Search Results

מחווה למורשתו של הפרופסור בני שנון בחודש האחרון נפרדנו מאחד המוחות המבריקים והמקוריים של האקדמיה הישראלית בכלל, וחקר הפסיכדליים הישראלי בפרט. בני שנון היה פסיכולוג קוגניטיבי ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כתב בצורה יוצאת דופן על מהות התודעה, מנגנוני השפה והשפעות של חומרים פסיכדליים קלאסיים, במיוחד אודות ה-DMT, החומר הפעיל בחליטת האיוואסקה. ספרו הבולט ביותר הוא "האנטיפודים של המוח: שרטוט הפנומנולוגיה של חווית האיוואסקה" (The Antipodes of the Mind: Charting the Phenomenology of the Ayahuasca Experience) אשר יצא לאור בשנת 2002. מדובר באחד המחקרים האקדמיים המקיפים ביותר על ההשפעות הסובייקטיביות תחת DMT. שנון היה דמות יוצאת דופן, שנויה במחלוקת לדעת רבים. הוא לא התבייש להעיד כי השתמש בחומרים פסיכדליים באופן כללי, ובאיוואסקה באופן פרטני (מעל 160 התנסויות לדבריו). הוא לא התבייש לקשור בין החוויות האישיות תחת חומרים אלו לבין עיסוקו האינטלקטואלי-מחקרי בהבנת התודעה "היומיומית" כפסיכולוג קוגניטיבי. ייתכן אמנם כי סיבה נוספת להיותו שנוי במחלוקת  נעוצה בתעוזתו להציע רעיון חוצה גבולות. לפיו, חוויות דתיות מאותו סיפור מקראי אותו כולנו מכירים היטב, עשויות להיות תולדה של השפעתם של חומרים פסיכדליים, אשר הופקו מעולם הצומח הייחודי לסביבה הים תיכונית. פרופסור בני שנון יש שימסמסו את הרעיון כלא רציני, חסר תימוכין או כאחד שמקורו בתקווה אישית של המחבר. ייתכן וכך היה הדבר. יחד עם זאת, המדע לדעת רבים חייב לחבק גם רעיונות פורצי דרך, אשר יערערו את עולם התפיסה המדעית של הזמן הנתון. מכאן חשוב להכיר ולהודות לאנשים אשר לוקחים סיכונים מקצועיים מסוג זה, ולהציף את מהות דרכי מחשבתם הייחודית. כתבה זו נובעת מהתחייבות זו. אשמח להביא לפניכם את עיקרי מאמרו "Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis" ("אנתאוגנים תנכיים: היפותזה ספקולטיבית"). לאחר מכן ארחיב על מקומם של חומרים פסיכדליים בכמה מסורות מהעת החדשה, ואנסה לחבר בין המידע אשר מעניק המדע המודרני בחומרים פסיכדליים לבין אותה אפשרות מרתקת אותה הציף פרופסור שנון. בואו נתחיל:   איוואסקה, צמחים מזרח תיכוניים ו"חוויה אנתאוגנית" פרופסור שנון פותח בהתמקדות באלמנט פסיכולוגי המשותף לכלל התרבויות הוא החיפוש אחר "תחושת התעלות", אותה הוא רואה כסוג של אינסטינקט אנושי בסיסי. לחיזוק תענה זו, נעזר שנון במחקריהם של חוקרי תרבות שונים אשר במוקד תשומת ליבם, ההישענות של אותן תרבויות בחומרים פסיכואקטיביים ככלים עליהם "ניתן לרכב" אל עבר חוויה רוחנית מסוג זה. אותם חומרים פסיכואקטיביים שייכים למשפחה אחת ספציפית אותם אנו מכנים בספרות המחקרית "חומרים אנתאוגנים" – חומרים אשר בכוחם "לעורר את האלוהים" או את "תחושת החיבור לאלוהות" מ"בפנים". פסיקוטריה וירדיס המכיל DMT ואכן ההישענות על צמחים בעלי הפוטנציאל לייצר חיבור עם "המחוזות הגבוהים של הרוחניות" עמדה בלב ליבם של שיטות שמאניות רבות. מצד אחד, פרופסור שנון מדגיש בכתביו את חליטת האיוואסקה הנפוצה ביבשת דרום אמריקה, שכן, מאוחר יותר ישווה בין הדימון הפרמקולוגי הספציפי הקיים בינה לבין צמחים שמקורם בעגן המזרח התיכון. יחד עם זאת, חשוב היה לפרופסור שנון להדגיש כי השימוש בחומרים פסיכדליים נוספים שיחק תפקיד מרכזי במספר רב של דתות העולם הישן. הוא מציין למשל את "הסומה" (סוג של נקטר פסיכואקטיבי המופיע בוודות ההינדיות אשר ייתכן ומקורו בפטריית "האמניטה מוסכריה" ), או את אשר התרחש בעיר היוונית "אילוסיס" אשר בקרבת אתונה, אליה עלתה לרגל האליטה האינטלקטואלית של יוון ורומא על מנת לזכות בטקס ייחודי של שתיית משקה "הקיקיון" עליו נרחיב בכתבה נפרדת.   עץ השיטה המכיל DMT כאמור, לב מאמרו הספציפי של פרופסור שנון נשען על הדמיון הפרמקולוגי והחוויתי שבין האיוואסקה לבין הפוטנציאל הפסיכדלי הטמון בשילובם של צמחים מזרח תיכוניים ספציפיים. במילים אחרות, ממש כמו בחליטת האיוואסקה, קיימים באזורנו צמחים המכילים את החומר הפסיכואקטיבי DMT (דימתילטריפטמין), וצמחים נוספים המכילים מעכב של אנזים ספציפי, בלעדיו הגוף יפרק במהירות את ה-DMT, וימנע מהחוויה הפסיכדלית לבוא לידי ביטוי. בעוד שהאיוואסקה כוללת את עלי הצמח Psychotria viridis, ומעכב האנזים הנמצא בסוג של גפן העונה לשם Banisteriopsis caapi, כאן אצלנו במזרח התיכון ייתכן וניתן להגיע לאותו אפקט משילוב תמצית הלקוחה מעץ השיטה (ממנו נמצה את ה-DMT), ותמצית מהשיח Peganum harmala ("שבר לבן" בעברית או באנגלית Wild Rue או Syrian Rue), ממנה נפיק את אותו אנזים מעכב. בנסטריופסיס קאפי - גפן האיוואסקה- המכיל מעכב אנזים MAO נזכיר כי החומר הפעיל באיוואסקה מעורר חזיונות עוצמתיים כמו גם עיוותים ושינויים בכל אפיקי התפיסה האחרים. מבחינה מחשבתית, שתיית האיוואסקה כוללת תובנות אישיות, רעיונות הנחווים כנשגבים, תגובות רגשיות וחוויות רוחניות-מיסטיות עמוקות. יתרה מכך, החוויה תחת האיוואסקה מעלה את התחושה כי האדם נפגש עם "מציאות אחרת", כי הוא בעל גישה למקורות ידע חדשים, או שהמסתורין, כמו גם האמיתות האולטימטיביות של היקום, מתגלות בפניהם. לא מפתיע כי לעתים קרובות, המתנסים באיוואסקה ובחומרים אנתאוגנים אחרים מתארים את המאורע "כמפגש עם האלוהי". "שבר לבן" המכיל מעכבי אנזים MAO באופן רעיוני, חוויות מסוג זה מתיישבות בנוחות עם תיאורים של התגלויות נבואיות. לכן, ובנוסף לדמיון הפרמקולוגי, ההשערה של פרופסור שנון נשענת גם על ניתוח החוויה כפי שמפורט בטקסטים, שיקולים לשוניים, פרשנות של טקסטים יהודיים ישנים ומסורות עתיקות אחרות של המזרח התיכון ומידע אנתרופולוגי רלוונטי. בואו נראה כיצד פרופסור שנון מסביר נקודה זו על ידי התמקדות בגדול הנביאים, הוא כמובן משה רבינו.   משה והסנה הבוער "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (ספר דברים ל"ד)   לפי המסורת היהודית (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, ל"ט ע"ב), ובניגוד לנביאים האחרים, משה הוא הנביא היחיד אשר ראה את האלוהים, ודיבר אליו ישירות, פנים אל פנים. לפי שנון, ניתן לאתר מאפיינים דומים בין חוויות פסיכדליות-מיסטיות לבין האופן בו נכתב בכתובים אודות חוויית ההתגלות של משה. הוא פורט את טיעוניו בצמוד למספר המפגשים של משה עם האלוהים. הראשון התרחש במדבר סיני, שם התגורר משה עם חותנו יתרו, אשר כזכור היה כהן בחבל מדין: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.   וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.   וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות פרק ג', פסוקים א'-ד') "המפגש עם האלוהי" היא אחת מהחוויות הנפוצות אודותן מדווחים המתנסים באיוואסקה במינונים גבוהים. יחד עם זאת, מסיבות השמורות לפרופסור שנון, הוא מעדיף להתמקד באלמנט השני בתיאור, אודות המפגש עם אותו סנה "שאיננו אכל". שנון מציע כי אותו מפגש אינו היה כרוך או מעוגן בשינוי בעולם האמיתי, אלה שיקף שינוי קיצוני במצב התודעה של המתבונן -במשה עצמו. תחושת הזמן של משה השתנתה, ורגע ממשי בזמן הפיזי נתפס באופן סובייקטיבי כנצח. שינויים בתפיסת הזמן והמרחב שכיחה ביותר תחת השפעת חומרים פסיכדליים קלאסיים באופן כללי, ותחת השפעת DMT באופן פרטי. כך, כשהביט בשיח, הרגיש משה שעבר זמן רב. כמה רב? מספיק על מנת שהשיח שלפניו יישרף כליל. ייתכן כי בתחום הפיזי-חיצוני חלף רק שבריר שנייה, אך מנקודת חווייתו של המתבונן, לא נתפס שינוי ממשי במרקם הזמן-מרחב. המפגש השני הוא של משה ואחיו אהרון עם חכמי ומכשפי פרעה. שני הצדדים הפכו בו מוטות לנחשים (או לזוחלים גדולים):   "ַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין.   וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן.   וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.   וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (שמות פרק ז', פסוקים י'-יג'). שנון מצרף לטענותיו ממצאים מהספרות האנתרופולוגית אודות תוכנם המיוחד של חזיונות האיוואסקה, שם הזיות וויזואליות אודות נחשים נחשבים לנפוצים ביותר. יתרה מכך, ספרות זו גם מציינת חזיונות בהם מוטות ועמודי עץ הופכים לנחשים או לסוגים שונים של זוחלים. המפגש השלישי אותו מציין המקרא נחשב אולי לאירוע הקדוש והעצום ביותר בתנ"ך - מעמד הר סיני. במאורע זה ניתנו עשרת הדיברות אל משה, ונוצרה אותה הברית בין ה' לעמו ישראל. במעמד זה התבקשו בני ישראל לנקוט בשלושה ימים של טהרה וקידוש (כולל האיסור לקיום יחסי מין), ונכתב כי אלוהים בא על ההר, ותחת עונש מוות לא הורשה איש חוץ ממשה לצעוד קדימה: "וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים:  אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה.   וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.   וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר.   וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.   וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.   וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה.   וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם:  פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.   וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ:  פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה.   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי:  כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ.   וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה--פֶּן-יִפְרָץ-בָּם" (שמות פרק י"ט, פסוקים טו' – כ"ו). גם כאן, קיימים מספר מאפיינים המשיקים במיוחד לחוויית האיוואסקה, אך פרופסור שנון מעוניין להטיל זרקור על הבקשה להיטהרות של שלושה ימים, כולל ההימנעות מפעילות מינית, שכן, בכל ההקשרים המסורתיים של שימוש באיוואסקה, הגבלות מסוג זה נחשבות לסטנדרטיות.  בנוגע למעמד הר סיני, שנון מדגיש שלוש תכונות הנפוצות גם בהקשרי האיוואסקה. הראשונה היא נוכחותן של אש וזוהר. המחקר האנתרופולוגי מדגיש במיוחד את "המפגש עם אור" בקרב צורכי החליטה, אור המאופיין "כעילאי", ואכן פעמים רבות בצורה של אש. במינון גבוהה, לעתים קרובות צורכי החליטה מרגישים שבראיית האור הם נתקלים בבסיס ההוויה, הבסיס שהינו המקור של כל מה שקיים, הכוח המקיים את הקוסמוס, החיים והנפש. רבים אכן מזהים חוויה זו כמפגש עם האלוהים. בספרו של שנון, הוא מביא מספר ציטוטים של מפגש מסוג זה. הנה אחד מהם לפניכם: "מולי היה מקור אור מבריק ביותר, כמו פנס רב פנים. ידעתי שאם אסתכל ישר קדימה, אתמוטט ואולי אמות. כך, סובבתי את ראשי. במהלך החוויה הזו, הרגשתי כאילו אני מאבד את תחושת העצמי שלי ואת יכולת הזיכרון." המאפיין השני אותו מציין פרופסור שנון הוא הפחד מהמוות. פחד כזה נפוץ ביותר תחת השפעת האיוואסקה, שכן, רבים מהמתנסים חשים לעתים קרובות כי הם עומדים למות. בנוגע למאפיין השלישי, מציין שנון את הסינסתזיה, כלומר חוויה תפיסתית של מיזוג אפיקי תחושה שונים (שמיעת צבעים או ראייה של מוזיקה), עיוות תפיסתי נפוץ ביותר תחת חומרים פסיכדליים קלאסיים באשר הם. בטקסט המקראי שצוטט לעיל, אנו קוראים שבני ישראל ראו את הרעם וכמו כן את רעש השופר. ההתגלות הרביעית עליה מצביע שנון לקוחה משמות פרק ל"ג, פסוקים אשר אודותם התחבטו פרשני מקרא רבים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.   יג  וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.   יד  וַיֹּאמַר:  פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ.   טו  וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.   טז  וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ--הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ} יז  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה:  כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.   יח  וַיֹּאמַר:  הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ.   יט  וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם.   כ  וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי.   כא  וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר.   כב  וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי.   כג  וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. איך יכול להיות לאלוהים פנים וגב? כיצד ניתן לראות כל חלק מן האלוהים? הרמב"ם הסביר כי בהקשר זה הכינויים 'פנים' ו'מאחורי' מתייחסים בהתאמה לרמות גבוהות ונמוכות יותר של הבנת האדם את האלוהי או להיבטים מרכזיים למול הפריפריאליים של מהותו (הרמב"ם 1963). שנון מציע הסתכלות אחרת, שוב כמובן דרך הבנת חווית האיוואסקה. לראות דמויות או ישויות מבלי יכולת לתפוס בצורה בהירה את תווי פניהם הוא היבט נפוץ בחוויית ה-DMT. באחד ממחקריו של פרופסור שנון אשר התמקד בצרכנים מנוסים של חליטת האיוואסקה, מציין הוא את התיאור הבא: "ראיתי דמות. זו הייתה אישה, אבל לא אדם רגיל, לא בן אדם רגיל. ראיתי את האישה הזו בבירור, אבל לא יכולתי לראות את פניה. כל כך רציתי לראות את פניה, והפצרתי בה בבקשה, בבקשה תראה לי את פניך. היא הלכה קדימה, הרחק ממני, עם הגב אליי. המשכתי להפציר בה. מהר מאוד היא הפנתה את ראשה לאחור, לעברי. זה היה כל כך מהיר שבקושי יכולתי לראות כלום. הדבר היחיד שזיהיתי היה חיוך. היא חייכה אלי בצורה שהיא גם מיטיבה וגם מעט מלגלגת, כאילו כדי להצביע על כמה קטן אני כבן אדם. ואז היא המשיכה ללכת כשרק הגב שלה מופנה אלי." מה שפרופסור שנון התרשם ממנו בתיאור המקראי הוא לא רק הסתרת פניו של האלוהים, אלא הפצרותיו של משה. מה שקורה במהלך מפגש האיוואסקה, ובמיוחד מה שרואים בחזיונות שהחליטה מעניקה, אינו רק פונקציה של החליטה עצמה. לאדם השותף בטקס האיוואסקה יש גם תרומה אקטיבית חשובה ביותר. ייתכן לדבריו כי מה שקורה במהלך הטקס הוא סוג של אינטראקציה, בין המשקה עצמו לבין האדם השותה. במילים אחרות, עם הניסיון, האינטראקציה של האדם עם חזיונותיו הופכת לפעילה יותר. שותים המנוסים פחות עם ניווט החוויה רואים תחילה רק "אלמנטים" ללא הבחנה ברורה אודותם. מאוחר יותר (או עם הגדלת המינון), מתאפשרת הכניסה "אל תוך" החזיונות, בדומה לשחקן בסצנה ספציפית. עם תרגול מתקדם, אדם יכול לקיים אינטראקציה עם הישויות, היצורים או האובייקטים שרואים בחזיונותיו. במקרים המתקדמים ביותר (ולכן, גם אלו הנדירים), אפשר אפילו לעצב את החיזיון עצמו לפי רצון המתנסה (בדומה אולי לחוויית "חלום צלול"). נציין בזאת כי מבחינה מחקרית, קיים מתאם בין תכונות אישיות מסוימות לבין היכולת להיות במגע פעיל עם המתרחש בחיזיון, והם כוללים בעיקר את הסקרנות, אומץ, תעוזה, נחישות, התעקשות, התמדה, כמו גם נטייה להימשך אל הבלתי ידוע. לדעת שנון, קריאת הכתובים מגלה שמשה הפגין תכונות אישיות מסוג זה. המפגש החמישי והאחרון הנוגע לממשק בין הסיפור התנכי לפנומנולוגיית האיוואסקה מתמקד בחזרתו של משה מהר סיני בפעם השנייה, עת נשא הוא את לוחות הברית כאשר פניו קורנות. "    וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.   