במצבי תודעה הבלתי הרגילים הפופולריות ביותר אותה כינה "הנשימה ההולוטרופית", שיטה בה ניתן על ידי מקצבי נשימות שונים להבקיע אל עבר מצבי תודעה "פסיכדליים" גם ללא שימוש בנטילת חומרים פסיכואקטיביים. בשנות ה-70 המאוחרות הוצאו מהחוק החומרים הפסיכדליים הקלסיים, עונשים כבדים במיוחד הוטלו על השימוש בהם, והמחקר אודותם הופסק לחלוטין. 20 שנה נוספות חלפו עד שבמעבדה קטנה בבית הספר לרפואה של "ניו מקסיקו", הפסיכיאטר ריק סטראסמן (Strassman) הצית מחדש את מחקר הפסיכדלי החוקי בבני אדם. סטראסמן, בניגוד לקולגות קודמות, פנה לעסוק בחקר חומר פסיכדלי שונה בעל השפעה פנומנולוגית יוצאת דופן. אותו חומר הוא הדי. אם. טי. (DMT), או בשמו המלא, דימתילטריפטאמין (Dimethyltryptamin). סטראסמן כינה חומר זה בשם "The Spirit Molecule", שכן השפעותיו כללו מאפיינים הנחשבים כ"מיסטיים", הכוללים חזיונות, שמיעת קולות, ניתוק תודעה מגוף, מפגש עם "ישויות", חווית רגשות עזים ותחושת הטמעת משמעות עוצמתית. בין השנים 1990-1995, 400 מנות של די.אם.טי ניתנו למעלה מ-60 משתתפים, תקופה בה רואים רבים כתחילת ה"רנסנאס הפסיכדלי". שובו של המחקר הפסיכדלי המודרני מאז תחילת שנות ה-2000, אנו עדים לתחייה מחודשת של המחקר בחומרים פסיכדליים. טכנולוגיות הדמיה מוחית שונות העניקו להתעניינות המחודשת את היכולת לבחון את השפעת החומרים ברמה המולקולרית, על מנגנוני פעולתם המוחי, על האינטראקציות המורכבות המתרחשות בין רשתות נוירונים מורכבות ובחינת המתאמים הקיימים בין ממצאים אלו לבין דיווחים אודות הרווחה הנפשית. בין הדמויות הבולטות של הרנסנס הפסיכדלי חשוב לציין את מדען המח רובין קארהרט הריס (Robin Carhart-Harris) מאוניברסיטת אימפריאל קולג' אשר בלונדון. הריס אחראי לכמה מהתאוריות הבולטות ביותר אודות הקשר שבין השפעת החומרים ברמה הנוירולוגית לבין השפעתם הפסיכולוגית. בין התאוריות המרכזיות נציין את היפותזת "האנטרופיה המוחית" (The Entropic Brain Hypothesis), מודל "הרפיית האמונות תחת חומרים משני תודעה" (The REBUS Model) והשפעת אותם חומרים על ה"קנליזציה המוחית" ("תיעול"). חוקר נוסף שיש לציין הוא רולנד גריפיט' (Ronald Griffiths) אשר שימש כראש המחקר הפסיכדלי באוניברסיטת ג'ון הופקינס. תחת הנהגתו, המחקר בג'ון הופקינס התמקד, בין השאר, בתפקיד התלמוס (מבנה מוחי עשיר בנוירונים המתפקד כתחנת ממסר של מידע המגיע מהחושים) בהבנת המכניזם העומד מאחורי החוויה הפסיכדלית. לאחר שסקרנו את ההיסטוריה של הטיפול המשלב חומרים פסיכדליים, בחלקו השני של המאמר נבין את ההבדלים שבין הטיפולים השונים הכוללים את "הטיפול הפסיכדלי המודרני", "הטיפול הפסיכוליטי", "הטיפול הסומאטי פסיכדלי", "הטיפול האנקליטי" ו"הטיפול הפסיכדלי-היפנוטי". אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Zafar, R., Siegel, M., Harding, R., Barba, T., Agnorelli, C., Suseelan, S., ... & Erritzoe, D. (2023). Psychedelic therapy in the treatment of addiction: the past, present and future.  Frontiers in Psychiatry ,  14 , 1183740. ‏ Carhart-Harris, R. L., & Goodwin, G. M. (2017). The therapeutic potential of psychedelic drugs: past, present, and future.  Neuropsychopharmacology ,  42 (11), 2105-2113.‏ Sessa, B. (2016). The history of psychedelics in medicine.  Handbuch psychoaktive substanzen , 1-26.‏

אם אתם אזרחים אמריקאים, ויש לכם מרשם מרופא משפחה, באפשרותכם להזמין לביתכם את אחד מחומרי משני התודעה החזקים ביותר, ללא צורך בליווי רפואי צמוד. אנחנו מדברים על קטמין, חומר משנה תודעה סינטטי ממשפחת הדיסוציאטיביים (מאלחשים. חומר לו השפעה של "ניתוק" או "הפרדה" תודעתית בין חווית הגוף לבין החוויה המחשבתית או הרגשית), אשר נהנה בשנים האחרונות מתימוכין רב ליעילותו בטיפול באתגרים נפשיים רבים  בינהם דיכאון, חרדה, התמכרויות, הפרעות אכילה וכאבים כרוניים.  לצד שימוש מסוג זה, שרבים מאנשי המקצוע רואים בו כמופקר בלשון המעטה, קיים גם טיפול מקצועי ויעיל, המוענק במרפאות מורשות באופן מפוקח ומקצועי עבור אלו הסובלים מקשיים נפשיים אשר נמצאו כעמידים לטיפולים אחרים. במאמר זה נכיר את ההיסטוריה של "הקטמין", את השפעתו המוחית, נראה כיצד מתורגמת השפעה נוירופיזיולוגית זו לחוויה נפשית-פסיכולוגית, ונסקור את סוגי הטיפול השונים אשר זכו לתיקוף מחקרי. ההיסטוריה של הקטמין בקצרה הקטמין משמש כחומר הרדמה זה עשרות שנים. הוא סונתז לראשונה ב-1962 על ידי חברה אמריקאית בשם "פארק דייוויס" (אשר תהווה לימים חלק מחברת "פייזר") במטרה למצוא תחלופה לחומר הרדמה אחר (פאנציקלידין -PCP) לו תופעות לוואי קשות. לאחר שהקטמין נוסה על בעלי חיים ולאחר מכן גם על אסירים), אושר החומר לשימוש רפואי. במהלך מלחמת ווייטנאם, הצבא האמריקאי השתמש רבות בקטמין, זאת מכיוון שבנוסף לתופעות הלוואי המועטות יחסית, אפשר טיפול אפקטיבי, סטרילי ומהיר בשדה הקרב. הפופולריות הרבה של הקטמין במישור הצבאי לא פסחה גם על סביבות שונות בתכלית. לאפקט הדיסוציאטיבי, אותו ריחוק או ניתוק תודעתי מרגשות, תחושות או מחשבות, היה ביקוש רב בקרב צרכני החומרים הפסיכדליים. הקטמין נדד מהמסגרות הרפואיות אל עבר סצנות הרייב השונות, דרך פסיכונאוטים, ואפילו עד לשימוש מערכות הביטחון, אשר השתמשו בחומר על מנת לאלחש את התנגדותם של פורעי חוק בהליך מעצרם. הן בסצנת הרייב והן במסגרות האחרות, הקטמין ניתן כמובן ללא פיקוח רפואי, דבר שהוביל לנזקים גופניים ואף למקרי מוות רבים. מכאן לא ארכה הדרך להכפפת החומר תחת רשימת החומרים המחויבים בפיקוח במהלך שנות ה-90. מה מושך כל כך באותו חומר סינטטי אשר נועד לשימוש רפואי בלבד? לא ניתן להבין זאת ללא הבנה כללית אודות המתרחש במוחנו כאשר אנו תחת השפעת החומר. מה קורה במוחנו כאשר אנו צורכים קטמין דרכי ההשפעה של הקטמין על מערכת העצבים המרכזית נרחבות ומורכבות, ולכן לא נסקור אותן במלואן. נתרכז אמנם בתהליכים המוחיים אשר מתורגמים לבסוף להטבה נפשית. חשוב לציין כי המחקר אודות ההשפעות הנוירולוגיות-פסיכולוגיות של הקטמין עדיין תחת מחקר מעמיק, כך שהמידע הקיים מתעדכן באופן תדיר. נכון להיום, ניתן לסקור את השפעת הקטמין בכמה אפיקים: 1. קטמין כמעצים את הגמישות המוחית הגמישות המוחית, או בשמה האחר "נוירופלסטיות", הינה תהליך טבעי המתרחש במוחנו כל העת. במסגרת התהליך, מתרחשים שינויים בטיב ואופן החיבוריות שבין תאי העצב שבמוחנו, זאת בתגובה לסביבה בה אנו חיים. למעשה, ניתן לומר כי הגמישות המוחית היא המאפשרת את תהליך הלמידה. לדוגמא, כאשר אנו משננים חומר מסוים לקראת מבחן, אנו משנים את המבנה והתפקוד של רשתות עצביות, דבר שיוצר בסופו של דבר זיכרון חדש. מחקרים מצביעים על כך שעלייה בחיבוריות שבין תאי העצב, הן אם מדובר בעלייה בחיבוריות הכללית או בחיבוריות באזורים ספציפיים (בעיקר אזורים הקשורים לחוויה רגשית), מפחיתה מתסמיני האתגרים הנפשיים כמו דיכאון או חרדה. לקטמין השפעה מיוחדת על אותה גמישות מוחית בשלושה אופנים: א. הגברת הגמישות המוחית דרך פעילותו של המוליך העצבי "גלוטמט":   מולכים עצביים הינם חומרים המאפשרים העברת מסרים אלקטרו-כימיים בין תאי העצב שבמוחנו. רובם של חוקרי המוח הותודעה מאמינים כי אותה העברת מסרים אלקטרו-כימית מתורגמת בסופו של דבר למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, לתודעתנו ולתהליכים שאינם מודעים כגון תפקוד מערכת העיקול, וויסות טמפרטורה או הסדרת קצב הלב. בין המוליכים העצביים העיקריים במוח האדם נמצא חומר מעניין אחד בשם "גלוטמט". הגלוטמט הינו המוליך העצבי הנפוץ ביותר במוח, ובהקשר מאמר זה, יש לו תפקיד חשוב בתהליכי למידה וזיכרון. הוא נחשב למוליך עצבי "מעורר". למה הכוונה? מוליך עצבי שמעורר תאי עצב נוספים לפעולה, או באופן מדויק יותר,  מוליך עצבי שפעילותו מעלה את הסבירות שמסר אלקטרוכימי נוסף יעבור בין תאי העצב השונים. כאשר אנו צורכים קטמין, אנו מעלים את יכולת המח להשתמש בגלוטמט. כיצד?  