ל  וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו." (שמות פרק ל'ד, פסוק כ"ט-ל') חווית צבע באופן בהיר ובוהק, הבאה לידי ביטוי גם בתפיסת פניהם של אנשים בסביבה "כזורחים", או כנראים צעירים יותר, "בעלי עור חלק יותר" או "כיפים יותר", היא חוויה נפוצה תחת השפעת האיוואסקה.   DMT  תוצרת הארץ בספר שמות, מיד לאחר תיאור מעמד הר סיני, אנו קוראים: ַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.   וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.   וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים .   שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים .   אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.   וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.   כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ."  וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים :  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.   וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.   וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים;  וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב.   וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.   בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים:  לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ.   וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ.   וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.   וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.   וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.   כ  וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים.   וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.   וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ} וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים:   אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.   וְצִפִּיתָ אֹתוֹ, זָהָב טָהוֹר; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב.   וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח, סָבִיב; וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ, סָבִיב.   וְעָשִׂיתָ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב; וְנָתַתָּ, אֶת-הַטַּבָּעֹת, עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת, אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו.   לְעֻמַּת, הַמִּסְגֶּרֶת, תִּהְיֶיןָ, הַטַּבָּעֹת--לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֶת-הַשֻּׁלְחָן.   וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב; וְנִשָּׂא-בָם, אֶת-הַשֻּׁלְחָן.   וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו, אֲשֶׁר יֻסַּךְ, בָּהֵן; זָהָב טָהוֹר, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.   וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד. כפי שניתן לשים לב, החומרים המפורטים לאורך הקטע נחשבים ליקרים ביותר. הדבר ברור עבור זהב, כסף ואבנים יקרות. כמו כן, הצבעים של כחול, סגול וארגמן היו יקרים מאוד במזרח הקדום. הפריט היחיד שבולט הוא 'שיטים', סוג של עץ. כפי שעולה מהציטוט הארוך, פריט זה ממלא תפקיד מרכזי בבניית המשכן - מסגרת האוהל, ארון הקודש, השולחן, הקרשים התומכים כולם עשויים מעץ זה. עץ השיטה המקראי למה שיטים? חוקרים יהודים מסורתיים הסבירו כי העניים, אלה שאין ברשותם זהב וכסף, צריכים לספק עצים כתחליף לרכוש. פרופסור שנון מציע הסבר נוסף – לעץ השיטה תכונות פסיכואקטיביות. ישנם זנים רבים של העץ, והוא גדל גם באוסטרליה, מקסיקו ודרום אמריקה. הוא מוזכר שוב בטקסטים יהודיים מאוחרים. למשל, בתלמוד (מסכת גיטין, ל"ט ע"ב) מצוין כי שרף השיטים משמש כתרופה. בהקשר אחר מסביר התלמוד שהמילה שטים נגזרת מהמילה שתות (שטות) (מסכת סנהדרין, טז ע"א). שנון שואל האם הדבר מרמז לשינויים הפסיכולוגיים שצמח מסוג זה יכול לגרום? באופן מוזר, לאחר ספירת סגולותיו הרפואיות של הצמח, מציין אחד המתורגמנים התלמודיים שיש אומרים שתרגום עץ השיטה יכול להתפרש גם כאותו "סנה". שנון מציין במפורש כי לא מצא מקור אמין דיו אודות שימוש פסיכואקטיבי מתמצית עץ השיטה בעגן המזרח התיכון, אך שימוש כזה אכן מתועד ביבשת דרום אמריקה. הילידים של מדינת "פרנמבוקו" אשר בברזיל משתמשים בקליפת השורשים של אחד ממיני עץ השיטה בטקסים אנתאוגנים, אשר מכונה בניב המקומי כ-"Jurema". לאור הסמיכות הגאוגרפית, פרופסור שנון מציין כי השיטה נחשבה לקדושה על ידי המצרים הקדמונים. במיתולוגיות השונות, העץ נהנה ממעמד מיוחד ביותר, ועולה בהקשר להולדת האל אוזיריס ושל הפרעונים שונים. למשל, נכתב כי אוזיריס נהרג בהיותו סגור בארון קבורה שממנו מלבלב עץ השיטה; מתוך העץ הזה אוזיריס (בגרסאות אחרות, הורוס) יצא לחיים. ואכן, המצרים הקדמונים ראו בשיטה את "עץ החיים" כמו גם מצע בסיסי לסוג לאלוהות עצמה. בנוסף, השיטה שימשה את המצרים הקדמונים למגוון שימושים רפואיים, כמו גם לבניית סרקופגים. סיכת ענף השיטה של מסדר "הבונים החופשיים" המיתוסים והאגדות המצריים העתיקים רלוונטיים במיוחד להליך ההשערה של שנון במובן נוסף. לפיו, מדובר בעיסוק מתמיד בעולם המיתוסים של מוות ולידה מחדש (הרלוונטיים במיוחד גם עבור תיאולוגיה הנוצרית, במיוחד לעיסוק בתחיית המתים). מוות ולידה מחדש הם היבטים מרכזיים הן בחוויית האיוואסקה והן בחוכמת התרבויות הילידיות מדרום אמריקה. כאן המקום להזכיר כי פירוש השם Ayahuasca הוא "גפן המתים"/"גפן המוות", ולחובבי הקונספירציות, סמל עלה השיטה מייצג את האל-מוות ותחיית המתים אצל אגודת "הבונים החופשיים".   מעכבי אנזים MAO תוצרת הארץ כאמור, גם במקרה של איוואסקה וגם בהקשר עץ השיטה של חצי האי סיני, על מנת למנוע מגופנו לפרק את ה-DMT, יש צורך לעכב את האנזים האחראי על פירוקו המהיר. בעקבות היכרותו של שנון עם זן השיטה הברזילאי Jurema, הוא למד כי ניתן להוסיף את זרעי ה-Peganum harmala (שַׁבָּר לבן) וכך להכין חליטה דומה לאיוואסקה, תערובת של DMT עם מעכבי אותו אנזים. לאחר שהתנסה בתרכובת זו, מציין שנון  כי החוויה הפסיכדלית דומה באופן מפתיע לחוויית האיוואסקה.   חוויות פסיכדליות במקרא ובכתבים עתיקים נוספים יעקב, לאה, רחל, אדם, חווה וקטורת בית המקדש ישנם מספר מקרים נוספים בהיסטוריית היהדות הקדומה בהם מוצע השימוש בצמחים פסיכואקטיביים. אותם אירועים אינם נמצאים בזיקה לעץ השיטה או השבר הלבן, אך כולם מרמזים על כך שבני ישראל הקדמונים התייחסו לצמחים פסיכואקטיביים בהערכה רבה. הסיפור הראשון נוגע לרחל, אשתו האהובה של יעקב. יעקב אהב את רחל יותר משאהב את לאה, אחותה אליה חייב היה לו להינשא: " וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה....   וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי....  וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.   טו  וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.   טז  וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא (בראשית פרק כ"ט-ל')" לדעת פרופסור שנון מדובר בסיפור מדהים. לאחר שהטקסט המקראי מבהיר היטב שהדבר החשוב ביותר בחייה של רחל היה אהבת בעלה אותו היא נאלצה לחלוק עם אחותה השנואה, נאמר כי דווקא רחל זו מוכנה להקריב את מערכת היחסים שלה עם בעלה כדי להשיג כמה מצמחי "הדודאים". יתר על כן, יש לציין שגם לאה הוקירה מאוד את אותם צמחים, שכן היא משווה את לקיחתם של אלה לנטילת יעקב, יעד היריבות והאיבה בין שתי האחיות. שנון מוסיף כי הסיבה שהמספר מכניס פרטים אלו אל הסיפור המרכזי, היא כדי להצביע על מידת הערך של הדודאים בחברה הישראלית הקדומה. הדודאים, כמובן, הוא צמח בעל תכונות פסיכואקטיביות (ראו למשל, Schultes and Hofmann 1992). הסיפור המקראי השני הוא סיפורו של עץ הדעת. זוהי אחת הפרשיות החשובות בתנ"ך, ​​מהמסקרנות ביותר, ולכן, הספרות לגביה עצומה. בנקודה זו מבקש פרופסור שנון להבהיר שני היבטים בנוגע לחומרים אנתאוגנים. האחד קשור לאמונות תרבותיות שהסיפור מניח מראש, לפיה בני האדם לאורך ההיסטוריה האמינו כי ניתן להשיג ידע באמצעות אכילה של חומר מעולם הצומח. ההיבט השני נוגע לדמיון הרב שבין הסיפור המקראי לבין מיתולוגיות האיוואסקה מיבשת דרום-אמריקה. חשוב לזכור כי באיוואסקה כרוכות יותר מיתולוגיות מכל גורם פסיכואקטיבי דרום אמריקאי אחר. בפרט, ישנם תיאורים מיתולוגיים רבים על מקור הידע שבשילוב שני חומרים ספציפיים מתוך 80,000 מיני צמחים הגדלים באגן האמזונס, ונוסיף כי גם המדע המודרני עדיין מתקשה להציג תמונה ברורה אודות מקור אותה חליטה. לשבטים הילידיים השונים ביבשת זו סיפורים שונים אודות מקורותיה. עם זאת, שנון בחן עשרה סיפורים מתוך הספרות האנתרופולוגית, וגילה כמה נושאים הדומים לסיפור המקראי. מיתולוגיות ילידיות אלו כוללות נחשים ומעשים עליהם חל איסור, בדרך כלל אודות פעילות מינית. יתר על כן, מיתוסים אלו מפרטים אודות המפגש הראשון עם האיוואסקה, המאופיין בדרך כלל כאירוע קטקליזמי (שבמרכזו אסון), אשר לפניו, חיי האדם התאפיינו בשלווה מוחלטת (הרמוניה עם הטבע, כל צרכי ההישרדות הבסיסיים שלהם סופקו בקלות, ואף יכלו לשוחח עם בעלי החיים). מאז הופעתה של האיוואסקה, חיי אדם כללו עבודה ומאבק. המקרה השלישי עוסק "בקטורת הסמים" בה נעשה שימוש בבית המקדש שבירושלים. הקטורת הכילה סדרה של מרכיבים, זהותם של רובם אינם מוכרים כיום, שכן המתכון הוחזק בסוד, היה ידוע רק למשפחת הכוהנים, ואבד בעת חורבן בית המקדש. הקטורת שימשה מדי יום בשירותי המקדש הרגילים, אך פעם בשנה, ביום הכיפורים, הוצעה בתוך קודש הקודשים. הדבר נעשה על ידי הכהן הגדול וכאשר הוא נמצא לבדו. התלמוד מספר כי קיימת סכנה שהכהן הגדול לא יחזור בריא ושלם, ולפיכך הייתה מחוברת שרשרת של זהב לגלימתו אשר נגררה לאורך צעדיו, זאת כדי שאחרים יוכלו לפקח על שלומו. שנון מוסיף כי בהסתמך על דמיון פונולוגי של המילה "קטורת" והמילה העברית ל"קישוריות", מסביר הטקסט הקבלי כי הקטורת אחראית ליצירת הקשר שבין האלוהים לאדם.   לסיכום פרופסור שנון מסכם כי באזורים הדרומיים של ארץ ישראל ובחצי האי סיני גדלים שני צמחים המכילים את המולקולות המהוות יחד את מרכיבי המפתח של אחד החומרים הפסיכדליים החזקים ביותר שקיימים, משקה האיוואסקה. צמח אחד הוא Peganum harmala (או בעברית, שבר לבן) והשני הוא Acacia (או בעברית, עץ שיטה). האחד מכיל מעכבי אנזים MAO (בטא-קרבולינים)  והשני DMT. בתנ"ך, אין אינדיקציות לשימוש בצמח הראשון, אך ישנן עדויות ברורות לכך שהצמח השני נחשב למוערך ביותר, הן עבור בני ישראל והן עבור המצרים הקדמונים. יחד עם זאת, מרפאים ערבים ובדואים מסורתיים משלבים את שני הצמחים בשיטות הריפוי שלהם, וקיים תיעוד היסטורי כי היהודים ברחבי המזרח התיכון השתמשו בשבר הלבן בצורות שונות לרפואה ויתכן גם לפעולות אשר נחשבו לעשי "כשפים". פרופסור שנון מחזק את דבריו בכך שמציין כי במקרא ניתן לזהות סימנים ברורים לכך שצמחים בעלי פוטנציאל פסיכואקטיבי נחשבו כמוערכים ביותר. למרבה הפלא, כמה פרקים מרכזיים בחייו של משה מציגים מאפיינים המשיקים במידה רבה לחוויית האיוואסקה. פרקים אלו כוללים את המפגש הראשון של משה עם האלוהות ומעמד הר סיני, אשר נחשב באופן מסורתי לאירוע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. טקסטים רבניים ומיסטיים יהודיים מאוחרים יותר נותנים תמיכה נוספת להשערה לשימוש בחומרים אנתאוגנים. פרופסור שנון מציב בפנינו טענה מעניינת המבוססת על הנתונים הבוטניים והאנתרופולוגיים מחד גיסא, ותיאורים מקראיים המהדהדים גם בניתוח הפרשני (הרמנויטיקה) היהודי המאוחר מאידך גיסא. השילוב שבין השניים מרמז על קשר אפשרי לשימוש בחומרים אנתאוגנים בתקופה המקראית. שנון מודע, ואינו בורח מהעובדה כי "האקדח המעשן", לדבריו, אינו מונח על השולחן באופן גלוי. עם זאת, הרמזים הרבים, כמו חלקי פאזל, נראים כמתלכדים לכדי שלם מאוחד ומסקרן במיוחד. פרופסור שנון חותם את מאמרו בהוראה כי על הקורא לשפוט לבדו את ניתוח ייחודי זה. מקורות   Shanon, B. (2002). The antipodes of the mind: Charting the phenomenology of the ayahuasca experience . OUP UK.‏ Shanon, B. (2010). The epistemics of ayahuasca visions. Phenomenology and the Cognitive Sciences , 9 , 263-280.‏ Shanon, B. (2013). The representational and the presentational: An essay on cognition and the study of mind . Andrews UK Limited.‏ Shanon, B. (2008). Biblical entheogens: A speculative hypothesis. Time and Mind , 1 (1), 51-74.‏

המחקר אודות חומרים פסיכדליים קלאסיים מתמקד בעיקר ביכולתם לעורר קולטני סרוטונין מסוג 5HT2A, אשר הפעלתם בקורטקס האסוציאטיבי מהווה את המנגנון העיקרי לחוויה פסיכדלית כפי שאנו מבינים אותה כיום. בנוסף, גוף המחקרים המצטבר מעלה את האפשרות כי הפוטנציאל הטיפולי בחומרים אלו נשען על יכולתם לעורר גמישות מוחית, המכונה בשפה המחקרית כ"נוירופלסטיסיות". גמישות מוחית זו מתורגמת לדעת חוקרים רבים ליכולת להשתחרר מקבעונות מחשבתיים, זאת על ידי שינוי בדפוס ובמבנה של מערכת התקשורת שבין תאי המוח השונים. יחד עם זאת, קיימת אי בהירות מסויימת בנוגע לאופי הקשר שבין הפעלת קולטני 5HT2A ולבין הפוטנציאל להעצמת גמישות מוחית על ידי חומרים פסיכדליים. במטרה לענות על אי בהירות זו אסכם בקצרה מחקרית חדש יחסית (2023) אודות נושא זה: " Psychedelics promote neuroplasticity through the activation of intracellular 5-HT2A receptors " המחקר מעניק זווית הסתכלות חדשה ומעניינת אודות שרשרת התהליכים אשר ייתכן ונמצאת בלב תהליך הגמישות המוחית המועצמת על ידי חומרים פסיכדליים קלאסיים. הוא מתמקד בשאלה מדוע חומרים פסיכדליים מצליחים לקדם שינויים מבניים ותפקודיים בתאי מוח הממוקמים בקורטקס האסוציאטיבי,זאת בהשוואה לסרוטונין אותו הגוף מייצר באופן טבעי ושגרתי. המחברים מציעים כי ההבדל העיקרי טמון ביכולתם של החומרים הפסיכדליים לחדור אל תוך גוף התא, ולהתחבר לקולטנים פנימיים מסוג 5HT2A, זאת במקביל להפעלת אותם קולטנים הנמצאים על גופו של התא (על גבי הממברנה). לעומתם, המבנה הכימי של הסרוטונין מגביל מאחרון את הכניסה אל פנים התא, עובדה שייתכן ומסבירה מדוע אין בכוחו לאפשר את רפרטואר הגמישות של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים. המחקר בחן חומר פסיכדלי קלאסי מסוג 5MEO-DMT, והשפעתו על הגמישות המוחית בעכברים. נמצא כי הגורם אשר ניבא גמישות גבוהה יותר לא היה מידת האקטיבציה של הקולטנים, אלא מידת הממיסות של החומר הפסיכדלי בשומנים, שמנים וליפידים (המכונה מידת "הליפופיליות"). כאשר הכניסו את הסרוטונין באופן מלאכותי לתוך התאים, נמצאה עלייה בגמישות המוחית מסוגם שונים, זאת בנוסף להתנהגויות אשר מצביעות על עמידות לדיכאון. מחקר זה מדגיש את החשיבות של יכולת החדירות אל פנים התא, ואת מיקומו הספציפי של אותם קולטנים, ובכך מציעה אפיקים חדשים למיקוד ניצול הנוירופלסטיות בהתמודדות עם אתגריים נוירופסיכיאטריים Vargas, M. V., Dunlap, L. E., Dong, C., Carter, S. J., Tombari, R. J., Jami, S. A., ... & Olson, D. E. (2023). Psychedelics promote neuroplasticity through the activation of intracellular 5-HT2A receptors. Science , 379 (6633), 700-706.‏ .

אופן נטילה של כמות מזערית מן החומר הפסיכדלי, ברמה תת-הזייתית ובאופן רציף לתקופת זמן קבועה, זאת למטרות רווחה נפשית ושיפור ביצועים קוגניטיביים. קיימות עדויות מחקריות אנקדוטיות המצביעות שנטילה מסוג זה בכוחה למתן סימפטומים נפשיים שליליים, ותורמת לשיפור בתחומים דוגמת היצירתיות, קשב וריכוז, תקשורת בין אישית וכו'). חשוב לציין כי המחקר אודות השפעותיו של הטיפול במיקרודוזינג מסובך וקשה מבחינה מתודולוגית, בעיקר לאור נוכחותו של אפקט הציפייה/ (כלומר, מחקרים מראים שקיים קשר בין ציפיות המטופל מההליך הטיפולי לבין הדיווח אודות תוצאותיו, זאת גם בתנאים בו הנבדקים לא נטלו את החומר הפעיל). נכון לינואר 2025, המחקר על מיקרודוסינג עדיין לא מראה כי יעולתו עולה באופן מובהק על הסכם הפלסבו. במילים אחרות, גובר הסיכוי כי מי שהאמין שההליך אפקטיבי יחווה בהתאם תוצאות חיוביות יותר (ולהיפך). קיימים גופי מחקר המנסים לבודד בתנאי מעבדה את השפעת אפקט הציפייה על מנת להעריך נכונה את מידת יעילותו, אך מחקר זה עדיין בחיתוליו. רוב מחקר המיקרודוזינג כיום נשען על דיווחים אישיים של אלו שהתנסו בשיטה זו, בתנאים שאינם תנאי מעבדה, ולכן השאלה אודות המנגנון הטיפולי מאחוריהם עדיין לוט בערפל. חשוב לציין שלאחרונה עולות חששות בריאותיות בדבר השימוש ארוך הטווח בחומרים פסיכדליים במינונים קטנים, בעיקר בסכנות קרדיולוגיות פוטנציאליות. בנוסף, קיימת הסברה כי גוף האדם מפתח סיבולת לשימוש במיקרודוסינג. רבים המדווחים על אפקט חיובי מורגש בחודשים הראשונים מוסיפים כי לאחר זמן זה אין הם מרגישים את אותה ההשפעה כבהתחלה. נקודה זו מעניינת במיוחד כאשר בוחנים את הבדלי הסבילות שבין החומרים השונים. בעוד שהגוף מפתח סבילות גבוהה ל-LSD פסילוסיבין או מסקלין (בדרך כלל לאחר נטילה רציפה של כ-4 ימים), נראה כי סבילות נמוכה יותר מתרחשת כאשר נוטלים DMT. לצערנו, טרם נבדקה יעילות המיקרודוסינג בהקשר ה-DMT. מקורות Prochazkova, L., Lippelt, D. P., Colzato, L. S., Kuchar, M., Sjoerds, Z., & Hommel, B. (2018). Exploring the effect of microdosing psychedelics on creativity in an open-label natural setting.  Psychopharmacology ,  235 , 3401-3413. ‏ Anderson, T., Petranker, R., Rosenbaum, D., Weissman, C. R., Dinh-Williams, L. A., Hui, K., ... & Farb, N. A. (2019). Microdosing psychedelics: personality, mental health, and creativity differences in microdosers.  Psychopharmacology ,  236 , 731-740. ‏ Rouaud, A., Calder, A. E., & Hasler, G. (2024). Microdosing psychedelics and the risk of cardiac fibrosis and valvulopathy: Comparison to known cardiotoxins.  Journal of Psychopharmacology ,  38 (3), 217-224.‏

ידועה גם בשם גמישות מוחית, וממחישה את יכולת מערכת העצבים להשתנות בהתאם למפגש של האדם עם הסביבה הפנימית והחיצונית. במילים אחרות, הפלסטיות של מערכת העצבים פירושה בעיקר תהליך הלמידה, והיא בבסיס היכולת להסתגלות ולהגברת הכושר ההישרדותי. ברזולוציה נוירופיזיולוגית, הלמידה היא למעשה השינויים בקשר שבין נוירונים (תאי עצב), וביכולתם לתקשר אחד עם השני. היא באה לידי ביטוי בשינויים חשמליים וכימיים המתרחשים בנקודות הממשק שבין הנוירונים, מרחב אשר מכונה המרווח הסינפטי. בכך מתרחשים שינויים ברשתות הנוירונים המתורגמים לבסוף ללמידה חדשה. מחקרים אודות השימוש בחומרים פסיכדליים מראים כי להם יכולת השפעה רבה על הגמישות המוחית, המתורגמת ללמידה חדשה, החלשה של למידה קודמת או חיזוק למידה קיימת. היכולת של חומרים משני תודעה ליצור שינויים בגמישות המוחית נובעים בעיקר משרשרת תגובות כימיות שבסופם משתחרר מוליך עצבי הנקרא גלוטמט. הגלוטמט הינו חומר "מעורר" ה"מדרבן" את השיח שבין הנוירונים, ובכך מקדם את התבססותה של למידה חדשה. במחקרים שנוסו על עכברים, ניתן לראות כיצד נקודות המפגש שבין הנוירונים מתעצמות במורכבותן (כלומר, יותר נקודות חיבור, יותר קולטנים ופריסה רחבה יותר של דנטריטים אודותם ניתן לקרוא בערך נפרד).  מחקר מהסוג הנזכר למעלה בבני אדם אינו אפשרי, שכן הוא מחייב לקיחת דגימה מחתך מוח. למרות זאת, ניתן למדוד גמישות מוחית בדרכים נוספות. למשל, פעילותו של המוליך העצבי גלוטמט מגביר את ייצורו של חומר התומך ביכולת הגדילה וייצור של חלבונים הנחוצים ליצירת נקודות מפגש שבין נוירונים, בינהם, על ידי יזימה של שרשרת תגובה ארוכה, משתחרר חומר המכונה Brain Derived Neurotrophic Factor (BDNF). העלייה ב BDNF נמצאה במגוון רחב של מחקרים אודות משפחת הפסיכדליים הקלסיים וחומרי משני תודעה נוספים. בנוסף, מחקרים מראים כי הפעילות המוחית המקושרת להשפעתם של החומרים הפסיכדליים מייצרת שרשרת תגובות שבסופן גם שינויים ברמה הגנטית, אשר גם הם מגבירים את יכולת התקשורת שבין נוירונים. מכך ניתן ללמוד אודות החשיבות הרבה שבעיבוד החוויה הפסיכדלית, שכן האחרונה תחזק את הקשרים החדשים שנוצרו, בתקווה שיתורגמו לשינוי קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי אשר יטיב עם האדם המתמודד עם אתגרים נפשיים. חשוב לזכור שהגברת הגמישות המוחית תחת חומרם פסיכדלים מתרחשת בעצימות משתנה באזורי מוח שונים, ובמיוחד באזורים בעלי ריכוז גבוהה של קולטן מסוג 2A (ראו ערך נפרד). מחקרים מראים כי עלייה מסוג זה מתרחשת בעיקר באונה הקדם מצחית, אזור בו תת פעילות מקיימת מתאם עם אתגרים נפשיים דוגמת החרדה והדיכאון. לפי כך, העלייה בגמישות המוחית באזור זה היא כרגע ההסבר המוביל להשפעה האנטי דיכאונית של חומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית.  נקודה חשובה לסיכום, ניתן לראות בגמישות המוחית כ"חרב פיפיות", וראוי לבחון כצד מנתבים את הגברת הגמישות. גמישות מוחית כשלעצמה אינה מתורגמת ישירות להטבה נפשית, ובאותה קלות היא יכולה לקדם למידה חדשה אודות הרגלים שאינם בריאים או לחזק דפוסי מחשבה שאינם משרתים אותנו נאמנה, לדוגמה, במצב של התמכרויות. מכאן החשיבות המכרעת של הכנה נכונה ואינטגרציה, שכן, הן מאפשרות ניצול נכון של חלון ההזדמנויות הפלסטי למען הגברת  דפוסים ותובנות המקדמים רווחה נפשית. לאחרונה חוקרים מאוניברסיטת "ברקלי" מדגישים כי ייתכן והגברת הגמישות המוחית תחת חומרים פסיכדליים יכולה לבוא לידי ביטוי בפתיחה מחדש של "חלונות למידה מהותיות" במובן הרחב. מחקרים ראשונים התרכזו בחלונות למידה בהקשר החברתי (בעיקר לאור המחקר ב-MDMA), אך לאחר מכן, בבדיקה מדוקדקת יותר אודות חומרים פסיכדלים נוספים (LSD לדוגמה) נמצא כי חלונות למידה באפיקים נוספים נפתחים גם בהקשר המוטורי (תנועתי), סנסורי (תחושתי), וויזואלי וכו'. ממצאים אלו מרחיבים את המחקר בחומרים פסיכדליים אל מעבר לממד הרגשי, וכעט נבחנת השפעתם גם עבור אלו אשר מתמודדים עם נחויות מסויימות (למשל, עבור המתמודדים עם מגבלות תנועתיות שלאחר שבץ מוחי).  מקורות Calder, A. E., & Hasler, G. (2023). Towards an understanding of psychedelic-induced neuroplasticity.  Neuropsychopharmacology ,  48 (1), 104-112. ‏ Vargas, M. V., Dunlap, L. E., Dong, C., Carter, S. J., Tombari, R. J., Jami, S. A., ... & Olson, D. E. (2023). Psychedelics promote neuroplasticity through the activation of intracellular 5-HT2A receptors.  Science ,  379 (6633), 700-706. ‏ Kargbo, R. B. (2023). Psychedelic-Assisted Neuroplasticity for the Treatment of Mental Health Disorders.  ACS Medicinal Chemistry Letters ,  14 (2), 133-135.‏

"אנחנו רוצים לאהוב אחת את השני באופן שאינו טבעי. אנחנו רוצים לחגוג אותנו ואת הזוגיות שלנו. כשאנחנו לוקחים MDMA אנחנו אוהבים אחד את השני באינטנסיביות שהיא לא אפשרית בתנאים רגילים. אהבה כזאת פשוט לא אפשרית במבחינה כימית. אנחנו קרובים יותר, מרגישים יותר, מחוברים יותר. אנחנו נשלחים בחזרה ללילה שבו הכרנו לראשונה, לשבועות שבהם התחלנו לגלות בהתרגשות את הסיבה לכך שאנחנו ביחד." הקטע שלפניכם לקוח מתוך ראיונות שנערכו עם זוגות אשר משתמשים ב־MDMA (החומר הפעיל בסם האקסטזי) כ"טכנולוגיה רומנטית", כלי להגברת אהבתם. על פי רוב, למשתמשים יש טקסים ייחודיים שאותם הם עורכים על מנת לחזק את ממד האינטימיות ולשמר אותו, כמו גם את הפתיחות ואת התשוקה המינית. חלקם מספרים כי כוחו המסתורי לכאורה של חומר זה אִפשר להם להוריד את עוצמת ההגנות הנפשיות, ובכך הקל על ניהול שיחות טעונות, דבר שהציל את נישואיהם. אחרים מייחסים לחומר סגולות של "מטפל זוגי צמוד", בעוד יש הנעזרים בו כאפרודיזיאק ההופך כל מגע מיני לחוויה בלתי נשכחת. ידוע לכול, כי השימוש ב־MDMA אינו חוקי בישראל, וכי החזקתו עלולה להוביל לשנות מאסר רבות. זאת לצד סכנות בריאותיות – נפשיות וגופניות כאחד. עובדה זו מגבילה את למידת הפוטנציאל הטמון בחומר למסגרת המחקר הקליני, שכן שם החומר ניתן בליווי רפואי ונפשי צמוד. המחקר בנושא הוביל בשנים האחרונות לפריצות דרך חסרות תקדים, בעיקר עבור המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים דוגמת דיכאון, חרדה ואתגרים נוספים מהקשת הפוסט־טראומתית. ההצלחה מעודדת חוקרים נוספים לבחון את כוחו של ה־MDMA במרחב הבין־אישי, הזוגי-רומנטי והמיני. בסדרת מאמרים זו נרד לעומק המחקר אודות ה־MDMA. תחילה, נבין מה מתרחש במוחם של נבדקים הנמצאים תחת השפעת החומר, ונראה כיצד התרחשות זו מאפשרת נגישות למנעד רחב של רגשות, מחשבות והתנהגויות הנמצאות בבסיס חיי זוגיות הנחשבים בריאים. בהמשך, נסקור את הסכנות הקשורות לשימוש בחומר זה, במיוחד את אלה הכרוכות בשימוש שאינו במסגרת מחקרית חוקית. לאחר מכן, נבחן תאוריות פסיכולוגיות העוסקות במניעים ובגורמים המשפיעים על חיי הזוגיות, ונקבל תמונת מצב אודות המתרחש בעולם הטיפול הזוגי העכשווי. לבסוף, נרחיב אודות הפוטנציאל הקיים שבשילוב ה־MDMA בטיפול הזוגי המסורתי. נראה כיצד זוגות משתמשים בחומר לשיפור חייהם הרומנטיים, הזוגיים והמיניים, ונשאל אם אכן ניתן להשתמש בפוטנציאל טיפולי זה כטכנולוגיה לשיפור מערכות היחסים עם אהובינו ויקירינו. להכיר את ה־MDMA מתוך החשיבות להכיר את החומר הייחודי, חלק זה בסדרת המאמרים יעסוק ב־MDMA עצמו: נתחקה אחר מקורותיו, נבין מה מתרחש במוח תחת השפעותיו, וכיצד מתעצבת החוויה הפסיכולוגית כתוצאה מהשינויים בפעילות המוחית. נשאל מה הסכנות הנפשיות והבריאותיות שבשימוש שאינו במסגרת מחקרית, ונבחן כיצד אנשי מקצוע מפיקים תועלת מהשפעות החומר כדי לסייע למטופליהם להתמודד עם אתגרים נפשיים. על הכימיה ה-MDMA (ובשמו המלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine) הוא חומר סינתטי שלו השפעות מרתקות על התודעה. הוא נחשב חומר אמפתוגני, כלומר חומר המעורר תחושת אמפתיה, שלווה פנימית, ביטחון, אמון, הצפה רגשית (לא פעם אופורית ממש), ורצון בקרבה לאחר. הסגולות הפרו־חברתיות של חומר זה הפכו אותו לפופולרי ביותר לא רק במסגרות הקליניות אלא מחוצה להן, ובמיוחד בסצנת הרייב של שנות ה־80. למעשה, השימוש המופרז בחומר גרם לבהלה רבה, ובכלל זה בשל חוסר מודעות להליכי הצריכה הנכונה. זאת לצד היעדר פיקוח על תכולתו, אשר גרם לצריכה בעקיפין של חומרים נוספים ומסוכנים בהרבה. הדבר הוביל למקרי מוות רבים ולהוצאת החומר מהחוק במדינות המערב זמן קצר לאחר מכן. סיפורו הכימי של ה־MDMA מתחיל בראשית המאה ה־20. מקורו בחומר פסיכדלי אחר, ושמו מֶסקלין (Mescaline), המופק בעיקר מקקטוס הפיוטה או מקקטוס הסן פדרו. אחת מנגזרות המסקלין הוא חומר העונה לשם MDA (ובשמו העברי: מתילנדיוקסי-אמפטמין). בשונה מהמסקלין, החומר אינו מוביל לשינויים מהותיים בתפיסה ובמחשבה, שינויים שניתן לכנותם "פסיכדליים". הוא טומן בחובו אפקט רגשי ייחודי הכולל הגברה של תחושת קרבה לאחר ואמון בו. זאת בשילוב הצפה רגשית אופורית. יתר על כן, לחומר זה תופעות לוואי רבות המקשות על השימוש בו ככלי טיפולי. כדי להתמודד עם סל תופעות לוואי אלה, סינתז הכימאי המפורסם אלכסנדר שולגין חומר נוסף, שלו פחות תופעות לוואי. הוא כינה אותו MDMA. החומר החדש השפיע בעיקר על הפן הרגשי, זאת ללא שינויים ועיוותים מחשבתיים פסיכדליים, וללא תופעות הלוואי שנובעות מהשימוש ב־MDA. יתרון זה הפך את החומר למבוקש במיוחד בתחילת שנות ה־60 ועד לאמצע שנות ה־80 על ידי מטפלים אשר ביקשו להעניק למטופליהם הטבה רגשית, תוך שמירה על מחשבה צלולה, נקייה מהזיות ומתעתועי תפיסה אחרים. על המינונים נהוג לסווג את המינונים לשלוש קטגוריות: 1.     מינון נמוך – כשני מיליגרם עבור כל קילוגרם של משקל גוף; 2.     מינון בינוני – כשניים עד שלושה מיליגרם עבור כל קילוגרם של משקל גוף; 3.     מינון גבוה – שלושה מיליגרם ומעלה עבור כל קילוגרם של משקל גוף. ייחודיות ה־MDMA מחקר עדכני אודות ההשפעות הפסיכולוגיות של ה־MDMA חושף את הייחודיות של החומר ואת התאמתו לצורכי עבור הטיפול הנפשי. ייחודיות זו באה לידי ביטוי בשני אפיקים חווייתיים המתרחשים במקביל: 1.     האפיק האמפתוגני כפי שהוזכר בתחילת המאמר, ה־MDMA מעצים סל רחב של רגשות, שניתן לכנותם רגשות פרו־חברתיים. הסל כולל רגשות כגון הגברת מידת האמון באחר, גילויי אמפתיה כלפיו (אך גם כלפי העצמי), שיכוך חרדות והעצמת תחושת הביטחון. בנוסף לכך, נוצרות כמיהה למגע גופני, נעימות תחושתית והצפה רגשית אופורית. למעשה, מדובר בשיכוך מנגנוני ההרגעה הפסיכולוגיים והרגעתם, ומכך נגזרת תחושת הביטחון בעצמי ובאחר. כיום, חוקרי MDMA רבים ממשיגים השפעה זו כפתיחה מחדש של "חלון ההיזדמנויות" ללמידה חברתית, או כהגברת הרגישות לתגמול המתקבל מאינטרקציות חברתיות. "חלון הזדמנויות" זה בא לידי ביטוי בשיא תפארתו בתקופת הילדות וההתבגרות, המאופיינות ברגישות לטריגרים חברתיים והשפעתם על תהליכי גיבוש זהותנו. 2.     