כאן יש צורך להבין את ההבדל בין שני סוגים של תאי עצב. האחד, "תא עצב מעורר", כלומר, תא עצב שפעילותו מעלה את הסבירות לפעולה של תאי עצב נוספים. השני, "תא עצב מעכב", תא שמונע את הסבירות לפעולה של תאי עצב נוספים. ניתן לומר שהקטמין חוסם את פעילותם של "תאי העצב המעכבים", כך שבסיכומו של דבר, יש יותר פעילות של תאי עצב מעוררים במערכות מוחיות החשובות לתפקוד נפשי בריא (עליהם נרחיב בהמשך). כאשר יש יותר פעילות במערכת, יש יותר גלוטמט, ואם יש יותר גלוטמט, מתעצמת הגמישות הבין עצבית. התעצמות הגמישות הבין עצבית מקושרת להפחתה בתסמיני דיכאון וחרדה. אם הלכתם לאיבוד במהלך ההסבר, בואו ננסה למצוא דימוי מתאים מחיי היומיום. בואו נדמיין שהגלוטמט הוא אדם המארגן מסיבה בבית, וחשוב לו במיוחד שתיווצר היכרות בין כל המוזמנים (ה"דבק" של החבורה"). "אתה חייב להכיר את X", "את חייבת להכיר את Y". הוא לא יפסיק עד שכולם יכירו את כולם. אבל כמו בכל מסיבה, יש לו ידידה אחת שמדרבנת אותו לעשות זאת (הוא תא העצב המעורר) וכמו כן, יש לו ידיד "מבאס", שלא מבסוט מההתרועעות שלו ומנסה למנוע ממנו להכיר בין אנשים השונים (תא עצב מעכב). הקטמין הוא כמעין מוזמנת התופסת את תשומת ליבו של הידיד המבאס, וכך משתחרר בעל המסיבה להמשיך ולהכיר בין המוזמנים השונים. ב. הגברת הגמישות המוחית דרך עלייה בריכוז "גורם נוירוטרופי מוחי" (BDNF): כפי שציינו קודם, הקטמין בולם במידה מסיימת את פעילותם של תאי עצב מעכבים, ובכך מעצים את נפח פעולתם של תאי עצב מעוררים. כאשר גוברת פעילותם של תאי העצב המעוררים, מתרחש שחרור של חלבון מעניין הנקרא "גורם נוירוטרופי מוחי" או בקיצור, BDNF. ה-BDNF, הוא חלבון המעודד גדילה, תמיכה וייצור של תאי עצב (והינו חלק ממשפחה רחבה יותר של חלבונים מעודדי גדילה נוספים). ללא חומרים מעוררי צמיחה וגדילה, לא תתאפשר חיבוריות חדשה בין תאי עצב, ולא תיתכן גמישות מוחית. ג. קטמין כמחקה את פעילותו של ה-BDNF באופן ישיר: קיימות גם עדויות כי הקטמין "מחקה" את פעילותו של ה- BDNF,  ובכך מעודד צמיחה וגדילה באופן ישיר, ללא תלות בשרשרת התגובות אודותיה הרחבנו בסעיף ב'.  איך הקטמין מחקה את פעילות ה-BDNF?  על ידי התחברותו למבנה חלבוני הנמצא על דופן תאי העצב, מבנה המכונה TrkB. כאשר הקטמין מתחבר למבנה חלבוני זה, מתרחשת תגובת שרשרת המאפשרת לתא העצב לייצר בעצמו רכיבים חלבוניים נוספים המעלים את מסוגלותו לתקשר עם תאים אחרים. מקרה זה מהווה את הדרך השלישית בה קטמין מעצים את הגמישות המוחית אשר בתורה תורמת להקלה בתסמיני דיכאון וחרדה. 2. הקטמין כמשכך כאבים - המסלול האופיאדי עד עכשיו ראינו כיצד הקטמין מעודד שחרור גלוטמט, שחרור  BDNF  וחיקוי BDNF. שלושת אלו מעצימים את הגמישות המוחית שבתורה נמצאה כמקלה על תסמיני חרדה או דיכאון. יחד עם זאת, אחד מהאפקטים המרכזיים של הקטמין הוא שיכוך כאבים, אותו אפקט שבגינו נוצר חומר סינטטי זה מלכתחילה. חוקרים בתחום בריאות הנפש שואלים לאחרונה האם להיותו משככך כאבים תפקיד אנטי-חרדתי או אנטי-דיכאוני כלשהו. קיימים מחקרים אשר בדקו את הנושא על ידי חסימת המנגנון שאחראי לשיכוך כאבים (עושים זאת על ידי הוספת חומרים כאלה ואחרים אשר חוסמים את המנגנון). מה שמחקרים אלו גילו הוא שבהינתן החומרים החוסמים, לקטמין השפעה מיטיבה על דיכאון אך ורק לטווח הקצר. כלומר, כנראה שלמנגנון שיכוך הכאב תפקיד כלשהו בהשפעות האנטי דיכאוניות ארוכות הטווח. ממצאים אלו מעלים את הסבירות לאפשרות שהאפקט החיובי המיידי אינו קשור בהכרח לאפקט החיובי בטווח הארוך, כך שניתן להעריך כי לקטמין מנגנוני פעולה שונים (אחד לטווח הקצר ואחד לטווח הארוך). 3. קטמין ושינוי פעולתם של מנגנונים מוחיים מורכבים הגמישות המוחית, בה הקטמין משחק תפקיד מרכזי, משפיעה בסופו של דבר הן על המבנה והן על התפקוד של רשתות תאי עצב מסועפות ומורכבות. המחקר כיום מצביע על שתי מערכות המשתנות לאחר צריכת קטמין במסגרת הקלינית טיפולית (אודותיה נרחיב בהמשך). אותם שינויים מקושרים להטבה בחוויה הרגשית עליהם דיווחו המטופלים עצמם. א. השפעה על גרעין ה- Habenula: גרעין זה הינו אזור מוחי בו דחוסים תאי עצב רבים. לגרעין קשר עצבי למסלולים מוחיים רבים, אשר בהקשר למאמר זה, נציין את אלו הקשורים לחוויית דחק (stress) ותגמול (reward). הפעילות באזור ה-Habenula נמצאה כקשורה להורדת זמינות המוליך העצבי "סרוטונין", לו תפקיד חשוב בוויסות ואיזון מצבי רוח. בנוסף, הפעילות בגרעין קשורה לירידה בזמינות המוליך העצבי "דופמין", לו משקל מרכזי בחוויית מוטיבציה והתגמול המתקבל מגירויים שונים. בנוסף, הפעילות בגרעין מקושרת לעלייה בריכוז הורמון הלחץ העונה לשם קורטיזול. לכן משערים חוקרים רבים כי לפעילות יתר בגרעין השפעה שלילית על החוויה הרגשית.  כאשר מטופלים צורכים קטמין במסגרת טיפולית, ניתן לראות כי הקשרים שבין הפעילות בגרעין לבין מסלולים מוחיים הקשורים להקלה בחוויית הדחק מצד אחד, ולמסלולים השייכים ליכולת לחוות תגמול חיובי מצד שני, נחלשים באופן משמעותי. במילים אחרות, ההשפעה החיובית של הקטמין מתבטאת בכך שהיא מאלחשת במידה מסוימת את התקשורת "הלא בריאה" שבין אזורי המוח המוזכרים. ב. חיזוק הקשר בין מערכת התגמול לאונה הקדם מצחית: מערכת התגמול אחראית ליכולת שלנו להנות מגירויים והתנהגויות. כאשר אנחנו מקבלים ציון טוב במבחן או כאשר אדם מסוים בו אנו מעוניינים נענה לחיזורנו, מעגלי התגמול פועלים ביתר שאת, מרוממים את מצב רוחנו, וגורמים לנו להשתוקק לאותה חוויה בשנית (לכן מערכת זו היא גם האחראית על הנטייה שלנו להתמכרויות). האונה הקדם מצחית, בין תפקידיה הרבים, אחראית גם על גיבוש אסטרטגיות תלויות הקשר. למה הכוונה? ליכולת לנתח איזו פעולה בהקשר מסוים תטיב עמנו ועם שאיפותינו (במילים אחרות, שאלות כגון "בהינתן מצב מסוים Y, מה עלי לעשות על מנת לזכות בתגמול רגשי"). לדוגמא, כיצד אוכל להרגיש אהוב במערכות היחסים שלי? מה עלי לשנות בהינתן הרצון לקדם אורך חיים בריא יותר? מה עלי לעשות על מנת להשיג את מטרותיי במקום העבודה וכו'. בהגדלת החיבוריות שבין האונה המצחית למעגלי התגמול, הקטמין הופך אותנו לרגישים יותר לשאלה האם אנו פועלים נכון על מנת לזכות ברצון כזה או אחר, ומה עלינו לשנות בהינתן כישלון. נזכיר בזאת כי במצבי דיכאון, קיימת דווקא ירידה ברגישות ובתחושת הרלוונטיות של התנהגויות עתידיות ובהגשמת רצונות. לסיכום חלק א' בחלקו הראשון של המאמר הכרנו את החומר מסוג קטמין, הן מבחינה היסטורית והן מבחינת הסיבות בגינן מאמינים חוקרים רבים כי בכוחו להטיב עם המתמודדים עם אתגרים נפשיים. בחלקו השני של המאמר נתמקד בסוגי הטיפול בקטמין ובהבדל הקיים ביניהם.  אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Dean RL, Hurducas C, Hawton K, et al. Ketamine and other glutamate receptor modulators for depression in adults with unipolar major depressive disorder.  Cochrane Database Syst Rev . 2021; 9 (9):CD011612. PMID: 34510411; PMCID: PMC8434915. doi: 10.1002/14651858.CD011612.pub3 Glue P, Neehoff S, Sabadel A, et al. Effects of ketamine in patients with treatment-refractory generalized anxiety and social anxiety disorders: exploratory double-blind psychoactive-controlled replication study.  