האפיק המוטיבציוני-ממריץ ברובד הכימי, ה־MDMA הוא אמפטמין סטימיולנט, ובמילים אחרות – חומר ממריץ. הוא מעורר את פעילות המערכת הסימפתטית ובכך מגביר ערנות, משפר את יכולת הריכוז, מעצים את החשק המיני, ועלול אף לגרום לתחושת ביטחון עצמי מופרזת. הוא מעלה את הרצון לפעול ומגביר את תחושת הסיפוק המופקת מן הפעולה. מזווית הסתכלות טיפולית-רגשית, השילוב בין שני אפיקים מקבילים אלה הוא כמעט בגדר נס. מצד אחד, תחושת הביטחון שבשיתוף, בקרבה ובאמפתיה; ומצד שני, תחושת הרצון – שלא לומר הכמיהה – לשתף את המתחרש ברובד הרגשי. במילים אחרות, מדובר בביסוס מצב תודעתי ייחודי שבמסגרתו הנבדקים מסוגלים לגשת לאזורים בנבכי הנפש שבדרך כלל חסומים מפאת מכאובים נפשיים, ובד בבד הם בעלי מוטיבציה פנימית לעשות זאת. שילוב זה הוא היסוד התיאורטי המנחה חוקרים רבים בשאלת הטיפול הנפשי עבור המתמודדים עם הפרעת דחק פוסט־טראומתית (PTSD), טיפול הזוכה לתימוכין אמפירי ניכר במעבדות המחקר המובילות בעולם. לאחר שהתחקינו אחר סל החוויות הנפשיות, עלינו להבין את הקשר בין הפעילות ברובד הכימי ובין המופע הרגשי-חווייתי. לשם כך עלינו לצלול אל המנגנון המוחי של ה־MDMA ולשאול מה מתרחש במוח תוך כדי השימוש בחומר. התהליכים המתרחשים במוחנו תחת השפעת MDMA כיום, עם עליית השימוש במכשירי הדמיה מוחית מתקדמים, התמונה אודות ההשפעה הייחודית של MDMA על הפעילות המוחית מתבהרת. אף על פי שדרכי ההשפעה של MDMA על המוח מורכבות, ניתן להבין את האפיקים החווייתיים שהרחבנו אודותיהם, על ידי היכרות עם שתי התרחשויות עיקריות: 1.     הגברת הזמינות של המוליכים העצביים סרוטונין ודופמין מוליכים עצביים הם מולקולות המאפשרות העברת מסרים אלקטרו-כימיים בין תאי המוח. רוב מדעני המוח של ימינו מאמינים, כי העברת מסרים אלקטרו-כימית זו מתורגמת בסופו של דבר למחשבות שלנו, לרגשותינו או לתחושותינו הגופניות, וכן לתהליכים אוטונומיים, כגון תפקוד מערכת העיכול, ויסות טמפרטורה, הסדרת קצב הלב וכדומה. בין המוליכים העצביים העיקריים נמצאים הדופמין והסרוטונין. בפשטות, ובהקשר לנושא המאמר הנוכחי, לדופמין תפקיד מרכזי במערכת התגמול המכתיבה את תחושת הסיפוק מגירויים או מהתנהגויות מסוימות. לסרוטונין, לעומת זאת, תפקיד חשוב במערכות המוחיות האחראיות על ויסות מצב הרוח. ה-MDMA מעלה את הזמינות של הדופמין והסרוטונין, כלומר מאפשר למוח לנצל יותר מהכמות המיוצרת באופן טבעי. זאת למשל על ידי עיכוב תהליך ספיגתם החוזרת בגוף. מחקרים מראים, כי תחת השפעת ה־MDMA, זמינות הדופמין עולה עד כפי שלושה, וזמינות הסרוטונין עד כפי שמונה מהזמינות במצב הטבעי. זמינות מוגברת של דופמין מקושרת לעלייה בתחושת התגמול המתקבלת משיתוף, מקרבה ומביטויי חמלה ואמפתיה. עלייה חדה בסרוטונין מקושרת לעלייה בעצימות של רגשות חיוביים הבאים לידי ביטוי בהגברת תחושת השמחה, הביטחון והאמון. יתר על כן, ידוע כי ה־MDMA מעלה את פעילות ההורמון אוקסיטוצין. אוקסיטוצין מכונה לרוב ״הורמון האהבה״, ויש לו חשיבות מכרעת בתהליך ההתקשרות בין התינוק להוריו (כולל תהליכי הלידה וההנקה), ובהתנהגויות נוספות במסגרת הקשר החברתי, הזוגי והמיני. בלשון אחר, הורמון זה מרכזי בוויסות "מערכות הפעלה חברתיות", דוגמת מערכת העוררות המינית, ההתקשרות הרומנטית, ובניית האמון הבין־אישי. יחד עם האוקסיטוצין משתחררים הורמונים נוספים לאחר השימוש ב־MDMA. אלה כוללים את הקורטיזול (הורמון המעורב בתהליכי עוררות נוספים דוגמת Fight or flight, עת אנו מזהים איום פוטנציאלי), ואת הפרולקטין, שאודותיו נרחיב בהמשך לאור מרכזיותו ברובד התפקוד המיני. 2.     שינויים במנגנונים מוחיים הקשורים לזיהוי איום ולתגובה כלפיו: מלבד העלייה בזמינות הסרוטונין והדופמין וכנגזרת ממנה, ה־MDMA משפיע גם על פעילותם של מנגנונים מוחיים הקשורים בחוויית רגש החרדה. מחקרים רבים מראים, כי החומר מחליש את פעילותה של האמיגדלה, מבנה מוחי האחראי לזיהוי איומים פוטנציאליים, ומכונה לרוב ״מערכת האזעקה של המוח״. הלכה למעשה, החלשת האמיגדלה גורמת לכך שגירויים שונים נתפסים כמאיימים פחות, למשל בעת אינטראקציות חברתיות וניהול שיחות מורכבות, בעת הצפתם של זיכרונות טראומתיים, במצבים של חוסר ודאות, וכדומה. מנגנון מוחי נוסף שעליו משפיע ה-MDMA קשור אף הוא לאמיגדלה, ואם לדייק – לתקשורת שבינה ובין מבנה מוחי נוסף הנקרא אינסולה. האינסולה מקושרת למיפוי התחושות הסנסוריות (התחושתיות) שלנו ולניטורן. היא פועלת ביתר שאת כאשר אנו מתרכזים בדרכי הביטוי הגופניות של מצבים רגשיים שונים, לדוגמה כאשר אנו מרגישים ״פרפרים בבטן״ או כאשר אנו חווים ״פיק ברכיים״ לפני דיבור מול קהל. תאי עצב רבים קושרים בין האינסולה לאמיגדלה, כך שחוויית חרדה באה לידי ביטוי בתסמינים פיזיולוגים-תחושתיים רבים. מחקרים מראים, כי הקשר העצבי בין האינסולה לאמיגדלה נחלש מאוד לאחר נטילת MDMA, כך שהחוויה הגופנית הנלווית באופן טבעי לחרדה מתעמעמת במידה ניכרת. סכנות ותופעות לוואי אומנם מקרי מוות הקשורים לשימוש ב־MDMA טהור נדירים, אך לצד הפוטנציאל החיובי בשימוש בחומר לתועלת הטיפול הנפשי, קיימות מגוון תופעות לוואי אפשריות. חלק מהתופעות הללו אף מסוכנות ביותר כאשר נוטלים אותו ללא פיקוח רפואי או פסיכולוגי צמוד, כפי שמתבקש בשימוש במסגרת מחקרית קלינית. מבחינה גופנית, MDMA עלול לגרום לעלייה בלחץ הדם, לכיווץ שרירי, לבחילות, להקאות ולרעד. תופעות לוואי חמורות יותר עלולות להיות עלייה חדה ומסוכנת בטמפרטורת הגוף, תסמונת המכונה ״היפּרפירקסיה״ (Hyperpyrexia), בעת פעילות פיזית מאומצת או בעת הימצאות בסביבה חמה. זאת ועוד, קיימות עדויות לכך ששימוש ארוך טווח ב־MDMA עלול להוביל אף לבעיות קרדיולוגיות חמורות ולנזק לפעילות הכבד. מבחינה רגשית ובכל הקשור לתפקוד מוחי, שימוש ב־MDMA שאינו במסגרת מחקרית נקשר עם התקפי חרדה ופאניקה. מחקרים שונים ממחישים, כי שימוש קבוע ב־MDMA עלול להשפיע לרעה על השינה, לגרום לחוסר תיאבון, לבלבול, לדיכאון, לחרדה מתמשכת ולבעיות זיכרון או קשב. מבחינה נוירולוגית, שימוש ממושך בחומר עלול לפגוע בתאי עצב המאופיינים בפעילותם של המוליכים העצביים סרוטונין ודופמין. סכנות אלה אף מתעצמות ומתרחבות עת נוטלים MDMA בשילוב חומרים נוספים. ניתוח המבנה הכימי של חומרים הנמכרים מחוץ לחוק כ־MDMA מראה נוכחות גבוהה של חומרים שלהם השפעה ניכרת על מערכת העצבים המרכזית, דוגמת קטמין, אמפטמין, קתינונים סינתטיים (דוגמת סם הפיצוציות "חגיגת"), MDA, מתאמפטמין ועוד. מיותר לציין, כי מי שירכוש MDMA ברחוב לא יכול להיות מודע לתכולת החומר המוצג לא פעם כ־MDMA "נקי". עד כאן חלקה הראשון של סדרת המאמרים. בחלק השני נרד לשורשן של תאוריות מובילות בחקר מערכות היחסים. נחקור כיצד נטיות הישרדותיות עיצבו מערך שלם של התנהגויות המקדשות מיניות וחיבור רגשי ארוך טווח; נברר מה ניתן ללמוד על סגנון ההתקשרות שלנו, וכיצד האחרון מעצב במידה רבה את אופי חיי המין המועדף עלינו. בנוסף, נסקור מספר סיבות מרכזיות שבגינן זוגות רבים מגיעים לספת המטפלים הזוגיים. בחלק השלישי והאחרון של הסדרה נראה כיצד משתמשים ב־MDMA על מנת לרפא קשיי זוגיות בעידן המודרני, ומה ניתן ללמוד מזוגות אשר צרכו MDMA על מנת לשפר את הזוגיות ואת חיי המין שלהם.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות De la Torre, R., Farré, M., Roset, P. N., Pizarro, N., Abanades, S., Segura, M., ... & Camí, J. (2004). Human pharmacology of MDMA: pharmacokinetics, metabolism, and disposition. Therapeutic drug monitoring , 26 (2), 137-144.‏ Costa, G., & Gołembiowska, K. (2022). Neurotoxicity of MDMA: main effects and mechanisms. Experimental neurology , 347 , 113894.‏ Montgomery, C., & Roberts, C. A. (2022). Neurological and cognitive alterations induced by MDMA in humans. Experimental neurology , 347 , 113888.‏ Wolfson, P. E., Andries, J., Feduccia, A. A., Jerome, L., Wang, J. B., Williams, E., ... & Doblin, R. (2020). MDMA-assisted psychotherapy for treatment of anxiety and other psychological distress related to life-threatening illnesses: a randomized pilot study. Scientific reports , 10 (1), 20442. ‏

בכל עת בה אנו מייצרים זיכרון חדש, אם דרך למידה של איזו עובדה חדשה או מחוויה שהתרחשה, תאי העצב במוחנו חייבים לייצר סט חדש של קשרים, או לשנות את עוצמתם של קשרים קיימים. תהליך זה מכונה "פלסטיות סינפטית" (ראו ערך נפרד) אשר במרכזו, בין היתר, מוליך עצבי חשוב במיוחד העונה לשם גלוטמט. הגלוטמט הוא המוליך העצבי הנפוץ ביותר במערכת העצבים, ומשחק תפקיד מכריע בלמידה וזיכרון. הוא נחשב כמוליך עצבי מעורר, כלומר, נוכחותו במרחב הסינפטי מעלה את הסבירות כי מסר אלקטרוכימי יתרחש בתא העצב הבא בשרשרת העברת המסרים העצביים. בנוסף, נוכחות הגלוטמט יכולה להשפיע על הגדלת הסבירות לעירור של רשתות עצבים סמוכות או שכנות (תהליך המכונה spill-over synaptic crosstalk ). יכולת זו מקורה בכוחו של הגלוטמט לפתוח תעלות נתרן הנמצאות על דפנות תאי העצב, תהליך המעלה את ערכו החשמלי החיובי. בהקשר השפעת חומרים משני תודעה, ובמיוחד אלו מהמשפחה הקלאסית, שחרור גלוטמט הוא מבין התהליכים המרכזיים לכוחם של האחרונים לקדם גמישות או "פלסטיות מוחית", המתורגמת לבסוף ליכולת למידה חדשה. חומרים פסיכדלים מפעילים קולטנים עצביים של סרוטונין מסוג 2A (ראו ערך נפרד), המשפיעים בתורם על שחרור המוליכים העצביים סרוטונין וגלוטמט. ליתר דיוק, חומרים פסיכדלים משפיעים על שחרור גלוטמט באזורים ספציפיים, בתאי עצב מסוג פירמידה (pyramidal cells) הנמצאים בשכבה החמישית של קליפת המוח. שחרור גלוטמט תורם לתהליך הגמישות המוחית בכמה דרכים. אחת מהן היא חיזוק קשרים קיימים. הדבר אפשרי על ידי הגדלת מספר הקולטנים של המוליך העצבי גלוטמט על דפנות תא העצב אשר עתיד לקבל את המספר החשמלי (הגדלת מספר קולטני גלוטמט = הגדלת יכולת ההכנסה של נתרן = העלאת הסבירות שהעברת המסר בין תאי העצב תתממש). הגדלת מספר הקולטנים מתרחשת על ידי שרשרת פעולות כימיות שבסופה שחרור מלאי קולטני גלוטמט ותנועתם מפנים התא אל עבר דפנותיו. דרך נוספת היא ייצור נקודות ממשק חדשות בין תאי העצב, או במילים אחרות, הגדלת מספר הדנדריטים (ראו ערך נפרד) של תאי העצב העתידים "לקבל" את המסר החשמלי. חשוב מאוד לדייק לגבי מהות הגמישות המוחית, שכן לאחרונה נראה כי רבים משתמשים באופן שגוי במונח, כהקבלה כביכול לפוטנציאל חיובי בלבד. למעשה, הגברת הגמישות המוחית אינה מילה נרדפת להטבה נפשית. קיימים מקרים רבים במסגרתם הגברה זו אינה מתורגמת לרווחה רגשית, כמו למשל במקרה של התמכרויות או אפילו בהקשר אפשרי לאוטיזם. כלומר, לא כל למידה היא בהכרח למידה חיובית. על הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים לוודא כי הלמידה החדשה תשרת נאמנה את האדם, כך שיוכל לייצר שינוי בדפוסים חשיבתיים או התנהגותיים המגבילים או מקשים על תפקוד יומיומי מיטיב. כאן הדגש חייב להינתן בעיקר להליך האינטגרציה, במהלכה יש לנצל את חלון ההיזדמנויות לגמישות באופן אשר יתאים לשאיפותיהם האישיות של המתנסים. De Vos, C. M., Mason, N. L., & Kuypers, K. P. (2021). Psychedelics and neuroplasticity: a systematic review unraveling the biological underpinnings of psychedelics. Frontiers in psychiatry , 12 , 724606.‏

"עבור אדם שתמיד היו לו בעיות בדימוי הגוף, לאפשר לו לגעת בי – לגעת בבטן שלי, החלק בי שאני כל כך שונאת, היה מרפא להפליא". כבר מתחילת שנות ה־70 הוקסמו פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, פסיכיאטרים ומטפלים זוגיים מהשפעותיו הפרו־חברתיות של ה־MDMA, וכמה עשרות מהם החלו לשלבו באופן חופשי כחלק מסל הכלים שלהם. לטענתם, הגברת האמפתיה, תחושת הביטחון והפחתת הנוקשות של ההגנות הפסיכולוגיות, בכוחן לקדם תקשורת ישירה בין אנשים שלהם מערכת יחסים רגשית משמעותית. אחד מאבות הטיפול ב־MDMA הוא הפסיכולוג לאו זף (Leo Zeff), אשר במהלך שנות ה־70 וה־80 טיפל בעזרת MDMA ב־4,000 מטופלים בקירוב, והכשיר למעלה מ־150 מטפלים בתחום השימוש המיוחד בחומר זה. הוא ערך טיפולים קבוצתיים ב־MDMA, זאת באוריינטציה של התפתחות אישית ורוחנית. לאור הפוטנציאל הרגשי של החומר, שמר זף על גבולות ברורים, במידה רבה של חוכמה, יש לציין, אשר כללו את האיסור לקיים מגע מיני בין חברי הקבוצה, ואת החובה להישאר במפגש הטיפולי עד סופו. זף הבחין בהפחתת עוצמת ההגנות ובירידה חדה של הפחד מפני פגיעה נפשית. אלו אפשרו ביטוי ישיר ואותנטי של דעות ורגשות, של קבלה עמוקה יותר של שבחים, אך גם של ביקורת, ולשחזור של זיכרונות ילדות טראומטיים שלאחריהם הקלה ניכרת בתסמינים השליליים. זמן קצר אחריו, היה זה הרופא ריק אינגראשי אשר הוביל את ה־MDMA אל כותלי הטיפול הזוגי. מתחילת שנות ה־80, שנים בודדות לפני שהחומר נאסר לשימוש על ידי רשויות החוק, ערך אינגראשי טיפולים זוגיים במספר רב של זוגות המתמודדים עם קשיים במישור הבין־אישי. לאחר כשעה מרגע הנטילה, עודד אינגראשי כל אחד מבני הזוג לדבר על תחושותיו ברגע הנוכחי במשך כשעתיים. הוא נדהם מיכולת החומר להרחיב את תפיסת העצמי, את ממד הרגישות ואת היכולת לחלוק קשיים. הוא ראה את ה־MDMA כזרז להמסת המכשולים הבין־אישיים, להגברת ביטויי אותנטיות, ולהוצאה לפועל של תקשורת מקרבת. אינגראשי האמין כי ברגע שהזוג הצליח במשימות אלו תחת השפעת החומר, הוא אינו זקוק עוד ל־MDMA כתמיכה. כיום, בהישענות על מכשירי הדמיה מתקדמים, אותן תובנות טיפוליות מהעבר מקבלות משנה תוקף. ההשפעות הנוירוביולוגיות והנוירוכימיות המתורגמות לבסוף לסל רחב של חוויות רגשיות, התנהגותיות, קוגניטיביות וסומטיות, נרתמות על ידי הטיפול ב־MDMA להגברת האמפתיה, איכות התקשורת, מידת הפתיחות, החיבור, הקשר הבין־אישי ושביעות הרצון ממערכות היחסים. מצד אחד, ניתן להשתמש ב־MDMA על מנת לטפל בקשיים ולהתמודד עם אתגרים זוגיים קיימים (למשל, מצוקה ביחסים, קשיים בתקשורת, שיפור מערכת היחסים, התמודדות עם בגידה, דינמיקה פוגענית, שבירת אמון, מעברי חיים, קשיים באינטימיות וכו'), ומצד שני, לשיפור מערכות יחסים יציבות ובריאות (למשל, ככלי להכנה לשינויי חיים משמעותיים, דוגמת לידה או נישואים). קיימת אפשרות נוספת והיא מתן סיוע פסיכולוגי לאחד מבני הזוג המתמודד עם קשיים נפשיים ספציפיים (למשל, חרדה או דיכאון) שלהם השפעה מהותית על מערכת היחסים. את השפעות ה־MDMA מכווינים לעבר הבנה אובייקטיבית ומשותפת של חששות, דאגות ופחדים, הפחתת התנהגויות פוגעניות, הגברת החשיפה לתכנים טעוני בושה או אשמה, צמצום הנטייה להתרחקות או להימנעות, וקידום תקשורת בריאה. לראייה, בניסוי פיילוט של טיפול זוגי הנתמך ב־MDMA, כאשר במסגרתו אחד מבני הזוג מתמודד עם הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD), נמצאה עלייה משמעותית בשביעות הרצון ממערכת היחסים ושיפור במדדי האינטימיות. כפי שציינו במאמר הקודם, ההורמונים והמוליכים העצביים הקשורים הן לשימוש ב־MDMA הן ל״חוויית האהבה" כוללים את האוקסיטוצין, הדופמין (מערכת המוטיבציה והתגמול) והסרוטונין (ייצוב מצב הרוח). כמו כן, האזורים המושפעים ביותר מבחינה מוחית כוללים את האמיגדלה (בין היתר, איתור איום ופחד), קליפת המוח הקדם־מצחית (קשורה לתהליכים קוגניטיביים מורכבים דוגמת פתרון בעיות), וההיפוקמפוס (זיכרון). נוסף על כך, הן ה־MDMA הן חוויית האהבה מעוררות אזורי מוח חופפים דוגמת ההיפותלמוס (צרכים בסיסיים הישרדותיים כגון רעב, צמא, ויסות טמפרטורה, אך גם תשוקה). יש המאמינים, אם כך, כי טיפול בעזרת MDMA יכול לסייע בעירור מחדש של אותם מעגלים מוחיים אשר הופעלו אצל בני הזוג בתקופת התאהבותם. מעבר לכך, הספרות המחקרית מצביעה על פוטנציאל לשינוי מהותי במרחב הפסיכולוגי הרגשי, ההתנהגותי, הקוגניטיבי והסומטי־תחושתי. שינויים אלו באים לידי ביטוי ב שישה אפיקים טיפוליים: א.    אמפתיה אינטראקציה מורכבת של מספר אלמנטים, המוסברת בעיקר על ידי עלייה באוקסיטוצין והשפעותיו על מערכת ההתקשרות, וכן על ידי הגברת הסרוטונין המייצרת מנעד רגשי אופורי. ב.     תקשורת, התקרבות וצמצום הימנעות השפעת ה־MDMA על המסלולים הנוירופיזיולוגיים הקשורים בשיכוך חרדה מאפשרת לבני הזוג לדבר גלויות, גם כאשר הנושאים טעונים רגשית. ג.      פתיחות הרצון לשתף, יחד עם תחושת הסיפוק המתלווה אליו, מתווכים על ידי עירור מסלולי תגמול נוירופיזיולוגיים הנשענים על עלייה בזמינות המוליך העצבי דופמין. ד.     ביטחון התקשרותי השילוב של שיכוך החרדה והעלייה ברגשות החיוביים המבוססים על עליית זמינות המוליך העצבי סרוטונין מקדם אנשים באופן זמני אל עבר סגנון התקשרות בטוח. ה.     אינטימיות אינטראקציה מורכבת הנובעת בעיקר מתחושת הביטחון והאמון, עלייה בסל הרגשות החיוביים (המתווכת על ידי סרוטונין) והגברת תחושת התגמול מתהליך השיתוף. את ההנאה מהמגע הפיזי ניתן להסביר על ידי עלייה בזמינות הדופמין והסרוטונין במסלולים מוחיים מוטוריים והשפעותיהם על מערכת החישה והתנועה. ו.      שביעות רצון מהקשר הזוגי סך כל החוויות, בתיווך נכון של הדמות המטפלת, משנה את האיזון בין תפיסת המערכת כמאתגרת אל עבר תפיסה אופטימית ומאוזנת יותר. ומה בנוגע לסקס בהשפעת MDMA? בין שבאופן אינטואיטיבי ובין שמן המשתמע מהמאמר, קשה שלא להמר על השילוב של MDMA במהלך יחסי המין כמתכון לחוויה חיובית במיוחד. הנאה מסקס היא חלק בלתי נפרד מסיפוק בחיי הזוגיות בפרט ומרווחה כללית בכלל, אך קשה שלא לפגוש בזוגות שאינם נתקלו בשינויים או באתגרים בתחום זה לאורך השנים. לצערנו, אין שפע של מחקרים אודות מערכת היחסים בין סקס ובין שימוש ב־MDMA. יחד עם זאת, ישנם מחקרים המאירים על גוונים שונים בעולם המורכב שבין השניים. אחד המחקרים בחן אם שימוש ב־MDMA יכול לשמש ככלי עזר לקשיים בתפקוד המיני או בהיענות המינית. המחקר התרכז באפיקים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים אשר כללו את ממד התשוקה, העוררות וההגעה לאורגזמה. הוא התמקד בהשפעותיהם של המוליכים העצביים סרוטונין, דופמין ונוראפינפרין (ויסות עוררות, קשב ותגובה למתח), אשר לכולם השפעות ייחודיות על התפקוד המיני אצל גברים ונשים. לסרוטונין, לדוגמה, יש השפעה מעכבת על התפקוד המיני. כלומר, עלייה במדדי הסרוטונין מקשה על ההגעה לאורגזמה ופוגעת במידה מסוימת בעוררות ובחשק המיני . זו בדיוק הסיבה שבגינה רבים כל כך מתקשים עם תופעות הלוואי של תרופות אנטי־דיכאוניות מסוג SSRI, המאזנות את המצב הרוח הכללי מצד אחד, אך לעיתים קרובות, במחיר של פגיעה בתפקוד המיני, מנגד. לדופמין, לעומת זאת, השפעה הפוכה. הוא מעלה את המוטיבציה לעסוק במין ומסייע בתפקוד האיברים הגניטליים. הנוראפינפרין אף הוא משפיע לחיוב על התפקוד המיני, שכן הוא מעורב בוויסות מערכת העצבים האוטונומית ההכרחית כל כך עבור תהליך העוררות המינית. השפעתם המשולבת של מוליכים עצביים אלו באה לידי ביטוי בדפוס רחב של שינויים בתפקוד המיני. למשל, החשק המיני אצל נשים נראה כמתעצם לאחר השימוש ב־MDMA, כפי שנמדד במספר שאלונים אובייקטיבים אשר ניתנו לנשים לאחר הצריכה. הוא אף נמצא כמעצים חוויות סובייקטיביות שונות, כגון התלהבות, הנאה, חושניות, טמפרטורה והגברת קצב לב, כולן קשורות לעוררות מינית, אם כי אינן בהכרח ממוקדות לגירויים מסוג זה בלבד. נוסף על כך, נשים נטו לסווג מגע חברי כבעל תוכן מיני כאשר היו תחת השפעת ה־MDMA. בראיונות עומק שנעשו עם נשים שהשתמשו בעבר ב־MDMA כחלק מהאקט המיני, נמצא כי לפחות 40 אחוזים מהן ציינו שמגע מיני ללא חדירה היה להרגשתן אירוטי ומהנה אפילו יותר מהסקס עצמו. רגשות נוספים דוגמת החושניות והקרבה התעצמו, זאת גם בלי הרצון לסיים באקט של קיום יחסי מין. כאשר נשאלו נשים אודות חוויית האורגזמה תחת השפעת ה־MDMA, שני מחקרים הצביעו על קיומם של קשיים בתהליך ההגעה לאורגזמה. במידה שלא ויתרו והמשיכו לנסות, אותן נשים סיפרו כי האורגזמה שהתרחשה לבסוף הייתה חזקה ומהנה בהרבה מהרגיל. לצד זה, חשוב לציין כי מספר לא מבוטל מהן דיווחו שאינן מסוגלות להגיע כלל לאורגזמה תחת השפעת החומר. כאשר נשאלו גברים אודות מאפייני הסקס תחת השפעת ה־MDMA, גוף המחקרים העלה תמונה מורכבת מעט יותר. מבחינת החשק המיני, חלק מהמחקרים הראו עלייה מובהקת, בעוד אחרים התקשו למצוא הבדל כלשהו במדד זה. מבחינת העוררות המינית, מחקר אחד הצביע על קשר בין עלייה במינון ובמספר הפעמים בחודש שגברים צרכו MDMA, עם תוצאות התומכות בפגיעה גוברת בעוררות ובחשק. תוצאות מעורבות נמצאו גם כשנבחנה היכולת לשמירה על זקפה. מתוך חמישה מחקרים בנושא, שניים הצביעו על פגיעה, ושלושה הצביעו על תוצאות מעורבות (חשוב לציין כי מחקרים מסוג זה חייבים לכלול את השפעתה של הסטיגמה הגברית אודות קשיים אלו). מבחינת ההגעה לאורגזמה, ובדומה למתרחש אצל נשים, כל המחקרים בנושא דיווחו באופן עקבי על קושי ראשוני בהשגת אורגזמה, אך בעצימות והנאה מוגברות כאשר זו הושגה בסופו של דבר. תוצאות אלו, גם אם ראשוניות, עומדות בסוג של מתאם למתרחש מבחינה נוירוביולוגית. לאור העובדה כי סרוטונין הוא המוליך המרכזי שזמינותו מתעצמת לאחר צריכת MDMA, סביר שנראה עיכוב ביכולת להגיע לאורגזמה וכן קשיים אפשריים בעוררות המינית אצל גברים (בעיקר אודות הקושי בשמירה על זקפה). מנגד, פעילותם של הדופמין והנוראפינפרין (מוליכים שזמינותם גדלה אף היא, אם כי במידה מועטה יותר) יכולה להסביר את העלייה במוטיבציה המינית, בעוררות, בתחושת הסיפוק ממנה, באורגזמה האינטנסיבית יותר, ובשמירה על הרפלקסים הנחוצים לקיומו של האקט המיני. חשוב לזכור כי האקט המיני נמצא בהקשר פסיכולוגי ספציפי ביותר. התשוקה המינית המוגברת ותחושת הקרבה הרגשית שתוארו על ידי משתתפי המחקר הן בקרב גברים הן בקרב נשים, ייתכן שמיוחסות לעלייה בשחרור הורמונים שונים דוגמת קורטיזול, פרולקטין או אוקסיטוצין, וכמו כן לריכוך בממד החרדה המאפיין את השימוש ב־MDMA. ממצא מעניין הוא שמעבר לרצון לקיים יחסי מין מלאים, משתמשים רבים ב־MDMA דיווחו על הגברת ההנאה מתחושת החושניות, ולאו דווקא מהמיניות. דהיינו ההנאה שבמגע המקדים, הפתיחות הרגשית, תחושת האמפתיה, האמון והביטחון שחולקים עם השותף. מחקר מרתק נוסף מעניק הסבר פוטנציאלי להבדל זה. לפיו, נטילת ה־MDMA מקבילה לשלב הפוסט־אורגזמי, שלב שבו להורמון פרולקטין תפקיד מרכזי.  המצב הפוסט־אורגזמי הקשיים המסוימים הנקשרים להתחלת המגע המיני תחת ה־MDMA, יחד עם המוכנות לקבלת מסרים מיניים ולקרבה רגשית (ללא רצון עז לקיום יחסי מין פר סה), מעלה את האפשרות לעלייה בחושניות הכללית, פאן־סקסואלית, הנפרסת באופן מפוזר ולעיתים אף בלתי מובחן. להסבר זה מצטרף ההיעדר המפתיע כביכול של פעילות מינית בין משתתפי קבוצות הטיפול בעזרת ה־MDMA, אשר רווחו יחסית במהלך שנות ה־70 וה־80. נראה כי אחת התופעות המעניינות של MDMA היא הפרשה של ההורמון פרולקטין, האחראי לייצור תאי זרע אצל גברים ולפעילות בבלוטות החלב לאחר הלידה אצל נשים. ההורמון מרכזי במעגלים מוחיים הקשורים למערכת התגמול ולמערכות ויסות שונות (כולל זו של המערכת המינית). במקביל, הוא מופרש במינונים גבוהים לאחר חוויית האורגזמה הן אצל נשים הן אצל גברים (ריכוזים אלו נותרים גבוהים גם בדקות שלאחר האורגזמה). ממצאים אלו מעלים את האפשרות כי לפרולקטין במינון גבוה תפקיד משמעותי בקשיים בתפקוד המיני. יחד עם זאת, הוא מעניק סל רגשות חיוביים שאותם אנו משייכים למצב הפוסט־אורגזמי. אלו כוללים את תחושת הרגיעה ואת הרצון בקרבה ומגע. אז מה ניתן ללמוד מזוגות המשתמשים ב־MDMA? השימוש ב־MDMA למטרות העצמה או טיפול זוגי מצא את עצמו בדרכים אלה ואחרות אל מחוץ לכותלי המחקר הקליני. את ההוכחה הטובה ביותר לכך שהסטיגמה אודות השימוש מתפוררת בהדרגתיות ניתן למצוא בכתבה שפורסמה לאחרונה בעיתון הניו יורק טיימס. שם זוגות מספרים בגלוי אודות שימושם האישי ב־MDMA, בעיקר לאחר שטיפולים זוגיים קונבנציונליים שהשתתפו בהם נכשלו פעם אחר פעם. הכתבה מספרת בין היתר על סמואל בן ה־33 ובת זוגתו כריס בת ה־29. לאחר שנים של קשיים בקבלת החלטה בנוגע להקמת משפחה, החליט סמואל להקשיב לעצה של חבר קרוב המשתמש עם זוגתו ב־MDMA פעמיים בשנה על מנת לחזק את הקשר ולהעמיק אותו. לאחר שלמדו אודות החומר, החליטו כריס וסמואל שאין להם מה להפסיד. הם החליטו לצרוך את החומר בערב השנה החדשה. כריס חשה במהירות בחילה, כפות ידיו של סמואל הזיעו, וכריס לא יכלה להפסיק לצחוק בכל פעם שהביטה בהן. אבל בסופו של דבר הם התחילו לדבר, ולא הפסיקו עד שעות לאחר מכן. "הצלחתי לחלום בהקיץ על כמה טוב יהיה להביא ילד לעולם", אמר. "הרגשתי שכל מה שאי פעם האמנתי בו מתוך פחד, או כל הדאגות שנתקעו לי בגרון מרוב חרדה, פשוט נמסו ברגע אחד". מעניין הוא כי השניים הבינו ש־MDMA לבדו לא יפתור את האתגרים העומדים לפניהם. הם התחייבו לשנות את אורך חייהם באופן שיאפשר לתובנות מהמצב התודעתי המיוחד של החוויה הפסיכדלית להישזר בנבכי חייהם היומיומיים. הם שינו הרגלים על מנת "להיות נוכחים יותר". כריס מספרת כיצד היא וסמואל חשו מאז אותו ערב יותר אמפתיה והבנה אחד כלפי השני, והשיחות שלהם על הבאת ילד לעולם כבר לא מתוחות כבעבר. כריס נכנסה להריון באופן בלתי צפוי זמן לא רב לאחר מכן: "מצד אחד, לא ניסינו באופן אקטיבי להקים משפחה, אבל מצד שני, לא היינו זהירים כפי שתמיד היינו". "אני עדיין מפחד", הוסיף סמואל, אך "מה ששונה עכשיו זה שאני מוכן יותר להיות פגיע ולהשמיע יותר את הצרכים שלי". גוונים נוספים לשימוש ב־MDMA, הממוקדים באיחוי כאבים נפשיים, ניתן לראות בדוגמה של ריי וג'ון המנהלים זוגיות של למעלה מעשור. במהלך המסע הראשון שלהם עם MDMA, ריי מספרת כיצד היא וג'ון דיברו לראשונה על נושאים שעליהם לא הצלחו לדבר שנים, כיצד הנסיגה הרגשית שלו השפיעה על ההערכה העצמית שלה, וכמה כאב היא חוותה כאשר ניסתה לדחוף אותו להיפתח בלי להבין את הכאב שהוא החזיק בתוכו. "ג'ון התחיל לחלוק איתי בפעם הראשונה את כל המחשבות והרגשות האלה... זה היה הוא בלי הקירות". תחת השפעת ה־MDMA, הם התכרבלו במיטה במשך שעות, גוף לגוף, ותיארו את כל הדברים שהם אהבו אחד אצל השני. "עבור אדם שתמיד היו לו בעיות בדימוי הגוף, לאפשר לו לגעת בי – לגעת בבטן שלי, החלק בי שאני כל כך שונאת, היה מרפא להפליא". הם המשיכו להשתמש ב־MDMA בערך פעמיים בשנה כדי לעזור לעצמם לנהל שיחות קשות, וכל אחד מהם שמר רשימה של נושאים שעליהם ידונו בזמן המסע. ריי מספרת כי שניהם התחילו טיפול נפשי פרטני, וכעת, כשלוש שנים לאחר שניסו לראשונה MDMA, השילוב שבין סוגי הטיפול השונים משמר ומעשיר את חיי הנישואים שלהם. מחקרי עומק איכותניים מעניקים לנו זווית הסתכלות מעניינת אודות האופן שבו זוגות משתמשים ב־MDMA ללא השגחה רפואית. ראשית, רוב הזוגות בוחרים שלא לקרוא לחומר בשמו המדעי. הם משתמשים בשמות דוגמת "התרופה", "מעצים האינטימיות" או "מטפל צמוד". השמות השונים מעניקים לחוויה גוון טקסי, אפילו מקודש, כמעין חוויה שניגשים אליה בזהירות ולאחר תהליך הכנה קפדני. יתר על כן, קיימים ארבעה מאפיינים מרכזיים שבעזרתם ניתן לאפיין את החוויה ואת אופן השימוש הטיפולי ב־MDMA: 1.     שימוש מודע נטילה משותפת של MDMA מחייבת הקפדה יתרה על מספר גורמים. ראשית, יש לוודא שהסביבה שבה ההשפעה תתרחש מתאימה ונוחה עבור שני בני הזוג. נוסף על כך, הסביבה הפנימית, כלומר המצב הנפשי והפיזי של כל אחד מבני הזוג, זקוק להתייחסות, לרבות תרגול מדיטטיבי, הקפדה על תזונה נכונה, ידע על החומר עצמו ואודות ההשפעות הנפוצות. יש זוגות שאף רוכשים ערכות בדיקה על מנת לדעת שה־MDMA שרכשו אכן נקי מחומרים אחרים (הנפוצים מאוד כאשר רוכשים MDMA שלא על ידי גורם טיפולי מוסמך). במילים אחרות, זוגות עוסקים רבות בארגון ובהכנת "הסט והסטינג" של החוויה הפסיכדלית הטיפולית. 2.     כלי לחקירה ההשפעות הכוללות של ה־MDMA מאפשרות לזוגות לעסוק בנושאים שחששו לעסוק בהם בעבר מפאת כאב נפשי או מפחד מתוצאה זו או אחרת. שיכוך תפיסת החרדה, ואיתה צמצום עוצמת ההגנות הנפשיות, מאפשרים לזוגות רבים לחקור טריטוריות שמידת חוסר הודאות גבוהה במיוחד לגביהן תחת מצבי תודעה שגרתיים. 3.     