J Psychopharmacol . 2020; 34 (3):267–272. PMID: 31526207. doi: 10.1177/0269881119874457  Ivan Ezquerra-Romano I, Lawn W, Krupitsky E, Morgan CJA. Ketamine for the treatment of addiction: evidence and potential mechanisms.  Neuropharmacology . 2018; 142 :72–82. PMID: 29339294. doi: 10.1016/j.neuropharm.2018.01.017 Mills IH, Park GR, Manara AR, Merriman RJ. Treatment of compulsive behaviour in eating disorders with intermittent ketamine infusions.  QJM . 1998; 91 (7):493–503. PMID: 9797933. doi: 10.1093/qjmed/91.7.493 Cohen SP, Bhatia A, Buvanendran A, et al. Consensus guidelines on the use of intravenous ketamine infusions for chronic pain from the American Society of Regional Anesthesia and Pain Medicine, the American Academy of Pain Medicine, and the American Society of Anesthesiologists.  Reg Anesth Pain Med . 2018; 43 (5):521–546. PMID: 29870458; PMCID: PMC6023575. doi: 10.1097/AAP. Pochwat, B. (2022). Ketamine--a long way from anesthetic to a prototype antidepressant. Review of potential mechanisms of action.  Psychiatria Polska ,  56 (5). ‏ Gonzales, J. M., Loeb, A. L., Reichard, P. S., & Irvine, S. (1995). Ketamine inhibits glutamate-, N-methyl-D-aspartate-, and quisqualate-stimulated cGMP production in cultured cerebral neurons.  The Journal of the American Society of Anesthesiologists ,  82 (1), 205-213.‏ Sädbom-Williams, H. (2021). When the brain loses TrkBactivation: The effects of ketamine on BDNF-TrkB neurotransmission in animal models of depression. ‏  Williams, N. R., Heifets, B. D., Bentzley, B. S., Blasey, C., Sudheimer, K. D., Hawkins, J., ... & Schatzberg, A. F. (2019). Attenuation of antidepressant and antisuicidal effects of ketamine by opioid receptor antagonism.  Molecular psychiatry ,  24 (12), 1779-1786. ‏ Williams, N. R., Heifets, B. D., Bentzley, B. S., Blasey, C., Sudheimer, K. D., Hawkins, J., ... & Schatzberg, A. F. (2019). Attenuation of antidepressant and anti-suicidal effects of ketamine by opioid receptor antagonism. Molecular psychiatry ,  24 (12), 1779-1786. ‏ [1] Stenovec, M., Li, B., Verkhratsky, A., & Zorec, R. (2020). Astrocytes in rapid ketamine antidepressant action.  Neuropharmacology ,  173 , 108158. ‏ [1] Wu, M., Minkowicz, S., Dumrongprechachan, V., Hamilton, P., & Kozorovitskiy, Y. (2021). Ketamine rapidly enhances glutamate-evoked dendritic spinogenesis in medial prefrontal cortex through dopaminergic mechanisms.  Biological psychiatry ,  89 (11), 1096-1105.‏

בחלקו הראשון של המאמר ירדנו לעומק ההיסטוריה שבשימוש בקטמין, וסקרנו את הפעילות המוחית תחת חומר זה. בחלק זה נעסוק בסוגי הטיפול השונים, וכמו כן, בסכנות הטמונות שבשימוש שאינו בהשגחה רפואית. סוגים שונים של טיפול בקטמין לאחר שסקרנו את התהליכים המוחיים המתרחשים בעת צריכת קטמין, וכיצד אלו תורמים להקלה בתסמיני חרדה ודיכאון,  זה הזמן להרחיב אודות סוגי הטיפולים השונים. אלו נבדלים אחד מהשני בסוג הקטמין בו הם משתמשים ובדרך בה הקטמין נצרך. נסביר: למה הכוונה ב"סוג הקטמין"? המבנה הכימי של קטמין מורכב משתי מולקולות, S-ketamine וR-ketamine. מולקולות אלו דומות אך אינן זהות בדיוק. לאור זאת, שתי המולקולות משפיעות באופן קצת שונה על החוויה הרגשית, אם כי מחקרים מצאו כי שתיהן מפחיתות תסמיני דיכאון באופן כמעט זהה. חלק מהטיפולים משתמשים במולקולה אחת של קטמין, ואילו אחרים בשתיהן. סוגי הטיפולים נבדלים גם באופן הנטילה של הקטמין. בגדול ניתן לציין שלושה סוגים אשר זכו לתמיכה מחקרית: א. שימוש בתרסיס (Intranasal): במסגרת טיפול זה, מטופלים מתבקשים לשאוף S-Ketamine דרך משאף. מולקולת ה S-Ketamine משפיעה על כמות הגלוטמט הזמין ובריכוז ה-BDNF במערכות המוחיות עליהן דנו בהרחבה בחלקו הקודם שלך המאמר. הטיפול ב- S-Ketamine מתבצע בקליניקת ייעודיות על ידי אנשי מקצוע על מנת לצמצם את הסיכונים שבנטילה מסוג זה (עוד על הסיכונים שבנטילת קטמין בהמשך). הטיפול מסוג זה נפרש על פני שמונה שבועות. במהלך ארבעת השבועות הראשונים המטופל מבקר בקליניקה פעמיים בשבוע. במהלך השבוע החמישי ועד השמיני, המטופל מבקר בקליניקה פעם בשבוע. לאחר שמונת השבועות, המטופל עשוי לבקר בקליניקה עד כפעם או פעמיים בשבוע, בהתבסס על המלצת הסמכות הטיפולית. מכשיר תרסיס האף מכיל 28 מיליגרם של S-Ketamine. בהתאם להנחיית הסמכות הטיפולית, המטופל ישתמש בשניים או שלושה מכשירים בכל טיפול, ויישאר במרפאה לצורכי מעקב במשך שעתיים לאחר נטילת הקטמין. ב. מתן קטמין דרך עירוי – IV Ketamine: דרך נטילה זו משתמשת בשתי המולקולות של הקטמין (S-ketamine ו-R-ketamine), וניתנת בעירוי וורידי. דרך נטילה זו מאופיינת ביכולת ספיגה גבוהה, ומאפשרת לגוף לנצל את המלוא הפוטנציאל של הקטמין (מונח הנקרא bioavailable 100%). גם כאן, הקטמין מעלה את זמינות הגלוטמט ואת ריכוז ה-BDNF במעגלי מח רלוונטיים, ויש אף המעריכים כי קיימת גם השפעה אנטי-דלקתית בדרך נטילה זו. המטופל מבקר בקליניקות ייעודיות כדי לעבור את תהליך העירוי. כמות העירויים שהמטופל יצטרך ובאיזו תדירות תלויות לאופן בו המטופל מגיב לטיפול. מטופלים רבים מתחילים בקבלת שישה עירויים, פעמיים או שלוש פעמיים בשבוע לסדרה בת שבועיים או שלושה. ייתכן שהמטופלים יראו שיפור בתסמינים לאחר העירוי הראשון, אך קיימים גם מקרים בהם ההטבה נצפתה רק לאחר סיומם של מספר עירויים. ג.הזרקת קטמין דרך השריר: בדומה לנטילה דרך עירוי, הזרקת הקטמין ישירות לשריר מאפשרת לשתי המולקולות של הקטמין להיספג ביעילות. גם כאן, הקטמין מעלה את זמינות הגלוטמט ואת ריכוז ה-BDNF במעגלי המח הרלוונטיים. נראה כי הזרקה תוך שרירית אפקטיבית כעירוי קטמין דרך הווריד. יחד עם זאת, יש מטופלים הרואים במתן קטמין בהזרקה התוך שרירית כנוחה פחות עבור המטופל (חוסר יכולת לשלוט באינטנסיביות השפעת החומר כפי שניתן למשל דרך עירוי. נטילה דרך השריר היא סוג של one way ticket). מילה על  מינונים : כאשר הקטמין ניתן דרך הווריד או ישירות לשריר, המינון הקליני לטיפול בדיכאון או חרדה הינו 0.5 מיליגרם על כל ק"ג מסת גוף. כאשר מדובר בתרסיס קטמין, המינונים עולים שכן יכולת הגוף לספוג את הקטמין בדרך זו נמוכה יותר. כמו כן, אם נוטלים את הקטמין בכמוסה או מתחת ללשון, יכולת הספיגה מצומצמת משמעותית (כ- 25% מיכולת הספיגה של הקטמין דרך עירוי או ישירות לשריר). ומה בדבר שילוב של פסיכותרפיה וקטמין? במסגרת הכתבות המובאות באתר, ראינו כיצד השימוש בחומרים משני תודעה תומך פסיכותרפיה מסוג כזה או אחר. ראינו כיצד רוב הטיפולים כוללים שלב של מפגשי הכנה לפני נטילת החומרים ומפגשי אינטגרציה לאחר נטילת החומרים. במקרה של MDMA עבור הסובלים מ-PTSD, ראינו כיצד הטיפול בדיבור נעשה תוך כדי השפעת ה-MDMA. כאשר אנו בוחנים את הטיפול המשולב עבור הקטמין, אנו נתקלים בגיוון רב אודות סוג הפסיכותרפיה המוצעת. דבר זה מקשה מאוד על גזירת תובנות אודות האפקט המיוחד שבשילוב השניים, אם כי אינטואיטיבית נראה כי אין סיבה להעריך כי הוספת טיפול בדיבור יכולה לפגוע במאמצים להטבה נפשית. בנוסף, נבחנה השפעת השילוב על קשת רחבה של הפרעות נפשיות, דבר שמקשה עוד יותר על גזירת תובנות. למרות שהמחקר אודות השילוב של פסיכותרפיה וקטמין מצומצם, אביא כאן מאמר אשר מסכם 19 מחקרים שונים אשר שילבו בין השניים. כפי שציינו, הטיפולים הפסיכותרפיים אשר נוסו כללו טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול במיינדפולנס, טיפול בטראומה על ידי חשיפה ממושכת, טיפול קבוצתי, טיפול פסיכדלי לקטמין וטיפול מוטיבציוני. האתגרים הנפשיים כללו דיכאון, חרדה, PTSD, הפרעות אכילה והתמכרות לחומרים. המאמר מציין כי השילוב שבין פסיכותרפיה לבין טיפול בקטמין נמצא כיעיל יותר מטיפול בקטמין בלבד. יחד עם זאת, לאור השוני הרב בין הטיפולים ובסוג הקשיים הנפשיים מקשה מאוד על קביעה חד משמעית, ואכן קיים צורך למחקרים נוספים בתחום. סכנות שבשימוש בקטמין חשוב לציין כי כאשר נוטלים את הקטמין שלא במסגרת רפואית, קיימת הסכנה לנטילת יתר. נטילת יתר של קטמין מסוכנת, שכן היא דוחפת את האדם אל מעבר לסף הדיסוציאציה אל עבר מצבי האָנֶסְתֶזְיָה (אלחוש והרדמה). רבים מכנים מצב זה כ-"K-HOLE", מצב בו האדם שרוי בסוג של רפיסות וחוסר יכולת להזיז את הגוף. מעבר להיותו של מצב זה מפחיד ומעורר חרדה, הוא יכול אף להוביל לפגיעה חמורה ואף למוות, בעיקר אם האדם שילב את הקטמין עם חומרים נוספים (אלכוהול לדוגמא). כאן המקום להוסיף כי התגובה לקטמין קשה לחיזוי שכן כל אדם מגיב שונה למינונים השונים של קטמין. לכן במסגרות רפואיות ומחקריות, תמיד בסביבה איש מקצוע המשגיח על הליך תקין ובטוח. תופעות לוואי נוספות עלולות לכלול עלייה בקצב לב ולחץ דם, כאבי ראש, בחילות, טינטון (צלצול באוזניים) והתקפים אפילפטיים אם קימת נטייה מוקדמת לכך. בנוסף, קיימת הסכנה להתמכרות פסיכולוגית לקטמין. ההתמכרות הפסיכולוגית שונה מהתמכרות גופנית, ויותר דומה לתלות בחומר, מצב בו האדם מאמין כי הוא חייב את הקטמין על מנת להרגיש טוב או על מנת להקל בסימפטומים של החרדה או הדיכאון. לסיום, חשוב לציין כי הגוף יכול לפתח סבילות לקטמין. מה הכוונה? שעל מנת להגיע לאותו אפקט ראשוני, יש להעלות את מינון לאורך תקופת הטיפול. כאשר הקטמין ניתן על ידי סמכות מקצועית, מתן הקטמין ניתן באופן מבוקר על מנת לצמצם את הנטייה לסבילות. לסיכום במאמר זה סקרנו את ההיסטוריה של הקטמין, היסטוריה שכללה מעבר מהמגרש הרפואי, דרך סצנות הרייב אל עבר ניסויים קליניים עבור אלו הסובלים מדיכאון וחרדה. ראינו כיצד הקטמין יכול להטיב עם הסובלים מהפרעות אלו על ידי כך שתורם להגברת הגמישות המוחית באזורי מוח רלוונטיים הקשורים לחוויה הרגשית. בנוסף, סקרנו את סוגי הטיפול השונים אשר חלקם כבר מאושרים וניתנים על ידי מסגרות טיפוליות שונות, וחלקם שעדיין תחת מחקר. כמו כן, סקרנו את הסכנות הכלולות בשימוש בקטמין שאינו מבוקר. נראה כי קיים פוטנציאל רב בטיפול בקטמין עבור אלו הסובלים מדיכאון וחרדה, בעיקר עבור אלו שאתגרים נפשיים אלו לא השתפרו משמעותית על ידי אמצעי טיפול אחרים (תרופות אנטי-דכאוניות, פסיכותרפיה, וכו'). מחקרים אודות אחוזי ההצלחה של קטמין שונים מאוד במסקנותיהם, אך המסה המחקרית מצביעה על כך שטיפול ממושך, הכולל מתן קטמין פעמיים בשבוע למשך שבועיים או שלושה בהשגחת סמכות רפואית, יכול להקל משמעותית על אתגרים נפשיים אלו, אם על ידי צריכת קטמין בתרסיס אף, דרך עירוי וורידי או ישירות לשריר. הטבה זו יכולה לאף להתעצם אם מוסיפים גם פסיכותרפיה להליך הטיפול בקטמין. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Kew, B. M., Porter, R. J., Douglas, K. M., Glue, P., Mentzel, C. L., & Beaglehole, B. (2023). Ketamine and psychotherapy for the treatment of psychiatric disorders: systematic review.  BJPsych Open ,  9 (3), e79. ‏ Mandal, S., Sinha, V. K., & Goyal, N. (2019). Efficacy of ketamine therapy in the treatment of depression.  Indian journal of psychiatry ,  61 (5), 480-485. ‏ Muscat, S. A., Hartelius, G., Crouch, C. R., & Morin, K. W. (2021). An integrative approach to ketamine therapy may enhance multiple dimensions of efficacy: improving therapeutic outcomes with treatment resistant depression.  Frontiers in Psychiatry ,  12 , 710338. ‏ Niesters, M., Martini, C., & Dahan, A. (2014). Ketamine for chronic pain: risks and benefits.  British journal of clinical pharmacology ,  77 (2), 357-367.‏

התקדמות המחקר בדבר הפוטנציאל הטיפולי של חומרים משני תודעה דוגמת הפסילוסיבין, הדי.אם.טי, האל.אס.די או המסקלין הינה בשורה של ממש למתמודדים עם אתגרים נפשיים מגוונים. יחד עם זאת, ובמקביל לפופולריות המחקרית, גובר גם השימוש באותם חומרים על ידי "מטפלים מדעת עצמם", שרלטנים וגורמים בלתי מוסמכים אחרים המציעים לסקרנים ומתמודדי נפש כאחד התערבות טיפולית, זאת ללא כל הסמכה קלינית מוכרת או מסורתית (לדוגמא, מטפלות ומטפלים שמאנים מסורתיים אשר עברו שנים ארוכות של התמחות כשוליות אצל מאסטרים וותיקים ובכירים מהם, זאת לפני שהחלו לעסוק בדבר באופן עצמאי). לשימוש לא אחראי בחומרים אלו סכנות בריאותיות חמורות, הן במבט נפשי והן במבט פיזיולוגי. כיום, העיסוק הטיפולי-קליני-מערבי בחומרים משני תודעה נעשה רק במסגרות מחקריות (להוציא את המתרחש באוסטרליה, שם טיפול ב-MDMA ופסילוסיבין ניתן באישור רשויות החוק). מסגרות אלו מאפשרות מתן טיפול בטוח בחומרים פסיכדלים, זאת על ידי שילובם של  מטפלים מוסמכים שעברו הכשרה ייעודית, השגחה רפואית והיצמדות לממצאים ופרוטוקולי מחקר המבוקרים על ידי אנשי מקצוע בלתי תלויים. נהלים אלו כוללים את החובה להעניק הליך של "אינטגרציה", הליך התערבותי המתמקד במיוחד בתוכן ו/או בהשלכות של חוויות פסיכדליות, זאת למען הבטחת ביטחונם של אלו שזה עתה חוו את החוויה הפסיכדלית. במאמר זה נסקור את המושג "אינטגרציה", מדוע ניתן עליו דגש מחקרי מעמיק, האופן האחראי ליישומו ומה הגישות להם אינדיקציה מחקרית בדבר יעילותם. תקוותי שמאמר זה ינחה את האלו העוסקים בטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים, וכמו כן, את אלו העתידים להשתתף כנבדקים במחקרים בתחום. חשוב כי האחרונים ידעו לשאול את השאלות הנכונות את מטפליהם בטרם יתנדבו להליך טיפולי אינטנסיבי מסוג זה, ולוודא כי הם מוחזקים על ידי אנשי מקצוע מיומנים, מנוסים ואחראיים. רקע הטיפול הנפשי הנתמך בחומרים פסיכדלים עורר סקרנות מחקרית רבה במערב כבר במהלך שנות ה-50. לאחר תמורות פוליטיות וחברתיות אשר התרחשו בעיקר בארה"ב, הוצאו חומרים אלו אל מחוץ לחוק, והמחקר אודות הפוטנציאל הרפואי הטמון בהם פסק לחלוטין בתחילת שנות ה-70. חזרתו של המחקר בסוף שנות ה-90, והתעצמותו במהלך ה-15 שנה האחרונות, זכה לכינוי "הרנסנס הפסיכדלי", וכעת העיסוק החוקי בחומרים אלו הינו נחלתם של אקדמאים, אנשי רפואה ומטפלים נפשיים כאחד. הממצאים החיוביים העולים מרוב המחקרים העדכניים אודות הטיפול הנפשי המשלב חומרים משני תודעה מעוררים תקווה רבה אצל אלו המתמודדים עם אתגריים נפשיים מורכבים הכוללים חרדה, דיכאון, הפרעת דחק פוסט טראומתית, הפרעות אכילה, התמכרויות לחומרים ואתגרים נוספים. קיימות אינדיקציות ראשוניות בדבר כוחה של החוויה הפסיכדלית המבוקרת על ידי אנשי מקצוע לאפשר שבירת דפוסי התנהגות וחשיבה, זאת גם לאחר נטילה בודדת של אותם חומרים משני תודעה. מחקרים נוספים דיווחו על שינויים במאפיינים אישיותיים (עלייה למשל של ממד המכונה "פתיחות לחוויות"), כמו גם על שיפור בתפקוד וברווחה הפסיכולוגית הכללית. חשוב לציין עם זאת כי השפעתו החיובית של הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים עלול לדעוך ככל שעובר הזמן, במיוחד כאשר הטיפול אינו מלווה בתמיכה ובחיזוק השינויים שהתרחשו. במקביל לזווית החיובית, ההתרגשות המחודשת מההבטחה של הטיפול בחומרים פסיכדליים עלולה למסך מגוון רחב של סכנות. האופי האינטנסיבי והמבלבל של החוויה הפסיכדלית עלול לעיתים להיתפס כמהותי ויסודי, ובהעדרם של הכנה נאותה וסביבה טיפולית תומכת עלול אף להוביל להופעתם של קשיים נפשיים שונים דוגמת חרדה ומתח, הצפתם של זיכרונות קשים, סיוטים, מחשבות מטרידות וטורדניות, שינויים קיצוניים במצבי רוח, דיסוציאציות (תחושת "נפרדות" או "ניתוק" מהמציאות או מתחושת "העצמי") וסימפטומים נוספים אשר יכולים להיחוות כטראומתיים. יש המכנים תופעות אלו כ"שוק אונטולוגי", מצב בו "אמיתות בסיסיות" מוטלות בספק לאור שינויי התפיסה הקיצוניים המתרחשים תחת השפעתם של החומרים הפסיכדליים. בנוסף, גם ההתערבות הטיפולית עצמה, בעיקר זו הניתנת על ידי גורמים שאינם מוסמכים, עלולה להוביל לתוצאות שאינן רצויות. לדוגמא, אחת מתוצאות אלו עונה לשם "מעקף רוחני" (Spiritual Bypassing), הממחישה את הנטייה להתחמק מהצורך לעסוק בקשיים נפשיים המצריכים התבוננות, לזנוח עניינים הנתפסים "כארציים" או להתרחק מהצורך לעבוד על מערכות יחסים עם אחרים, זאת על ידי היאחזות בממד הרוחני, "העליון" אשר נמצא "מעבר" ליכולת התפיסה היומיומית. בהעדר הליך אינטגרציה מעמיק ומקצועי, תופעות מסוג זה ואחרות מובילות רבים להסטת תשומת הלב מאלמנטים טיפוליים מהותיים ולוויתור על הזדמנויות יקירות הנמצאות בליבת העבודה הנפשית המשמעותית. הצורך באינטגרציה על מנת לחזק את הסבירות לחוויה פסיכדלית חיובית ולצמצם את הסכנות האפשריות, יש צורך להעניק מערך טיפול תומך הכולל הליך הכנה והדרכה (ראו מאמר נפרד), מתן אחראי של החומר הפעיל, וכמובן, אינטגרציה מעמיקה ומשמעותית של החוויה הפסיכדלית. לאור העניין הרב אשר זוכים להם החומרים הפסיכדליים הן על ידי בעלי אינטרסים כלכליים והן על ידי ערוצי המדיה השונים, מתקיימת השטחה של המושג "אינטגרציה". אותה השטחה באה לידי ביטוי בהפחתת המשאבים המוקדשים לה על ידי אלו החותרים לקיצוץ הוצאות, והן על ידי "מומחים" מטעם עצמם, ללא הכשרה מקצועית מוכרת הפועלים במחתרת. המושג "אינטגרציה" הוא מונח מערבי, ומאפיין את היישום הקליני של התערבויות שונות אשר צמחו עם התעוררות הטיפול הנפשי הנתמך בחומרים משני תודעה. הוא מביא לידי ביטוי את הצורך "לאחד ולחבר" בין מאפיינים שונים של החוויה הפסיכדלית, להקל את עיבודו של חומר מנטאלי מורכב, להסיק תובנות חדשות ולבחון את השלכותיהם, כל זאת בתקווה כי ייטיבו עם רווחתו, שאיפותיו ותקוותיו של המשתתף. נקודת המוצא היא כי תובנות אלו, קוגניטיביות ורגשיות כאחד, הן בעלות תוקף אישי-סובייקטיבי ("וודאות פנומנולוגית"). ראוי לציין בהקשר זה כי אחד המאפיינים השכיחים של החוויה הפסיכדלית היא "תחושת נואטיות", תופעה במסגרתה המשתתפים מדווחים על "אמיתות רדיקאלית" של התוכן שהוצף במסגרתה ("יותר אמיתי מאמיתי" הינו משפט נפוץ ביותר בקרב העוסקים בעולם החומרים משני התודעה). דרך נוספת להבין את מהות האינטגרציה במישור הפסיכדלי היא "כגשר "המחבר בין החוויה התודעתית תחת השפעת החומרים לבין חיי היומיום. יש המדגישים כי עדיף שתהליך זה יתחיל עוד בטרם נטילת החומר הפעיל, יבהיר ככל האפשר את אשר עתיד להתרחש, יוטמע כחלק אינטגרלי מהתפתחות פנימית עצמאית של המשתתף ויוביל לשינוי התנהגותי. ניסוחים אחרים מבליטים את חשיבות החזרתיות אודות התובנות שעלו במסגרת החוויה, והבהרת ההיגיון שבהן כל פעם מחדש. על ידי עיבוד חזרתי ותרגומו החדש למציאות המשתנה, יכולים המשתתפים להפנים בהדרגתיות את אשר נלמד לתוך מארג חייהם, ובכך לנוע אל עבר תחושת "שלמות" ואיזון בהקשרם הפנימי (גוף ונפש) והחיצוני (למשל, במערכות יחסים). יסודות לרבים נדמה כי הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדלים שונה מהותית מטיפולים קונבנציונליים. אין זה לגמרי כך. יסודות הטיפול הנתמך נשענים על תמות בסיסיות הכוללות: מתן דגש מיוחד לצורך להעניק תחושת ביטחון וסודיות רפואית :  חשוב לבסס מערך טיפולי אשר יעניק תמיכה, מרחב שאינו שיפוטי, נוכחות מאפשרת שאינה "מציפה רגשית" את המשתתפים בשאלות או כנגזרת של התגובות, העמדות או האמונות של המטפלים.   התמקדות שיתופית באג'נדה הטיפולית:  תיעדוף ההיבטים החשובים למשתתפים. לדוגמא, האם הם מעוניינים בחקירת משמעות החוויה הפסיכדלית? עיצוב התובנות? או "רק" בצורך בהרגעה והתייחסות לאתגרים והחוויות השליליות?   הערכה ואיסוף מידע אודות המצב הרפואי, הביו-פסיכולוגי והפסיכו-סוציאלי. בניית תשתית מוגדרת ופורמאלית אודות אופן העבודה המשותפת:  ביסוס הבנות אודות משך הטיפול, תדירותו, מיקומו וגבולותיו. הכשרה וכישורים כפי שראינו, הרנסנס הפסיכדלי מביא עמו הבטחה גדולה לפתיחת אפיקי טיפול חדשים עבור אלו שסל הטיפולים הקיים מתקשה לענות נאמנה על צרכיהם. יחד עם זאת, השילוב שבין חוסר הרגולציה בדבר מסלולי הכשרת מטפלים לבין זמינותם הרבה של אותם חומרים מוביל, לעיתים רבות מידי, לשימוש מופקר וחסר אחריות של "מומחים" מטעם עצמם. לשם כך, גופי מחקר רבים ניסו לנסח מה דרוש ממטפלים המעניקים אינטגרציה כחלק מהטיפול הנתמך בחומרים פסיכדלים. נתוני הבסיס כוללים כמובן הבנה של ההשפעה הפסיכדלית. הבנה זו תקפה עבור כל אחת מהמשפחות תחת המטרייה הפסיכדלית הרחבה הכוללת את משפחת הפסיכדליים הקלאסיים, האסוציאטיביים, האמפתוגניים והא-טיפוסיים (הסבר מעמיק אודות כל סוגי המשפחות באתר). כמו כן, חשוב כי מטפלים יבנו את מנגנון הפעולה של אותם החומרים, בדגש כמובן על המחקר העדכני בתחום עבר כל משפחה ומשפחה. חשוב שידע זה ישלים כישורים בין אישיים הכרחיים כגון עמדה ונוכחות אמפתית, הנכונות להשקיע במאמצים בוני אמון ויושרה אתית. לאור הביקוש הרב שבהתנסות בטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה, בשילוב עם העובדה כי עולם זה משיק במובנים שונים עם עולמות ידע שאינם מערביים, הכרחי שהמטפלים יהיו מודעים, פתוחים וסקרנים לדרכי הבנה שונות (בין אם מדובר בעמדות "רוחניות" יותר, מסורתיות או "ניו-אייג'יות"), גם אם אינם פועלים לפי קווי הבנה אלו בעצמם. דרישות מסוג זה מדגישות את הצורך לא רק במיומנויות מבוססות תאוריה, אלא גם בלמידה מתמשכת של גיבוש עמדות התייחסות גמישות כלפי עולם תוכן זה. מסוגלות זו, כמובן, אינה דרישה התקפה בלעדית לטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה, והיכולת להביא לידי ביטוי לא רק את ה"מה" (What) אלה גם את ה"איך" (How) הינה דרישה כללית אותה מרבים לכנות "מטה-מיומנות" (Meta-skills). עד כאן חלקו הראשון של המאמר. בחלקו השני נעסוק בשלבי האינטגרציה, בצורך להתאמה אישית ובמושג מעניין במיוחד העונה לשם "דילמת ההכוונה".  אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Bathje, G. J., Majeski, E., & Kudowor, M. (2022). Psychedelic integration: An analysis of the concept and its practice.  Frontiers in Psychology ,  13 , 824077. ‏ Earleywine, M., Low, F., Lau, C., & De Leo, J. (2022). Integration in psychedelic-assisted treatments: Recurring themes in current providers’ definitions, challenges, and concerns.  Journal of Humanistic Psychology , 00221678221085800. ‏ Gorman, I., Nielson, E. M., Molinar, A., Cassidy, K., & Sabbagh, J. (2021). Psychedelic harm reduction and integration: A transtheoretical model for clinical practice.  Frontiers in psychology ,  12 , 645246.