הקפדה על גבולות נושא הגבולות של העבודה הטיפולית עם MDMA עשיר ביותר. קיימים גבולות בנוגע לאופן השימוש, למשל, האם נוטלים את החומר בכל פעם שהזוג במשבר? המחקר מציין, כי רוב הזוגות שרואיינו מספרים על גבולות ברורים הבאים לידי ביטוי בנטילה מינימלית (עד ארבע פעמים בשנה), ולרוב בנקודות סמליות כגון חילופי עונות, תאריכים מיוחדים עבור הזוג וכו'. גבולות באים לידי ביטוי גם במינון של החומר הפעיל, כך שרוב הגברים בחרו ליטול מינון גבוה (מעל 3 מיליגרם לקילו מסת גוף), ואילו נשים בחרו במינון בינוני-נמוך (בין מיליגרם אחד לשלושה מיליגרם לקילו מסת גוף). הגבולות כוללים גם את זהות המשתתפים עצמם. כל הזוגות שרואיינו ציינו כי מדובר בחוויה זוגית בלבד. אין איש רשאי להיכנס למרחב המיוחד שבין בני הזוג תחת השפעת החומר, אשר ייעודה חיזוק הקשר הבין־אישי. יש חוקרים המעלים את הסברה כי החומר עצמו ראוי להיכלל כישות טיפולית, אך נראה כי תפיסה זו אינה רווחת בקרב הזוגות, ונחשבת לתפיסה בעלת אוריינטציה מחקרית־טיפולית ספציפית. 4.     זמן להתאוששות ולאינטגרציה זוגות רבים מתייחסים לשלב שאחרי השפעת החומר ברצינות רבה. עבורם זה זמן לעיבוד איכותי של התכנים אשר עלו במהלך החוויה, עיבוד אשר יעזור לשזור את התובנות השונות כחלק ממארג החיים היומיומי. תהליך ההתאוששות המשותפת נחשב לרגיש ביותר. ההגנות שזה עתה נפתחו חושפות את הפגיעות השמורה כל כך תחת מצבי תודעה שגרתיים, וכעת יש צורך במידה רבה יותר של הכלה, רוגע והזנה הדדית. מאפיינים אלו מייצגים את הטיפול הזוגי העצמאי בעזרת MDMA. חשוב לזכור, כי יש לכך סכנות רבות שאסור להתעלם מהן, הן מבחינה נפשית הן מבחינה פיזית. מכיוון שהעיסוק בערך הטיפולי של ה־MDMA מאושר רק במסגרת מחקרית, רוב המחקרים נעזרים באנשי מקצוע מוסמכים על מנת לשמור על הנבדקים ובד בבד על מנת להעצים את הערך הטיפולי. תפיסות השאובות מעולם הטיפול הקליני מציינות את החשיבות שבראיית ה־MDMA ככלי נלווה, וכמובן לא כתחליף לעבודה נפשית בין־אישית מאומצת. במילים אחרות, במקום לראות את החומר ככדור קסם, על הזוגות לאמץ גישה אקטיבית, הרואה בהשפעת החומר חלון הזדמנויות לעבודה זוגית משמעותית. חוקרים רבים מתחומים שונים מדגישים, כי על שני האנשים להיות מוכנים להתעמק ולתקשר אחד עם השני, ולא לתפוס את החוויה כסוג של תרופה אשר עתידה לתקן את מערכת היחסים בכוחות עצמה. אבל מובן שלא הכול ורוד בעולם הטיפול העצמי ב־MDMA. מעבר לסכנות הבריאותיות שעליהן הרחבנו במאמרים הקודמים, שימוש שלא במסגרת קלינית עלול להוביל לכאבים נפשיים ניכרים. דמיינו למשל שלאור תחושת הביטחון הגוברת, מחליט אחד מבני הזוג לספר על בגידה או לחשוף שקרים מהותיים שלא נאמרה מילה אודותם בעבר. האם בכוחו של ה־MDMA לעמוד גם בפני זעזועים מסוג זה? לצערנו, גוף המחקרים הנוכחי רזה מכדי לגבש אמירה חד משמעית באשר לכך. מה שכן ניתן לומר במידה רבה של ודאות הוא שנוכחותו של מטפל בעל הכשרה רפואית ונפשית במהלך נטילת החומר יכולה לסייע משמעותית גם במקרים קיצוניים. תכנון הליך טיפולי הדרגתי המנוהל על ידי אנשי מקצוע מיומנים ומוסמכים יכול להעניק לזוגות את ההזדמנות לגשת לחוויה באופן הדרגתי, מבוקר ומתוכנן, וכן לבנות מערך טיפולי שבעזרתו ניתן לגעת גם בנושאים מורכבים מתוך עמדה מווסתת, שקולה ואחראית. ומה אם אני לא רוצה לצרוך MDMA? אם נודה באמת, רובנו לא יזכו בזמן הקרוב לטיפול זוגי בעזרת MDMA כחלק מהליך מחקרי. יחד עם זאת, ניתן ללמוד מעולם המחקר בתחום על התיאוריה והפרקטיקה של זוגיות בריאה. הבנת התאוריות הפסיכולוגיות והאבולוציוניות של עולם מערכות היחסים יכולה להעניק זווית התייחסות חדשה אודות עולם הרגש, ההתנהגות והמחשבה במישור הזוגי והבין־אישי. כך נוכל להבין לעומק את סוג ההתקשרות המאפיין אותנו, את שותפנו לחיים, וכיצד סביר שההתנהגויות המוכתבות מסגנונות אלו יעצבו את המסגרת הבין־אישית. הבנת התהליכים הנוירופיזיולוגיים תחת השפעת ה־MDMA יכולה להעניק לנו הזדמנות ללמוד מהו המצב התודעתי המאפשר שיח חשוף ואותנטי מצד אחד, ומיטיב ומקדם צמיחה, מצד שני. כלים להגברת האמפתיה, תחושת הביטחון ומציאת המוטיבציה להשקיע במערכת היחסים יכולים להתגבש לכדי "מעגל קסמים", שבו כל רכיב משפיע לחיוב על קודמו. כשם שיש "סט וסטינג" לחוויה פסיכדלית בעזרת MDMA, קיימים "סט וסטינג" מתאימים לחוויה זוגית מיטיבה. הקפדה על גבולות, כניסה מודעת למרחב רגשי בין־אישי, קידום שיח חקירתי ומקום לעבד את משמעויות החוויות המתאפשרות מכללים מנחים אלו אינה מחייבת נטילת חומרים באשר הם. ייתכן שהדבר ידרוש השקעה רבה יותר, אבל הנמצאים בזוגיות בריאה זה זמן רב יכולים להעיד כי הדבר אפשרי ללא ספק, עם מטפל כימי צמוד או בלעדיו. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Colbert, R., & Hughes, S. (2023). Evenings with Molly: Adult couples’ use of MDMA for relationship enhancement. Culture, Medicine, and Psychiatry , 47 (1), 252-270. Anderson, K., Reavey, P., & Boden, Z. (2019). ‘Never drop without your significant other, cause that way lies ruin’: The boundary work of couples who use MDMA together. International Journal of Drug Policy , 71 , 10-18.‏ Schmid, Y., Hysek, C. M., Preller, K. H., Bosch, O. G., Bilderbeck, A. C., Rogers, R. D., ... & Liechti, M. E. (2015). Effects of methylphenidate and MDMA on appraisal of erotic stimuli and intimate relationships. European Neuropsychopharmacology , 25 (1), 17-25.‏ Anderson, K. (2017). Navigating intimacy with ecstasy: The emotional, spatial and boundaried dynamics of couples’ MDMA experiences (Doctoral dissertation, London South Bank University).‏ Buffum, J., & Moser, C. (1986). MDMA and human sexual function. Journal of Psychoactive Drugs , 18 (4), 355-359.‏‏

“Close your eyes, fall in love, stay there.” – Rumi על מערכות יחסים רומנטיות, זוגיות ואינטימיות לפני שנצלול אל מעמקי הספרות התאורטית אודות אהבה, מיניות ומערכות יחסים רומנטיות, חשוב שנזכיר כי מדובר במדע צעיר יחסית. אנתרופולוגים (מדענים החוקרים את ההתנהגות האנושית בהקשרה התרבותי והחברתי) בני המאה ה־19 האמינו ש"תופעת האהבה" היא נחלתם של בני החברה המערבית בלבד. ראשוני החוקרים, שפריזמת התבוננותם נכלאה בחשיבה הקולוניאליסטית־גזעית שמאפיינת את התקופה, נכשלו לראות את ההיבטים ההתנהגותיים השונים של האהבה אצל בני התרבות האחרים. עבורם מדובר היה במיניות בלבד, המתרחשת ללא העושר התרבותי, הגינונים הייחודיים או הטקסים שאותם רגילים היו לראות ברחבי אירופה. לכן חשבו כי האהבה איננה אוניברסלית, ומכאן שאין לחקור את הבסיס הביולוגי והפסיכולוגי המשותף לבני האדם באשר הם. נקודת המפנה התרחשה לאחר הגדרתו המהפכנית של החוקר צ'ארלס לינדהום. לפי הגדרה זו, האהבה התשוקתית היא "משיכה אינטנסיבית הכוללת אידיאליזציה של האחר בקונטקסט ארוטי, יחד עם הציפייה כי מערכת יחסים זו תימשך לאורך זמן". לינדהום הפך בכך את מערכות היחסים הרומנטיות לנחלת הכלל, ופרץ את הדרך לגיבוש תאוריות בעלות ערך אוניברסלי. למזלנו, מים רבים זרמו באסכולות המדע השונות. הגדרות שונות לאהבה התווספו, ותאוריות מגוונות הצטרפו להבנת עולם מערכות היחסים הרומנטיות מנקודות מבט מורכבות, שבהן שלובים יסודות ביולוגיים ופסיכולוגיים המעוצבים על ידי ההקשר החברתי והתרבותי. בחלק זה של המאמר ננסה להציג מספר תאוריות בסיסיות אשר יעניקו לנו נקודת מבט מורכבת אך בהירה אודות הגורמים המרכזיים המשפיעים על מערכות היחסים הרומנטיות בחברה שבה אנו חיים, ואודות האתגרים הספציפיים העומדים בפני אלו שהחליטו כי הזוגיות הרומנטית ארוכת הטווח תהיה נדבך מרכזי בחייהם. לכן, ולפני שניגש לפוטנציאל הטמון ב־MDMA כשחקן במגרש זה, נסקור מעט מהתאוריות האבולוציוניות והפסיכולוגיות של עולם מערכות היחסים. נבין כיצד מרכיבי אישיות מרכזיים מעצבים את הדרכים שבהן אנו מנהלים מערכות אלו, וכיצד אורח החיים המודרני מציב אתגר מהותי לשימור איכותן. סקס וזוגיות מנקודת מבט הישרדותית ואבולוציונית על מנת להבין מדוע אנו מושקעים כל כך במציאת זוגיות, מיניות ואהבה, חייבים אנו להבין את המונח "הברירה הטבעית", תהליך שבמסגרתו בעלי גנים שלהם מנגנוני העברה יעילים יותר יזכו להעבירם לדור ההמשך. בהינתן תהליך זה, הנחשב לאבן יסוד בתיאוריית האבולוציה, גדלה השכיחות של בעלי מנגנונים יעלים, וקטנה השכיחות של אלו אשר לא עלה בידם לפתחם או לרשת אותם. המנגנונים הרלוונטיים למאמר זה הם מערכת הרבייה מחד גיסא, ומערכת פיתוח הקשר הרגשי מאידך גיסא. אין הכוונה למערכות זהות, אך לעיתים קרובות הן חופפות זו לזו. בהקשר של מאמר זה, לבני זוג שלהם מערכת יחסים מינית מספקת ומערכת התקשרות רגשית גם יחד יתרון אבולוציוני ניכר, שכן השילוב מאפשר ריבוי אקטים מיניים מצד אחד, ומסגרת יעילה לשמירה על הצאצאים, מצד שני. במילים אחרות, הסיכוי שהמטען הגנטי של שני בני הזוג יעבור הלאה גדל משמעותית, שכן עולה הסבירות להתרחשות חוזרת של אקטים מיניים, וכמוה גם הסבירות לכך ששני בני הזוג "יישארו בסביבה" על מנת לגדל במשותף את פרי אהבתם. מאפייני המיניות האנושית עמוסים בהתנהגויות שהן תולדה ישירה של מנגנונים אלו, המטפחים מגע אינטימי מתמשך וטעון רגשית. לדוגמה, בני אדם נוטים לעסוק במין באופן פרטי, להעדיף את התנוחה המיסיונרית (המתאפיינת בשטח מגע רב ושמירה על קשר עין), ליהנות מהתכרבלות ומשינה משותפת לאחר האקט המיני. נטיות התנהגותיות אלו מעגנות את החיבור הרגשי שבין בני הזוג, ותורמות לתחושת הקִרבה המשמרת את המשך השקעת המאמצים ההדדית. לדינמיקה האינטימית שבין הדחף המיני להתקשרות הרגשית תימוכין גם ברמת הפעילות המוחית, שכן קיימת חפיפה מסוימת בין אזורים הרלוונטיים לכל אחת מהמערכות (למשל, אזור האינסולה). כמו כן, הורמון האוקסיטוצין, אותו הורמון המגבש את חיבור ההתקשרות בין הורים לצאצאיהם, מופרש גם בעת ההגעה לאורגזמה, במהלך "התמזמזות" וב"משחקים מקדימים". עוד נציין כי בניגוד למרבית היונקים האחרים, מיניות בני האדם מנותקת במידה רבה מתהליך הביוץ הנשי. ניתוק זה מאפשר את ריבוי האקטים המיניים, וכך, כבמעגל קסמים, גובר גם תהליך החיבור הרגשי. ולמי שלא מתרגש מעדויות מעולם חקר המוח, קיימות עדויות רבות גם בבסיס ההתנהגותי. למשל, פסיכולוגים וחוקרי מערכות יחסים שואלים במחקריהם אודות המוטיבים שבגינם אנשים יוזמים אינטראקציות מיניות. מחקרי הפסיכולוגית ד"ר גורית בירנבאום מחדדים מוטיבים אלו. מחקריה מעלים כי מוטיבציות לחיבור רגשי הן מהמרכזיות בתהליכי המיניות, וכוללים סל שלם של התנהגויות שתוצאותיהן מתגבשות לכדי הגברת ממד האינטימיות. מחקר מעניין מבית מדרשה חשף נבדקים לגירויים מיניים וניטרליים באופן תת־סיפי (כלומר, במהירות רבה אשר מקשה על הנבדקים לגבש תפיסה מודעת אודות היחשפותם לתוכן המיני או הניטרלי). חשיפה זו הובילה את אלו אשר השתייכו לקבוצת הגירוי המיני לביטויים רחבים יותר של מחשבות הקשורות לאינטימיות, הבעת נכונות גבוהה יותר לקדם קשר זוגי או לחזק קשר זוגי קיים. כפי שכבר הזכרנו, חשוב להבין כי למרות שרוב מערכות היחסים הרומנטיות מתאפיינות בכך שהדמות שאליה נוצר החיבור הרגשי־התקשרותי היא גם אובייקט התשוקה המינית, מדובר בשתי מערכות אבולוציוניות נפרדות הנפגשות, מתערבבות ומשפיעות זו על זו. חרד, נמנע, בטוח, ומה כל זה קשור לסקס ולזוגיות? מערכת היחסים שבין הדחף ליצירת התקשרות רגשית לזה המיני אינה מתרחשת בוואקום. חייבים אנו לצרף למשוואה זו גם את תרומתם של היבטים קוגניטיביים (חשיבתיים), רגשיים והתנהגותיים מורכבים, הנוכחים מתוקף היותנו יונקים בעלי יכולות קוגניטיביות מורכבות. הניסיון למפות תנועות אלו בא לידי ביטוי בגיבוש תאוריית ההתקשרות. צלילה אל תוך תאוריית ההתקשרות מהותית ביותר להבנת דפוסי הזוגיות השונים, ותורמת משמעותית לאפיון דרכי ההתנהגות שבהן נוקטים בני הזוג למען יצירה ושימור מערכות יחסים רומנטיות. אף על פי שהיא סובלת מהפשטת יתר בשיח היומיומי, אנסה למפות רכיבים מהותיים אשר ישמשו להבנה מעמיקה יותר עת אנו ניגשים להבנת פוטנציאל הטיפול הזוגי אשר נעזר ב־MDMA. תאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) היא אחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, אשר נוסחה על ידי הפסיכולוגים ג'ון בולבי ומרי איינסוורת לפני יותר מארבעים שנה. ברבות השנים התיאוריה התפתחה, השתכללה והסתעפה, אך שומרת עדיין על מספר יסודות מרכזיים. התאוריה עוסקת במודל הקשר המתפתח בין הילד להורה המטפל, מודל המשמש כפלטפורמה או פריזמה שדרכה יתפוס הילד, ומאוחר יותר האדם הבוגר, את הגוונים השונים של מערכות היחסים עם דמויות מהותיות במהלך החיים. מערכות היחסים הרומנטיות, משום מרכזיותן לנפש האדם, תושפענה רבות מדפוסי ההתקשרות אשר ניצניהן באותן מערכות יחסים מוקדמות. התאוריה מבוססת על הנחת היסוד כי לילוד צורך הישרדותי ומולד ליצירת קשר עם הדמות המטפלת, שכן ביטחונו של הילוד תלוי באופן כמעט אבסולוטי בטיבו של קשר זה, המהווה את הבסיס להתפתחות רגשית, קוגניטיבית וחברתית תקינה. במילים אחרות, ככל שהדמות המטפלת תתייחס ברגישות, הכלה ושמירה כלפי הילוד, זאת תוך כדי מתן הזדמנויות מיטיבות לחקירה ולעצמאות, כך יגדל הסיכוי שיגבש תבנית התנהגותית ורגשית שאותה מכנה התאוריה בשם "התקשרות בטוחה". כלומר, יוענק לילוד מודל שלפיו הוא עצמו אהוב, והעולם שבחוץ בטוח, מוגן ומסקרן. זאת מכיוון שלמד כי האדם האחר רוצה בטובתו, בביטחונו ובשגשוגו. הממשק של הילוד המתבגר עם העולם שבחוץ יתאפיין במידה רבה של ביטחון ואמונה כי ניתן לקיים קשרים חברתיים חיוביים, שהם מקור לביטחון ופוטנציאל לצמיחה. מנגד, תינוקות שלא זכו לדמות הורית מכילה ורגישה יפתחו מודלים המטילים ספק מסוים במידת הביטחון שבקשרים חברתיים. הילד יפנים מודלים הנוטים להעריך כי העולם שבחוץ הוא מקור לסכנה פוטנציאלית, ולכן יש לנקוט באמצעי זהירות ולגבש מגננות מסוגים שונים. כאשר בלב הדפוסים נוכחת החרדה מפני טיב היחס שיזכה לו מהעולם שבחוץ, התאוריה מדגישה את התפתחותם של שני סגנונות התקשרות נוספים: "התקשרות חרדה" ו"התקשרות נמנעת", אשר המשותף לשניהם הוא מנגנון ההגנה מפני מידת חוסר הוודאות הכלול במערכות יחסים אפשריות. בלב ההתקשרות החרדה נמצא את ההיפר־אקטיבציה של מערכת ההתקשרות, דפוס התנהגותי הפועל לאורו של חוק מנחה שלפיו "ככל שמידת החרדה וחוסר הוודאות בקשר גבוהים יותר, כך יש להתקרב על מנת לתקן, או על מנת להפריך את החששות מפני פגיעה אפשרית בקשר". במילים אחרות, ככל שננסה לחפש את קרבת האחר, כך נגביר את מידת הוודאות לגבי מצב הקשר ונוכל לתקן קשר חברתי שאנו תופסים כמהותי. אנשים בעלי התקשרות חרדה נוטים אם כך לחפש ביתר שאת את קרבת האחר בעת מצב של חוסר ודאות, תרים אקטיבית אחר הוכחות לאיכות הקשר, ומגבשים דפוסי התנהגות שמטרתם שימור הקרבה עם האדם האחר. לעומתם, בעלי ההתקשרות הנמנעת מתאפיינים באקטיבציה נמוכה של מערכת ההתקשרות, מנגנון הגנה שונה לפתרון אותו חוסר הוודאות בטיב הקשר. התבניות ההתנהגותיות שגיבשו בילדות הוכיחו להם שיש סיבה טובה להתגונן על ידי התרחקות והסתגרות כאשר עולה החשש מאינטימיות, ואיתו חוסר הוודאות הכרוך בקשר בין־אישי פוטנציאלי. הם יחפשו אקטיבית מרחק, על מנת לצמצם את מידת החרדה הטמונה בחוסר הוודאות הגבוה. קיים סגנון התקשרות נוסף הקשור לאתגרים נפשיים הפוגעים פגיעה ניכרת באורך חיים תקין והסתגלותי. סגנון התקשרות זה עונה לשמות רבים, אך לצורך המאמר נשתמש במונח "התקשרות לא בטוחה, חרדתית אמביוולנטית". דפוס זה מתגבש כאשר הדמות המטפלת התנהלה באופן משתנה ובלתי צפוי, בצורה דו ערכית, לפעמים תומכת ולפעמים מענישה, לפעמים מכילה ולפעמים מרוחקת ואדישה. חוסר הוודאות המתגבש בנפשו של הילוד מעלה חרדה אינטנסיבית ביותר, שממנה ייתכן שיתפתח סל של התנהגויות מפוזרות, כאוטיות וחסרות יציבות המשתנות לעיתים תכופות. זוהי תולדה של הניסיון להתמודד עם דמות מטפלת שקשה לצפות, שהיא מקור לביטחון אך גם מקור לסכנה. לאור המשתנים הנעלמים הרבים במשוואת ההתקשרות מסוג זה, קשה לעמוד על דפוסי התנהגות המקיימים חוקיות ברורה, אלמנט שהוא מכשול מהותי לניהול חיי זוגיות וחיי חברה מספקים ויציבים.   