פסיכולוגית אמריקאית וחלוצה מרכזית של מדע השילוב של חומרים משני תודעה (בעיקר LSD ומסקלין) כחלק אינטגרלי מהטיפול הנפשי, אשר החלה את דרכה כאחת מתלמידותיו, ומאוחר יותר כשותפתו למחקר, של הפסיכיאטר סידני כהן (מאבות הטיפול הפסיכדלי ב-LSD) הישגיה המרשימים נבדלים לא רק בהיותה אישה בתחום בו לגברים דומיננטיות מכרעת. היא נכללת כאחת מפורצי הדרך שבטיפול באלכוהוליזם בעזרת LSD, ואף הייתה המטפלת של מייסד "אלכוהוליסטים אנונימיים", ביל ווילסון, וכך נחשבת לשותפה מרכזית במהפכת הטיפול הקבוצתי עבור אלו המתמודדים עם קשיי התמכרויות ברחבי עולם. מחקרה של אייזנר בולט במיוחד לאחר שהרחיב משמעותית את מושג "הסט והסטינג" (כלומר, תרומתם של הסביבה החיצונית ומרכיבי האישיות הפנימיים לאופי השפעתה של החוויה הפסיכדלית). אייזנר הגתה את מושג "המטריקס של הסט והסטניג", אשר ביסודו ההתחשבות בהשפעות ההדדיות של הסביבה המיידית של המטופל, הן לפני והן אחרי החוויה הפסיכדלית. מטריקס זה כולל, בין היתר, את מערכות היחסים עם המשפחה והחברים, מצב חייהם וגורמים חברתיים אחרים שעשויים להשפיע על תוצאותיה. היא מדגישה את אלמנטים שכיום נחשבים כבסיסיים ויסודיים בכל טיפול הנתמך בחומרים דוגמת ​​הסביבה הבטוחה, התומכת והלא שיפוטית למען עיבוד משמעותי לצד צמיחה פוטנציאלית מייטבית. Eisner, B. G., & Cohen, S. (1958). Psychotherapy with lysergic acid diethylamide. The Journal of nervous and mental disease , 127 (6), 528-539.‏ Eisner, B. (1997). Set, setting, and matrix. Journal of psychoactive drugs , 29 (2), 213-216.‏

"הכנסייה הילידית אמריקאית”, הידועה גם בשם "פיוטיזם" (Peyotism), היא דת סינקרטית (כלומר, דת המשלבת בין תכנים ויסודות מעולמות תוכן ואמונה שונים) בה שלובים מסורות ילידיות מסורתיות יחד עם אלמנטים מעולם הנצרות. מדובר בדת מונותאיסטית המאמינה בקיומה של "הרוח הגדולה" (The great Spirit) הרואה בה את כוח הבריאה. הכנסייה מקדשת את השימוש בפיוטה, קקטוס הגדל במרכז ודרום אמריקה, בו מסקלין מהווה את הרכיב הפעיל. חברי הדת מאמינים כי דרך השימוש בפיוטה מתקיים מפגש בין "הרוח הגדולה" למאמיניה. מקור הכנסייה בשטחה של מדינת אוקלהומה, וניצניה מתוארכים לשלהי המאה ה-19. כיום, זוהי הדת הילידית אמריקאית הנפוצה ביותר בארצות הברית, קנדה ומקסיקו, וכוללת מעל ל-300,000 מאמינים. רבים רואים בה את התוצר של ניסיונות המסיונריים האירופאים להשתית את הנצרות בליבם של התושבים המקומיים, ניסיונות אשר הצליחו רק במידה חלקית.   לכנסייה שני זרמים עיקריים: " חצי הירח" (Half-Moon way) ו"אש צולבת" (Cross-fire way). האחרונה מעניקה מקום מרכזי לתנ"ך, מנהג הטבילה ונוכחות איש דת עת עריכת הטקסים. לעומתם, בדרך חצי הירח, ממעטים להנכיח את התנ"ך, אין חובת יישום טבילה, ואנשי דת בעלי אוריינטציה נוצרית אינם נוכחים במרבית מהטקסים. קיימים גם הבדלים בשדה המסורות הילידיות בנושאים שונים דוגמת השימוש בצמחי מרפא, באש וברכיבים נוספים. הכנסייה רואה בחולי נפשי או גופני כתוצאה של חוסר איזון באדם. קקטוס הפיוטה נועד להחזרת האיזון האישי, אך גם עבור שמירת האיזון ברובד החברתי והקהילתי (בהתאם לכך, חברי כנסייה רבים רואים במסקלין כבטוח לשימושם של ילדים ונשים בהריון, יישום לו אין בסיס מדעי נכון לשלב זה). הטקסים מתקיימים בדרך כלל בטיפי (אוהל דמוי חרוט)  ומנוהלים על ידיי כומר או אנשי דת בעלי אוריינטציה מסורתית יותר (מכונים "אנשי דרכים") זאת בהתאם לזרם הכנסייתי הרלוונטי. האש, אלמנט מרכזי ביותר בהליך הטקסי, מנוהלת ומתוחזקת על ידי משתתף ספציפי האמון על התפקיד. נעשה שימוש במגוון רחב של חפצים נוספים בעלי ממד טקסי הכוללים כלי נגינה, תכשיטים בעלי נופך ריטואלי וכלים נוספים. מבחינה חוקית, הכנסייה התמודדה עם מספר קשיים לשימוש בפיוטה כתוצאה מהתערבות הולכת וגוברת של הממשל בפיקוח חומרים אסורים. חוק חופש הדת  הילידי-אמריקאי משנת 1978, שנקרא גם חוק "חופש הדתות הילידי" (AIRFA), הועבר כדי לספק הגנה משפטית מיוחדת לשימוש של הכנסייה בפיוטה על אף שמסקלין נחשב לחומר האסור לשימוש והפצה. Maroukis, T. C. (2012). The peyote road: Religious freedom and the Native American Church (Vol. 265). University of Oklahoma Press.‏ Jones, P. N. (2007). The Native American Church, peyote, and health: Expanding consciousness for healing purposes. Contemporary Justice Review , 10 (4), 411-425.‏

כנסיית סאנטו דיימי (ˈsɐ̃tu ˈdajmi) הינה דת סינקרטית (דת המשלבת בין אמונות, תפיסות ופרקטיקות שונות על מנת ליצור מיזוג בין תפיסות או אסכולות נפרדות) ואוניברסלית, המשלבת טקסי איוואסקה כאלמנט פולחני מרכזי. ראשיתה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, מקורה באמזונס שבשטחי ברזיל, והיא משלבת בין יסודות מהדת הקתולית, תפיסות אמיניסטיות ושאמניזם ילידי דרום אמריקאי. למרות שאינו נחשב למייסד הדת, כנסיית סאנטו דיימי נשענת כבדות על תורתו של ריימונדו אירינו סרה (Raimundo Irineu Serra), על אורח החיים הבריא לו הטיף ולערכים שקידם הכוללים את הכוח, הענווה, האחווה וטוהר הלב. לאחר מותו, אחד מחסידיו, סבסטיאו מוטה, הקים את "כנסיית סנטו דיימה" לה הוסיף תכנים רוחניים נוספים. היישום הדתי לא עוגן תחילה בטקסט כתוב, שכן רבים מחברי הדת המוקדמים לא ידעו קרוא וכתוב. למרות זאת, הלימוד נעשה באופן חווייתי, באמצעות שירת מזמורים ושימוש בדימויים פיוטיים ומטאפוריים. טקסי האיוואסקה אותם עורכת כנסיית סאנטו דיימי נערכים בדרך כלל מספר שעות ומתבצעים בישיבה שקטה או בשירה וריקוד על ידי מספר רב של משתתפים. לכנסייה מספר רב של מזמורים (כ-130 בקירוב, אשר כלולים באסופה הנקראת - "The Cruzeiro"), חלקם נכתבו והולחנו על ידי אירינו סרה עצמו, וחלקם על ידי ממשיכי דרכו. המפגשים מתחילים ומסתיימים בתפילות נוצריות קתוליות, ונכללים במספר סוגים של טקסים המאופיינים בהתמקדות וריכוז (concentrações), ריקוד (bailados) ובמחרוזת תפילות לשם ריפוי. שתיית האיוואסקה אמנם מתרחשת בכל אחד מהטקסים, הכוונה מאחורי השתייה משתנה בהתאם לטקס, וכמו כן, גם מינון החליטה הנצרכת. תרגול האיוואסקה האופייני לכנסיית סאנט דיימי צבר פופולריות ברמה העולמית במהלך שנות ה-90. יש המשייכים זאת לליבה הנוצרית המעניקה דגש על ערכים דוגמת האחריות אישית, הטפה לחיי קהילה, זניחת הרגלים "רעים" (בעזרה אלוהית), התבוננות וזיכוך המצפון והישענות על אלוהים, האם הבתולה וישוע. אחרים נוטעים את הפופולריות הרבה דווקא בהישענות על אלמנטים רוחניים חיצוניים לדת הקתולית, אלו המושפעים מהתרבות הברזליאית המקומית ויסודות אנימיסטיים ילידיים דוגמת כוחו של הטבע, השמש, הירח והכוכבים ויסוד האחדות בכל היצורים החיים. מקורות Labate, B. C., & Pacheco, G. (2011). The historical origins of Santo Daime: Academics, adepts, and ideology. The internationalization of ayahuasca , 16 , 71. Cemin, A., Wright, R., & Meyer, M. (2016). The rituals of Santo Daime: Systems of symbolic constructions. In Ayahuasca, ritual and religion in Brazil (pp. 39-63). Routledge.‏‏

השימוש בחומרים משני תודעה בישראל אפשרי באופן חוקי אך ורק במסגרות מחקריות קליניות. המחקר בארץ אמנם תופס תאוצה בשנים האחרונות, אך הוא עדיין נחשב כמצומצם ולכן נדיר להשיג שיבוץ במחקר ספציפי. זאת ועוד, רוב הקריטריונים לפיהם מחליטים מי יכלל ומי ישאר בחוץ נחשבים למחמירים ביותר. לכן, עד אשר המחקר בארץ יתרחב משמעותית, אביא לפניכם מעט מהמתרחש מאחורי הקלעים של המחקר הפסיכדלי עבור המתמודדים עם אתגרים נפשיים. בכתבה זו אפרט על תהליך ההכנה וההכוונה, אחד מהשלבים החשובים ביותר בכל מחקר קליני בחומרים משני תודעה. אם כן, מחקרים רבים העוסקים בהשפעותיהם של חומרים משני תודעה כוללים הליך מעמיק של הכנה והכוונה. במסגרת ההליך, מלווי המחקר (אשר הינם הסמכות הטיפולית) מעריכים מגוון רחב של היבטים להם השפעה מכרעת על אופן וטיב החוויה הפסיכדלית אותה עתידים הנבדקים לעבור. כמו כן, הנבדקים רוכשים ידע בסיסי אודות החוויה הפסיכדלית, מתרגלים אסטרטגיות לוויסות רגשי ומקבלים הסבר מפורט אודות הסביבה בה תתרחש החוויה הפסיכדלית. שלב זה מתרחש אחרי שלב ההערכה הקלינית ולפני השלב בו הנבדקים נוטלים את החומרים הפסיכדלים. ניתן לחלק את תהליך ההכוונה וההכנה לשלושה אפיקים מרכזיים: 1.     הערכת הציפיות והמוטיבציות של הנבדקים 2.     פסיכואדיוקציה פסיכדלית (לימוד של תוכן תאורטי רלוונטי) 3.     תרגול אסטרטגיות לוויסות רגשי והיכרות עם הסביבה המחקרית נפרט כעת את האפיקים השונים:   1.     הערכת הציפיות והמוטיבציות ראשית יש להבחין בין שני המושגים. "ציפיות" הוא מושג הממחיש את הערכת הנבדקים אודות העתיד להתרחש במהלך או לאחר החוויה הפסיכדלית. הערכות אלו כוללות צפי לחוויה רגשית, פיזית-סנסורית, קוגניטיבית וההתנהגותית. היבטים רגשיים כוללים לרוב ציפייה להצפה רגשית חיובית (דוגמת אופוריה, חמלה, אושר גדול, אהבה וכו'), שלילית (חרדה, עצב, כעס, לחץ וכו') או לשילוב בין השתיים. הערכה בדבר התחושה הגופנית כוללת לרוב ציפייה לתחושת רגיעה או הנאה ממגע אך לעיתים גם ציפייה לעוררות, מתח, או תסמינים גופניים אברסיביים אחרים. הערכה בדבר המצב הקוגניטיבי משמעותה הציפייה לעלייתו של חומר מנטאלי דוגמת זיכרונות מאירועי עבר, חדירת מחשבות (חיוביות או שליליות) בדבר העתיד להתרחש במסגרת התהליך, אמונות בדבר המשמעות של החוויה הפסיכדלית וכמו כן הערכת מידת החוסן הנפשי העומד לרשות הנבדקים. לכך מצטרפת גם ההערכה התנהגותית המתמקדת בצפי תגובותיהם העתידיות של הנבדקים, זאת בהינתן תרחישים שונים. צפיית הנבדקים חייבת להיבחן גם בהקשר לאופן בו הנבדקים תופסים את הפוטנציאל לשינוי הטמון בחוויה הפסיכדלית. יש המצפים כי החוויה הפסיכדלית תטיב עם הנבדקים "ככדור קסם", כגלולה שלאחר נטילתה מצבם הנפשי ישתפר אוטומטית ללא השקעת משאבים נפשיים נוספים. אחרים תופסים את החוויה הפסיכדלית כנקודת פתיחה לאחריה ניתן יהיה לעסוק בשורשי הכאב הנפשי, זאת תוך השקעת מחויבות, התמדה ומוכנות לעבודה נפשית מאומצת. לעומתם, יש אשר מקווים להיעזר בחוויה הפסיכדלית כ"מעקף רוחני" (תופעה המכונה Spiritual bypassing), הבא לידי ביטוי "בהתנתקות" או "הכחשת" הצרכים הארציים, היומיומיים ובצורך בעבודה פנימית מאומצת, זאת תוך כדי היאחזות בממד מיסטי-רוחני המאפיין חוויות פסיכדליות רבות. על מלווי המחקר לערוך סקירה מקיפה של מגוון ההיבטים, זאת תוך עידוד הנבדקים לביטוי הנרטיבים האפשריים. על המלווים להעניק דוגמאות להיבטים נפוצים  בהינתן והנבדקים מתקשים צפי העתידי כלשהו באופן מילולי. לצד ציפיית הנבדקים, המונח "מוטיבציית הנבדקים" מייצג את סך הרצונות והתקוות בדבר הרווחים האפשריים שבחוויה הפסיכדלית. מוטיבציות נפוצות, בעיקר אצל אוכלוסיות המתמודדות עם אתגריים נפשיים, כוללות את הרצון להורדה בחומרת התסמינים, "לגעת" בשורשי האתגרים הנפשיים או לשפר את טיב מערכות היחסים בחייהם. יש גם המחפשים אחר התפתחות אישית הכוללת את המוטיבציה לשיפור יכולות קוגניטיביות דוגמת הקשב, המיקוד, היצירתיות או הזיכרון, ויש אשר המעוניינים בהתפתחות דתית או העמקת הממד הרוחני בחייהם. חשוב כי המלווים יקיימו שיח כנה, מעמיק ושאינו שיפוטי אודות תקוות הנבדקים השונות. חשוב לזכור כי אין מוטיבציות "טובות", "נכונות" או "בריאות" יותר מאחרות, ועל המלווים לכבד ולהכיל את עולם התקוות הפנימי של הנבדקים. יחד עם זאת, על המלווים להחזיק בעמדה של "צניעות אפיסטמולוגית", שכן לא ניתן לדעת את טיב או אופן החוויה הפסיכדלית מבעוד מועד. האיזון בין ההכלה והצניעות בכוחו לצמצם את הסבירות לאכזבה מצד אחד, ויעצים את תוקפו ומידת מקצועיותו של תהליך ההכוונה וההכנה מצד שני. 2.     פסיכואדיוקציה פסיכדלית לאחר מיפוי הציפיות והמוטיבציות, על המלווים לספק מידע הכרחי אודות מספר מאפיינים של המחקר בחומרים פסיכדליים: א. סוג החומר, מינון וממצאי מחקרים קודמים חשוב כי הנבדקים יהיו מודעים לסוג החומרים אותם הם עתידים ליטול, משמעות המינון הספציפי ואודות ממצאי מחקרים קודמים. במידה והזמן מתיר זאת, אפשרי גם לקיים שיחה אודות מנגנוני הפעולה של החומר הנבדק, ולסקור מעט מהתאוריות המובילות בתחום. ב. חוויות סובייקטיביות נפוצות לאחר השיח אודות סוג החומר, משמעות המינון ומנגנוני הפעולה האפשריים, חשוב לחשוף את הנבדקים למספר חוויות סובייקטיביות נפוצות לסוג החומר והמינון הנתון. יש להתמקד הן בחוויות נפוצות חיוביות (הצפה של רגשות חיוביים, רגיעה, חזיונות בעלי ערך של קדושה ותחושה סנסורית נעימה), שליליות (חרדה, עצב, הצפתם של זיכרונות כואבים, קלסטרופוביה, פחד מאיבוד שליטה או מעיוותים בתפיסת העצמי) והן הניטרליות (אינפביליות, נואטיות, שינויים בתפיסת הזמן והמרחב וחשיבה פרדוקסלית). ג. סיכונים ותופעות לוואי: על המלווים להציג לנבדקים את תופעות הלוואי הנפוצות בהקשר החומר ומינונו: תופעות לוואי קוגניטיביות: דה-ריאליזציה, או התחושה שהסביבה "אינה אמיתית". דה-פרסונליזציה, או תחושה "דמוית חלום" של התנתקות מהסביבה. חשיבה שאינה קוהרנטית, בלבלול, שינויים בתפיסת הזמן והמרחב, וריצת מחשבות (thought racing). שינויים בתפיסה החושית (ראיה, מישוש ושמיעה). קשיים בריכוז. תופעות לוואי פיזיולוגיות: אישונים מורחבים. סְחַרחוֹרֶת עייפות ותשישות חולשת שרירים תחושות גוף חריגות : דופק מואץ, נשימה מהירה, הזעה. בחילות כאבי ראש עוררות מינית תופעות לוואי רגשיות: חרדה עצב עמוק אופוריה כעס וזעם כמיהה למגע הפרעת תפיסה מתמשכת (HPPD) – תסמונת נדירה במסגרתה ממשיך האדם לחוות עיוותים תפיסתיים, לפעמים כחודשים או שנים לאחר הפסקה מוחלטת של השימוש בחומר. חשוב לציין כי לכל נבדק יינתן בשלב זה עלון מפורט אודות מגוון החוויות הסובייקטיביות ותופעות הלוואי האפשריות. 