במהלך הזמן, איכות האינטראקציות החוזרות ונשנות עם הדמות המטפלת מעצבת את הדרך שבה האדם תופס את עצמו, את האחר ואת מבוקשו ממערכות היחסים האינטימיות. דינמיקה זו מתגבשת עם השנים, ופירותיה הם השוני הקיים בין הסגנונות המאפיינים כל אחד ואחת מאיתנו. דפוס ההתקשרות שלנו משחק תפקיד מכריע בדרך שבה אנו מעריכים, מעצבים ומתנהגים במסגרת מערכות היחסים הרומנטיות והמיניות שלנו. באשר למערכת הדחף המיני, מחקרים רבים מנכיחים את השונות הנוצרת בין אנשים בנוגע למקומו של הסקס במערכות היחסים האינטימיות שלהם, בסיבות שבגינן הם מחפשים יחסי מין ובדרכים שבעזרתן הם מספקים את צורכיהם האישיים. סקס, זוגיות ומערכת ההתקשרות כיצד נראים חיי המין של בעלי ההתקשרות הבטוחה? עדויות רבות מדגישות, כי מידת הביטחון בכוחות העצמי ובטיב כוונותיו של הצד השני מסייעת להתנהגות רגועה בעת האקט המיני. כך, אנשים אלו עסוקים פחות בדאגות הקשורות למערכת היחסים (לדוגמה, בשאלות ודאגות בנוגע לשאלה "האם אני אהוב?"), וחווים פחות חרדת ביצוע. בעלי ההתקשרות הבטוחה הם בעלי תפיסה חיובית אודות מאפייני המיניות האישיים שלהם (לדוגמה, תופסים את "העצמי המיני" שלהם כעוצמתי ומלא תשוקה), נמשכים יותר ומעריכים יותר אספקטים מיניים, חווים תשוקה עוצמתית יותר ונוטים להגיב בחיוב לרמזים מיניים. זאת ועוד, הם מבטאים את רצונותיהם המיניים ביתר קלות, דבר המקדם גם את איכות חיי המין של השותפים שלהם. הם נוטים להשתמש בסקס ככלי המקרב את בן או בת הזוג, המעצים את ממד האינטימיות ומחזק את איכות מערכת היחסים עם הפרטנר. חלקם הגדול אף מעדיף, בהשוואה לחבריהם הבטוחים פחות, יחסי מין המבטאים מעורבות רגשית מאשר מין "פיזיקלי נטו", ולכן נוטים יותר לוותר על סקס מזדמן. באופן שיכול להיתפס כמעט סותר, בעלי ההתקשרת הבטוחה מוכנים יותר לפתוח את מערכת היחסים המונוגמית שלהם, ככל שהדבר מוסכם על שני הצדדים. חוקרים מערכים כי בגרעין נטייה זו ישנה היכולת לשאוב מידה רבה של ביטחון ממערכת היחסים העיקרית, דבר המאפשר חיבור רגשי לפרטנרים מרובים למרות המעמסה הכרוכה בדבר. הם מוסיפים, כי הקלות שברכישת סיפוק מאותה מערכת עיקרית מעניקה להם את הביטחון הדרוש בזמנים שבהם מערכות היחסים האחרות כוללות לעיתים סערות רגשיות כאלו ואחרות. בניגוד לאלו אשר נמצאים על קשת ההתקשרות הבטוחה, וזה המקום כמובן לציין כי כולנו נמצאים על הרצף חרד-בטוח במיקום כלשהו, הנוטים להתקשרות חרדה או נמנעת מתמודדים עם מגוון אתגרים המעצבים את איכות הקשר המיני והזוגי, בעיקר לאור הצפה של מחשבות שליליות ונגזרותיהן. בין שמדובר בפחד מנטישה (התקשרות חרדה) או בקושי, או בחוסר הנעימות המורגשת בעת קרבה ואינטימיות (התקשרות נמנעת), מדובר באתגר עצום במישור המיני. שם מידת הביטחון משחקת תפקיד מכריע. עבור הנמצאים על קשת ההתקשרות החרדה, נמצא קשר בין סקס להתנהגויות שמטרתן ליצור קרבה, חום אנושי, מעורבות רגשית ותשומת לב, בתקווה שישקיטו את חרדת הנטישה האפשרית. עולם הפנטזיות של אנשים אלו נוטה להכיל נרטיבים ותסריטים שבהם מודגשות דאגה ואכפתיות הדדית. הדבר מתנגש לפעמים עם חוויית החיים הקונקרטית ובה מרבים הם לחוש כי בני זוגם אינם רגישים מספיק לצורכיהם. חוסר הביטחון מקבל תבנית התנהגותית גם מעבר לעולם הפנטזיה, שם מחקרים מעידים כי בעלי הסגנון החרדתי נוטים יותר לייצר אלטרנטיבות כסוג של אגרת ביטוח מפני החשש לנטישה. הנמצאים על הקשת החרדה עדים יותר לחדירת מחשבות טורדניות בעת קיום יחסי מין ומתקשים לתווך לבני זוגם את רצונותיהם או את צורכיהם המיניים. הם אף נוטים יותר להשתמש במין כסוג של סמן או מדד לטיב מערכת היחסים, ולכן מרבים לטעות בפירוש התנהגויות מיניות מסוימות כ"דחייה" ולהזין הלכה למעשה מעגל קסמים הפוגע בטיב הקשר ("סקסואליזציה" של צורכי הקִרבה הרגשיים– הודעות סקס תכופות יותר, חיפוש מעורבות רגשית, תשומת לב ועדויות לאהבה במהלך הסקס עצמו). הקושי לצאת מ"מגדל השמירה הקוגניטיבי" מעיב על יכולתם "לאבד את עצמם" באקט עצמו ו"להיסחף ברגע", אלמנטים המובילים במרבית מהמקרים לפגיעה בתפקוד המיני (למשל, הגעה לאורגזמה). יחד עם זאת, מערכת יחסים מינית העונה על צורכיהם היא בעלת נופך טיפולי כמעט, המעצים אלמנטים נוספים של מערכת היחסים הזוגית הכללית. בניגוד להתקשרות החרדתית, שבה הסקס משמש לעיתים ככלי להשגת ודאות בנוגע להתעניינות כללית, קיים מתאם בין אנשים בעלי התקשרות נמנעת לשימוש שמטרתו התרחקות מאינטימיות. אותו פחד מאינטימיות מגיח כבר בתהליך ההתבגרות. הוא מתורגם בחלק מהמקרים לפחד מארוטיות, אשר מונע מבעלי הדפוס החרדתי לגלות עניין בפעילות מינית, או משהה במידה ניכרת את הגיל שבו יאבדו את הבתולין. מחקרים נוספים מראים, כי לאחר שהחלו לקיים יחסי מין, נמצא קשר בין סקס ובין הרצון לבסס מעמד חברתי. זאת בניגוד לעמיתיהם הבטוחים העושים זאת על מנת להעצים את הממד הבין־אישי. אותם מחקרים מוסיפים, כי ההתרחקות הרגשית היא מאפיין מרכזי של הפעילות המינית, אשר מרדדת מאוד את יכולת ההנאה מעולם המיניות. יש המצביעים על כך שאף קיימת שכיחות רבה יותר לשימוש בחומרים הממסכים מפני המפגש עם הממד האינטימי, אך גם סבירות רבה יותר לשימוש בקונדומים. דפוסים אלו מתגבשים ומתקשחים במידה רבה בגיל הבגרות. בעלי ההתקשרות הנמנעת נוטים לבחור בני זוג בעלי נטייה דומה, המקדשים צרכים אינדיבידואליים אישיים על פני אלו האינטימיים. המוטיבציה לקיום יחסי מין נוטה להתגבש סביב צרכים שאותם נכנה "אופורטוניסטיים", כגון העלאת הערך העצמי או הורדת העוצמה של רגשות שליליים. נראה כי הם גם נוטים להסכים יותר לסקס מזדמן, ולפנטז על אחרים הנמצאים מחוץ למערכת הזוגית (עולם דמיוני זה נוטה יותר להכיל מוטיבים א־פרסונליים או אפילו עוינים, הנחוצים לשמירת המרחק הרגשי הבין־האישי). החשש מאינטימיות מתורגם לדפוסים בין־אישיים התנהגותיים. כך למשל, נראה כי בעלי ההתקשרות הנמנעת נוטים לענות יותר למחזרים מחוץ למערכת הזוגית ולקיים מספר גדול יותר של מערכות יחסים מיניות מזדמנות. זאת ועוד, נראה כי גם כאשר קיים איום ממשי על יציבותו של הקשר הזוגי, הם ייטו פחות להוציא לפועל פעולות שמטרתן חזרה או התקרבות לבני הזוג. ואם נשאל אודות המוכנות לקיום מערכות זוגיות שאינן מונוגמיות, מחקרים מראים כי אמנם הם מבטאים עניין רב יותר בקיומן, אך יעשו זאת פחות בפועל. ומה בדבר הבדלים מגדריים? השילוב שבין כוחות תרבותיים וחברתיים לאלו האבולוציוניים הסלילו נשים וגברים להתנהגות שונה במסגרת מערכות היחסים (מובן שקיימת חפיפה ביניהם, אך כאשר אנו בוחנים שאלות אלו בהינתן קבוצת מדגם גדולה, ניתן לאתר הבדלים מובהקים מבחינה סטטיסטית בין נשים לגברים). לצערנו, לא קיימים מחקרים רבים בתחום זה על בעלי אוריינטציה מינית הומוסקסואלית, דבר המקשה מאוד על היכולת לתאר את הגוונים הייחודיים למערכות יחסים אלו, אם אכן קיימים. עבור זוגות הטרוסקסואליים, גברים נוטים לדווח על מאפיינים התואמים יותר להתקשרות נמנעת, ונשים נוטות לדווח על מאפיינים התואמים יותר להתקשרות חרדה. נשים גם נוטות לגבש אוריינטציה בין־אישית רגשית בנוגע למין, ומרבות לשייך את האקט למעורבות רומנטית ולהזנה הדדית. לעומתן, גברים נוטים לאוריינטציה אינדיבידואליסטית יותר, ומשייכים את החוויה בעיקר לסיפוק גופני ולהשגת גיוון. כאשר משווים בין גברים ונשים בעלי התקשרות חרדה, קיימים גווני התנהגות שונים בנוגע לקיום יחסי מין. תפקידי המגדר המקובלים עבור גברים כיוזמי האינטראקציה מציבים עבורם אתגר רב, שכן הם נאלצים להתמודד עם האפשרות לסירוב בתדירות גבוהה יותר, וכך להעצים את מידת כאבם הנפשי. על מנת לצמצם פגיעות שמקורה בדחייה, הם משקיעים יותר במערכות זוגיות קיימות מאשר בפוטנציאל לזוגיות מזדמנת אחרת. הם גם ייטו לבגוד פחות מחבריהם הבטוחים, ומדווחים על פחות פרטנרים מיניים באופן כללי. נוסף על כך, כאשר הם מאתרים סכנה ממשית למערכת היחסים, הם נוטים להשקיע יותר משאבים בתיקון ובריצוי בת הזוג, ובשלילת הערך שבמערכות יחסים אלטרנטיביות פוטנציאליות. עולם הפנטזיות שלהם נוטה להתמקד בקשר הבין־אישי, וחלקם אף נוטים לקיים יחסי מין בעלי מאפיינים הכוללים ריסון וכפייה בהשוואה לחבריהם הבטוחים, ייתכן שלאור הצורך בשימור קרבה פיזית. מחקרים נוספים מעלים את הסברה, שייתכן כי גברים על קשת ההתקשרות החרדה נוטים לחוש תסכול ואכזבה מבנות זוגם באופן מהיר או אינטנסיבי יותר, דבר שעלול להעיב על החשק ועל הסיפוק המיני לאורך זמן. ייתכן שהם גם יעדיפו שימוש בפורנו, שם נעדר הסיכון מדחייה, אך יחד איתו ישנה ירידה בחשק המיני בטווח הארוך. בניגוד אליהם, נשים בעלות התקשרות חרדה נוטות לפעילות מינית מתירנית יותר. הן מתחילות לקיים יחסי מין בגיל צעיר יחסית לגברים על הקשת החרדה, ונוטות לשמור פרטנרים פוטנציאליים למקרה של נטישה. קיים קשר בין התקשרות זו לנטייה להנאה מפנטזיות שנעדר מהן הרגש הבין־אישי, ולדימויים אודות מין מרובה משתתפים. בעולם האמיתי, קשה להן יותר לספק צורכי ביטחון בסיסיים, ולכן הן נוטות לקיים יחסי מין בטוחים פחות (למשל, על ידי היעדר שימוש באמצעי מניעה). כאשר משווים גברים ונשים בעלי אוריינטציה נמנעת, איננו עדים להבדלים מובהקים. נראה כי שניהם נוטים לחפש מערכות יחסים קצרות טווח ולהשתמש בהתנהגויות המצמצמות את הסיכוי ל"הסתבכות" בין־אישית. יחד עם זאת, וכנראה לאור ההסללה החברתית־תרבותית, גברים נוטים להציג מנעד הימנעותי רחב יותר, זאת לאור הדגש החברתי הניתן לגבר הכובש, המעניק ממד רזה לתוכן הבין־אישי והרגשי. סקס, זוגות ואתגרים מודרניים מה הם הגורמים שבגינם אנשים מסופקים ממערכת יחסים רומנטית ומינית? בניגוד לתפיסה הפופולרית כי ערכה של הזוגיות ארוכת הטווח דועך עם השנים, מחקרים מראים כי רובנו נמצא את עצמנו נשואים לפחות פעם אחת במהלך החיים. זוגיות ארוכת טווח בריאה נמצאה כתורמת במידה רבה לאיכות החיים הכללית (general wellbeing), ועוזרת לאנשים להשיג מטרות בעלות ערך (תעסוקה, מעגל חברתי, בריאות גופנית וכו'). לכן, לא מפתיע כי פגיעה באיכות מערכת היחסים מסוג זה נמצאת במתאם לגורמי סיכון בריאותיים ונפשיים, ממש כמו עישון, שימוש בחומרים, מתח נפשי ואפילו השמנת יתר. יחד עם זאת, תפיסת המושג "אהבה" אכן חווה אידיאליזציה מסוימת, כסוג של מנותק ממניעים אינסטרומנטליים או תועלתניים למיניהם. לפי אותו אידיאל, הרווח בעיקר בתרבות המערבית, אהבה מוכרחה להתנתק מחישובים תועלתניים, מיתרונות חומריים ומעיסוק בסטטוס אישי כזה או אחר. במילים אחרות, עליה החובה להיתפס כדבר טוב כשלעצמו. אמנם האידיאליזציה של האהבה כטוב מוחלט מובילה רבים לאכזבות. אך ממצאים ממחקרים אתנוגרפיים מצביעים על כך שאהבה לעיתים רחוקות בלבד מנותקת מצרכים פרגמטיים, ומפגש המציאות עם עובדה זו הוא אתגר מהותי עבור החברה שבה אנו חיים, ובתוכו שינוי הסטטוס החברתי, הכלכלי והתרבותי בקרב נשים. נדידת הכוח המגדרי מחקרים אשר נערכו במדינות מערביות מצביעים על כך שכמעט ארבעים אחוזים מהנשים מרוויחות כיום יותר מבני זוגן (זאת בהנחה שמשווים בין סוג התפקיד ומספר שעות העבודה). הכוח הכלכלי, ובמובנים רבים גם החברתי, התרבותי והפוליטי, מבשר את הרחבת שדה הבחירה בשותף מיני וזוגי. במילים פשוטות, לנשים יש הרבה פחות מה להפסיד מבחינה כלכלית או מבחינת כובד הנגזרות של הסטיגמה החברתית, והן משוחררות כיום יותר מתמיד לנוע בין הזדמנויות לשותף לחיים אשר יתאים להם ביותר, בהינתן קונטקסט משתנה (והוא משתנה היום באופן מהיר ביותר). במאמר "מאזן הבגידות" אשר פורסם לאחרונה בירחון "אלכסון", החוקרת והאנתרופולוגית הלן פישר מעניקה נקודת מבט היסטורית מעניינת: "המעבר בין חברת ציידים־לקטים לחברה ממוקדת חקלאות הפך את תפקידי הגברים לדומיננטיים, כך שנשים איבדו מהאוטונומיה שלהן. נאמנות הייתה עבורן יותר מרק מסורת: היא הייתה מנגנון הישרדות עבור הנשים... היום אנו משתחררים מעשרת אלפים שנה של עבר חקלאי ומתקדמים לעבר מערכות היחסים שהיו בין בני אדם לפני עידנים״, שם מלאכת ההישרדות התבססה