3.     תרגול, הדרכה והיכרות הסטינג חלק מהותי משלב ההכנה וההכוונה כולל תרגול והתכוננות לקראת אירועים אשר יכולים להעיב על החוויה הפסיכדלית: א. תרגול אסטרטגיות לוויסות רגשי החוויה תחת חומרים משני תודעה עלולה להיות אינטנסיבית ומבלבלת. עבור חלק מהנבדקים, ובמיוחד עבור אלו חסרי הניסיון הקודם, חוויה זו עשויה לעורר חרדה וצורך עז בשליטה. נהוג לכנות מקרים אלו כ"חוויות פסיכדליות מאתגרות", המתאפיינות לרוב בפחד או בהלה קיצוניים, תחושות גוף מטרידות וחשש מאיום מיידי. אתגרים אלו מתרחשים לעיתים גם כאשר הנבדקים מודעים לבטיחותם הפיזית ולאופי החולף של החוויה. רבים ינסו להתמודד עם אתגרים אלו על ידי ניסיונות להפעלת שליטה (הימנעות חווייתית) אשר בדרך כלל נכשלות בהשגת ההקלה המיועדת. מחקרים רבים מצביעים כי נבדקים דיווחו על הקלה משמעותית כאשר הם "נכנעו" או "שחררו" מהצורך להשיג שליטה (letting go), דבר אשר הוביל לתפיסת החוויה הכוללת כחיובית ומשמעותית. מלווים ונבדקים רבים מציינים כי תרגול וביצוע בפועל של אסטרטגיות לוויסות רגשי תורמים משמעותית להגברת הסיכוי לצלוח את רגעי החוויה המאתגרים. לכן, על המלווים והנבדקים להקדיש זמן לבחירה ותרגול של אסטרטגיות הרגעה. חלק מהנבדקים מצוידים מבעוד מועד באסטרטגיות לוויסות רגשי זאת כחלק אינטגרלי משגרת חייהם. בין האסטרטגיות נפוצות נציין את אלו המבוססות "מיינדפולנס", דמיון מודרך ותרגול נשימתי. במקרה וברשות הנבדקים אסטרטגיה קיימת, על המלווים והנבדקים לקיים שיח אודות האופן בו האחרונים ירגישו בנוח להוציאן לפועל במהלך החוויה הפסיכדלית, ואודות האופן בו המלווים יתמכו בפעולה זו. במקרה וחלק מהנבדקים אינם מתורגלים באסטרטגיות וויסות רגשי, על המלווים להציע מספר אסטרטגיות נפוצות, לתרגלם יחדיו, ולהעניק לראשונים את הרשות לבחור את האסטרטגיה המתאימה להם ביותר. חשוב לציין כי לכל נבדק יינתן בשלב זה עלון מפורט אודות אסטרטגיות לוויסות רגשי נפוצות. ב. תמיכה על ידי מגע - שיח ותיאום ציפיות הספרות המקצועית חלוקה בדבר נוכחותה של התמיכה במגע קל בעת החוויה הפסיכדלית. עבור חלק מהנבדקים, מגע מסוג כלשהו הינו בגדר של חדירה למרחב האישי, חדירה שעלולה להוביל לחציית סף החרדה ולהסטה מתהליך ההתבוננות הפנימית. עבור נבדקים אחרים, מגע קל, הכולל למשל החזקת יד, יכול להעניק תמיכה משמעותית, לשמש ככלי לשיכוך חרדה ולתמיכה בהתבוננות הפנימית. קו מנחה אודות השימוש במגע הוא ביסוס "חוזה טיפולי" הכולל שיח מעמיק במסגרתו שוקלים המלווים והנבדקים את הרלוונטיות, הרצון והלבטים הקיימים שבשימוש במגע. על המלווים לוודא כי הנבדקים אינם פועלים משיקולים של חוסר נעימות, או מתוך נכונות להסכים עם סמכות גם כאשר אינם משוכנעים כי הדבר ייטיב עימם. לכן, ובנוסף לשיח מעמיק בשלב ההכנה, קיימת החובה על המלווים לשאול בברור את הנבדקים האם ברצונם להיעזר במגע קל לפני ובמהלך החוויה הפסיכדלית עצמה. ג. ביקור והיכרות עם סטניג יום הדוסינג חלק בלתי נפרד משלב ההכנה וההכוונה כולל היכרות עם הסביבה המחקרית. על המלווים להציג בפני הנבדקים את החדר בו תיערך החוויה הפסיכדלית, המיטה עליה ישכבו, התנסות בשימוש בכיסוי העיניים ואוזניות והיכרות עם המלווים המשניים. כמו כן, יינתן הסבר אודות אופן השימוש בשירותים, אכילה ושתייה, היעזרות בכתיבה או באביזרי היצירה המונחים בחדר ומקרים ותגובות נוספים. בכתבה הבאה בסדרה נלמד על "הדוסינג סשן" (Dosing session) השלב בו נוטלים את החומר הפסיכדלי.     אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Ching, T., Grazioplene, R., Pittenger, C., & Kelmendi, B. (2023). Yale program for psychedelic science (YPPS) manual for psilocybin combined with non-directive support in the treatment of OCD.‏ Cosimano, M. P. (2021). The role of the guide in psychedelic-assisted treatment. Handbook of medical hallucinogens , 377-394.‏

תנועה רעיונית המבוססת בעיקר על ערכים ויסודות תיאורטיים המתמקדים בצורך שבמימוש הפוטנציאל הטמון באדם. שורשי התנועה על תשתית תאוריית "פרמידת הצרכים של מאסלו", ובמיוחד על השלב העליון הוא "המימוש העצמי" (Self-actualization). התנועה מורכבת מהוגי דעות, אמנים, מדענים ואנשי טיפול המאוגדים סביב התפיסה כי כל אדם יכול, ועליו לשאוף, לחיים של שמחה, יצירתיות והגשמה, זאת על ידי הכוונה עצמית ההאינהרנטית לאדם. לתכונה טבעית זו רכיב חברתי, שכן, החתירה האישית להגשמה מעודדת ומובילה את הפריטים השונים בחברה להגשמת הפוטנציאל הטמון בכל אחד. רבים ראו בתנועה זו כחלק מזרם "תרבות הנגד" של שנות ה-60 של ארה"ב, כזו הקוראת תיגר על הפסיכולוגיה הקונבנציונלית והממסד הדתי המאורגן. תומכיה ראו בתנועה כמבשרת של פילוסופיה פסיכולוגית ייחודית, כמערכת בעלת מבנה יציב הכולל סט רחב של ערכים המקדשים את הצורך במתן התנאים לצמיחה אישית. ראשיתה של התנועה בשנות ה-50. היא הוקמה על ידי גלן דומאן וקארל דלקאטו ומרכזה במכון Esalen השוכן בביג סור אשר בקליפורניה. המכון נחשב אז כמהפכני, שכן, היווה במה מכובדת לאפיקי חקירה פסיכולוגית אשר נחשבו אז כשוליים או אקסצנטריים, ביניהם ההתמקדות ביישומים המקדשים את החיבור גוף-נפש, דגש על תרגול וחקירה תודעתית, מיינדפולנס ויישומים נוספים אשר היום מוגדרים "כמיינסטרים" לכל דבר והעניין. המכון גם שימש את התנועה לקידום התערבויות חקירתיות אשר נחשבות לאלטרנטיביות עד לעצם היום הזה דוגמת הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית (ראו ערך נפרד) ותורות טיפול נוספות השאובות מתורות ופילוסופיות מזרחיות. בין החברים והתומכים המרכזיים של "תנועת פוטנציאל האדם" חשוב לציין את הסופר אלדוס האקסלי, הפסיכולוג קארל רוג'רס, אלן ווטס, אברהם מאסלו, ריק דובלין וסטניסלב גרוף. לצד הפופולאריות הרבה לה זכתה התנועה, היא גם עוררה ביקורת רבה על ידי אלו אשר ראו בה, ובפסיכולוגיה ההומניסיטית שבבסיסה, סט של ערכים המקדשים התמקדות יתרה בעצמי, חומריות במסווה של רוחניות ואף עידוד להתנהגויות "נרקיסיסטיות" ואובססיביות. בנוסף, היא נתפסה כמחזקת את קיום של הבדלים חברתיים, זאת לאור העדר הדגש על סוגיות הקשורות לגזע ומעמד. התנועה ומרכז Esalen פועלים עד לעצם היום הזה, ואף זכו לסוג של תחייה מחודשת לאור התעוררות המחקר בחומרים פסיכדליים (הרנסנאס הפסיכדלי – ראו ערך נפרד). Stone, D. (1978). The human potential movement. Society , 15 (4), 66-68.‏ Goldman, M. (2012). The American soul rush: Esalen and the rise of spiritual privilege . New York University Press.‏ Kripal, J. J. (2011). Esalen: America and the religion of no religion. In Esalen . University of Chicago Press.‏