על שוויון בין הצייד למלקטת, כל אחד תורם כחמישים אחוזים מהמאמץ הכללי. המחקר של פישר מגלה כי בגידה, למשל, היא תופעה גלובלית, חוצה חברות ומגדרים, "אפילו בתרבויות שבהן ניאוף עלול להוביל לעריפת ראש... בגידה היא בת הלוויה החשאית של המונוגמיה, וכבר מימי הפרה־היסטוריה, היא הייתה חלק בלתי נפרד מהאופן שבו בני אדם הזדווגו". היא מספרת על מערכת נוירוביולוגית אשר התעצבה על ידי תהליך הברירה הטבעית. לפיה, ״אנחנו בנויים להתאהב ולגדל ילדים כצוות, וגם לגלות סקרנות כלפי החלופות האפשריות". אם נזרוק נטייה בסיסית זו אל משוואה המתייחסת גם להשפעתן של טכנולוגיות מבוססות אלגוריתמים, נתחיל להבין כי מידת אקסקלוסיביות הקשר, שבעבר הייתה יציבה ומעוגנת בכבלים כלכליים־חברתיים, ניצבת בפני הטלת ספק תמידית כמעט. שאלות כגון "האם יש משהו טוב יותר בחוץ?", "הייתכן שאני נמצאת במערכת יחסים העונה לכל צרכיי הנפשיים או המיניים?", או "האם כדאי לפתוח את מערכת היחסים?" הן אורחות קבועות על כורסאות המטפלים הזוגיים, בשיח עם חברים או בעולם הפנטזיות הפנימי. במילים אחרות, המתחים בין חופש למחויבות, בין הסתפקות בקיים לכמיהה לשינוי, בין מימוש עצמי להקרבה, מוצאים עצמם כחלק אינטגרלי בעולם הזוגיות ארוכת הטווח. כיום, כאשר שני בני הזוג חשופים לשדה בחירה רחב, נערמים קשיים חדשים המאיימים על איכות הקשר הזוגי. מטפלים זוגיים רבים, וכמוהם גם עורכי דין המתמחים בגירושים, משתפים כי גברים רבים בוחרים בסגנון חיים שונה, המערב שותפות מלאה במלאכת שימור הנישואים וגידול הילדים, ואף מוכנים להקריב לשם כך קריירות מצליחות. שינוי זה משנה את המשוואה הכלכלית המשפחתית, מגדיל את הסבירות כי בת הזוג תתקדם בסולמות התעסוקה, תיהנה מסטטוס חברתי גבוה יותר, ממרחב בחירה ופיתוי עשיר יותר, ואיתו גם הסיכוי לבגידה או לעזיבה של מערכת היחסים הקיימת. גברים רבים מרגישים כעוסים, נבגדים ובעיקר מבולבלים. בחברה המקדשת שוויון מגדרי הם הניחו כי נשים תהיינה מאושרות ומסופקות יותר מבחירתם, אך לאכזבתם ולהפתעתם, הם מצאו עצמם דחויים מבחינה מינית ורגשית. וכיצד הדבר משפיע על הנשים? ״אלכסון״ מצטט את אסתר פרל, אולי הגורו הגדול ביותר של הטיפול הזוגי המודרני. היא מציינת כי נשים רבות אמנם השתחררו מהתלות בגברים, אך כעת הן נאלצות להתמודד עם העולם הרגשי המאפיין את בעלי הכוח והמעמד. לפי פרל, נשים רבות מרגישות כעוסות כאשר מוטלת עליהן כעת האחריות אשר עד לא מכבר הייתה נחלתו של הגבר בלבד. אכן, הן רצו שגברים יעסקו יותר ברגשות ולא יתכחשו להיותם פגיעים, אך יחד עם זאת הן מוצאות אתגר רב בצורך לפרנס את הגבר ולהשתחרר מהעולם התרבותי שאותו גם הן הפנימו במידה רבה. בעולם שבו תפיסת הגבריות משתנה, משתנים גם מאפייני התשוקה. מתפיסה גברית פטריארכלית שלפיה כוחו של הגבר נתפס כחסר פגיעות וכספק התנאים ההישרדותיים הבסיסיים, במיוחד בהקשר של פרנסה והגנה פיזית, לתפיסה של הגבר כרגיש, מכיל וקשוב יותר, אך לכן גם כפגיע, הזקוק לתמיכה מהתא המשפחתי. לנשים ולגברים קשה לייצר שיח פתוח אודות שינויים אלו ומשמעותם ברובד הזוגי והמיני. קושי זה מוביל ברבים מהמקרים להיעדר תקשורת הנחוצה כל כך עבור אותם רגשות שאנו מכנים כתשוקה ואהבה. תסמונת "הכול כלול" אתגר נוסף העולה במאמר הוא שחיקת התשוקה לאורך זמן. לדעת אסתר פרל, אין מדובר בסתם תשוקה, אלא בתשוקה ל"חוויית עצמי אחרת", לכך ש"רוצים" בנו ולא רק "אוהבים" אותנו, להשתחררות מהאלחוש ומקהות החושים המאפיינים מספר רב של מערכות יחסים רומנטיות ארוכות שנים. היא מוסיפה, כי הבגידה או המחשבה עליה נובעת לעיתים רחוקות בלבד מהרצון ליצור הרס, פגיעה מכוונת או מהתמכרות למין גרידא. הרומן הוא למעשה חיפוש אחר "עצמי אחר" ולא בן זוג אחר, הזדמנות לחוות חיים אחרים מאלה שאנו חיים. תשוקה היא מהקורבנות הראשונים של תמורה מעניינת הרווחת אצל זוגות החיים בעולם המערבי. לפי פרל, שימור התשוקה מחייב את בני הזוג להיעזר בשותף יוצא דופן: המרחק. תפיסה רווחת בתרבות המודרנית היא שבן הזוג יספק את כל צרכינו הרגשיים, בין שמדובר בקשב, גירוי אינטלקטואלי, חוף מבטחים, קרקע לפריקת כעסים, חום, ביטחון, אינטימיות, הכלה וכמובן התלהבות ותשוקה. יש המאמינים כי הדבר נובע בעיקר מהעובדה שהזוגיות נמצאת כיום בסוג של בידוד מחיים קהילתיים עשירים. בניגוד לעבר, קשה כיום לבני זוג להישען על קהילה רחבה שבה ימצאו ספקי הכלה רגשית נוספים, השונים משותפם הרומנטי לחיים. בהינתן מודל "הכול כלול" מסוג זה, מתערער האיזון העדין בין ביטחון להרפתקנות. לדעת פרל, המרחק המתאפשר מהישענות על קהילה מספקת צרכים הוא הבסיס בשימור התשוקה, "לא הביטחון ובוודאי שלא חיים (ש)במסגרתם חולקים הכול עם בן הזוג". נוצר למעשה סוג של "טרייד־אוף"; במסגרתו אנו מרווחים מוכרות, ביטחון והגנה, אך משלמים במסתוריות, התלהבות ותשוקה. מטפלים זוגיים ומיניים מודעים לעובדה שקשה להודות בה לעיתים, ולפיה אחד האלמנטים הכואבים ביותר של בגידת בן הזוג הוא ההימשכות או התשוקה המחודשת כלפיו או כלפיה. הידיעה כי מישהו אחר מצא בה עניין, חווה אותה כדמות מפתה ונחשקת, מאתגרת ומערערת על תפיסתה כעובדה קיימת. זו נקודה שבה שלובים הפחד לאבד אדם אהוב יחד עם תשוקה גוברת לאדם שפתאום הפך לזר. ״בני זוגנו אינם שייכים לנו, הם ניתנו לנו בהשאלה, עם אפשרות לחידוש החוזה – או לא״, אומרת אסתר פרל. יש המאמינים שזה גם סוד הקסם לעובדה כי רבים מהזוגות אשר "פתחו" את הקשר מגלים פתאום תשוקה חדשה כלפי בן או בת הזוג. אולי מדובר בחרדה במובן הטוב של המילה, כזו המונעת שאננות, כזו המפנימה שהאהבה מתקיימת לצד הפחד לאבד. אתגר נוסף, אם כי שרוי במחלוקת, הוא היעדר היכרות עמוקה טרום הנישואים. אלן פישר מאמינה כי בכך אולי ניתן לצפות דווקא לירידה בכמות הבגידות והפרידות בעתיד. כעת מתרחשת תופעה שהיא מכנה "סקס מהיר ואהבה איטית". בסדרת סקרי עומק שהיא עורכת עם אלפי רווקים, התגבשה ההבנה כי סטוצים או קשר של Friends with benefits, הם סוג של ראיונות מיניים העוזרים לרווקים לגבש תפיסה מגובשת יותר של הזוגיות הפוטנציאלית הטובה ביותר עבורם. אין זה סוד כי רווקות כיום מתארכת, וזוגיות מתגבשת לאורך זמן רב. הדבר מתרחש בכל העולם המערבי, שבו שלבי החיזור מואטים, וגברים ונשים נישאים בגיל מבוגר יותר. אהבה מהירה מהסוג שמציינת פישר רגישה יותר לסכנת השחיקה. מדוע? מפני שבחלוף הזמן משתנים אלמנטים רבים במערכת היחסים, אך הזוג טרם פיתח או רכש את הכלים הנחוצים לחשיפת צרכים אישיים באופן שלא יעורר חרדה. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Birnbaum, G. E., Reis, H. T., Mikulincer, M., Gillath, O., & Orpaz, A. (2006). When sex is more than just sex: attachment orientations, sexual experience, and relationship quality. Journal of personality and social psychology , 91 (5), 929.‏ Birnbaum, G. E., & Finkel, E. J. (2015). The magnetism that holds us together: Sexuality and relationship maintenance across relationship development. Current Opinion in Psychology , 1 , 29-33. https://alaxon.co.il/article/%D7%9E%D7%90%D7%96%D7%9F-%D7%94%D7%91%D7%92%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/ ‏ Birnbaum, G. E., & Reis, H. T. (2019). Evolved to be connected: The dynamics of attachment and sex over the course of romantic relationships. Current opinion in psychology , 25 , 11-15.‏ Walpola, I. C., Nest, T., Roseman, L., Erritzoe, D., Feilding, A., Nutt, D. J., & Carhart-Harris, R. L. (2017). Altered insula connectivity under MDMA. Neuropsychopharmacology , 42 (11), 2152-2162.‏ Perel, E., & Perel, E. (2006). Mating in captivity (p. 272). New York, NY: HarperCollins.‏ Buss, D. M. (1995). Psychological sex differences: Origins through sexual selection.‏ Davis, D., Shaver, P. R., & Vernon, M. L. (2004). Attachment style and subjective motivations for sex. Personality and social psychology bulletin , 30 (8), 1076-1090.‏ Del Giudice, M. (2019). Sex differences in attachment styles. Current opinion in psychology , 25 , 1-5.‏ Del Giudice, M. (2009). Sex, attachment, and the development of reproductive strategies. Behavioral and Brain Sciences , 32 (1), 1-21.‏ Birnbaum, G. E. (2007). Beyond the borders of reality: Attachment orientations and sexual fantasies. Personal relationships , 14 (2), 321-342.‏ Brunning, L. (2024). Romantic Agency: Loving Well in Modern Life . John Wiley & Sons.‏

יש המאמינים כי חלק נכבד מכוחם הטיפולי של חומרים פסיכדליים הוא בהטלת ספק במערך האמונות האישי. עבור המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים, הטלת ספק זו מאפשרת השתחררות מקיבעונות מחשבתיים הגוררים אחריהם סל רגשות והתנהגויות אשר אינן מטיבות עם שאיפותיהם, רצונותיהם ותקוותיהם. חשבו למשל על האדם המתמודד עם דיכאון הבא לידי ביטוי בהערכה עצמית שלילית, בציפייה לרע מכל או בעמדה צינית כלפי חשיבותן של מערכות יחסים. המחקר הפסיכדלי המודרני מעלה את האפשרות כי בכוחם של חומרים מסוימים, בעיקר אלו מהמשפחה הקלאסית, לצמצם את מידת הנוקשות של אותן אמונות, להגמישן ולרככן על ידי הטלת ספק. כך יכולים למשל המתמודדים עם אתגרים נפשיים לשקול מחדש שאלות דוגמת "האם אני באמת כישלון?", "האם עתידי חייב להיות כל כך שלילי?". "הייתכן ואני טועה וכי יש אמת בכוחן החיובי של מערכות יחסים מיטיבות"? יחד עם זאת, הטלת ספק זו יכולה להתרחב גם אל עבר השדה המטאפיזי. כלומר, הטלת ספק בבסיס המציאות, שורשי המשמעות או הקיום עצמו. לדוגמה, מחקרים רבים הצביעו על מעבר בין תפיסת עולם פיזיקאלית/חומרית לזו הנחשבת כרוחנית יותר, או בגיבוש תפיסות חדשות הרואות בקיומה של תודעה גם באובייקטים שאינם חיים (למשל הרים, אוקיינוסים ואפילו מולקולות ואטומים). לפעמים הדבר נחווה בחיוביות רבה, תהליך המשחרר אנשים מוודאות מכבידה, מתסכלת ומכאיבה אודות מהות החיים עצמם. כך למשל נצפתה אצל נבדקים אשר סובלים ממחלה סופנית הפחתה משמעותית במצוקה הקיומית, בחרדה בפני המוות ובתסמיני דיכאון, ובמקביל עלייה בתחושת המשמעות ותכלית החיים. יחד עם זאת, הטלת ספק קיצונית מסוג זה עלולה לעיתים לזעזע את יסודות הוודאות עליהם נשענו במהלך חיינו. חוסר וודאות שורשי מסוג זה מעלה לעיתים פחד עמוק ומחשבות טורדניות במיוחד. בשפה המקצועית אנו קוראים לתופעה זו "שוק אונטולוגי". חוויה של 'מאבק קיומי' להבנת הפשר של החוויה הפסיכדלית מחד ותפיסת המציאות מאידך, אשר מביאה עמה גם הטלת ספק אודות "האמיתיות" של העולם שבחוץ או "האמיתיות" של קיומו של העצמי (דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה בשפה המקצועית). הסיכוי להתרחשותה של הטלת ספק קיצונית מעלה שאלה אתית מהותית עבור העוסקים בתחום הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים, במיוחד כאשר חוקרים ומטפלים מבקשים "הסכמה מודעת" להתנסות בחומרים בעלי פוטנציאל מסוג זה. לכן, כאשר אנחנו מזמינים נבדקים למחקר בטיפול בחומרים משני תודעה, נלקחים צעדי זהירות לצמצום משמעותי של הסיכוי לחוויה מאתגרת זו. אנו מבצעים תהליך הכנה והכוונה מקיף, מלמדים את הנבדקים על הסיבות בגינם אפשרות זו עלולה להתרחש, הצעדים היישומיים בעזרתם ניתן למזער את תחושת הבלבול, ליווי מתמיד וצמוד על ידי שני אנשי מקצוע לאורך כל התהליך וכמובן, יישום אינטגרציה עמוקה ומשמעותית שבכוחה לשכך את החרדה הנלוות על ידי שילוב התובנות החדשות במארג החיים של הנבדקים (אודות יסודות טיפול אלה ניתן לקרוא בכתבה נפרדת). סערת נפש קיומית סטניסלב גרוף, אחד המטפלים והחוקרים המובילים בעולם הטיפול הפסיכדלי, מחדד את ההבנה אודות האתגרים הקיומיים אשר יכולים לצוף לאחר חוויות תודעתיות עוצמתיות. לפיו, אתגרים אלו מתורגמים לעיתים קרובות לפחד מאיבוד דעת, חרדה מפני המוות, בידוד, ואובדן שליטה כללי, אשר המכנה המשותף לכולם היא תחושה קלסטרופובית ממנה "אין יציאה". הוא מוסיף כי אם אותו סל תחושות אינו מעובד כראוי, הוא יכול להימשך לתקופת זמן ממושכת, טראומתית בטבעה. כאשר אל תפיסת האמת חודרת אמת חדשה - רונאלד לאינג אל גרוף מצטרף הפסיכיאטר רונאלד לאינג, אשר ניסה לאפיין את התהליכים הקוגניטיביים אשר בשורשי "השוק האונטולוגי". לאינג מתמקד בדיסוננס הקוגניטיבי המתרחש כאשר תפיסת המציאות הקודמת "נלחמת" בקשת חוויות חדשות וחריגות בעלות ערך גובהה של "אמיתיות" (חוויה נואטית). ואכן, אחד המאפיינים המוכרים של החוויה הפסיכדלית היא תחושת אמת חזקה ויציבה, או כפי שרבים מהמתנסים בחומרים פסיכדלים מתארים, "חוויה יותר אמיתית מאמיתית". התוצאות המאתגרות של "השוק האונטולוגי" מוסברות בקשיים ליצירת גמישות פסיכולוגית, גמישות הממסגרת את החוויה באופן שיאפשר רווחה, הכלה והשלמה. בכתבה זו אשמח להביא לפניכם ממצאים נבחרים מהמאמר "Navigating Groundlessness" מאת יריני ארגירי ושותפיה, אשר עתיד להתפרסם בשנה הקרובה. בעבודה משותפת עם חוקרים מרחבי העולם, מנסה יריני למפות ולאפיין את מהות "השוק האונטולוגי", בתקווה שהדבר יתרום ליכולת המטפלים לסייע לאלו אשר נפגשו בחוויה מטלטלת זו, אם כתוצאה משימוש בחומרים משני תודעה ואם כתוצאה מכל חוויה עוצמתית אחרת לה השפעה על תפיסת אבני הבסיס של המציאות היומיומית. המחקר עצמו כלל מעל ל-600 משתתפים אשר הסכימו לספר אודות אתגריהם האונטולוגיים. כ-28 איש סוננו לשלב המחקר הסופי אשר הניב מספר מוטיבים מרכזיים אותם אציג לפניכם. חשוב לציין כי מרבית המשתתפים השתמשו בחומרים משני תודעה מהמשפחה הקלאסית (LSD, מסקלין, DMT ופסילוסיבין), בסביבות שונות ובמינונים משתנים. נסיבות חיים "סוערות" או "חקרניות" מרואיינים רבים דיווחו על שימוש בחומרים השונים במסגרת מאתגרת, שאינה יציבה, שגרתית או צפויה, אשר לה השפעה על הלך הרוח והמצב הנפשי. כמעט מחצית מהמרואיינים ספרו על תקופת חיים של "מסע של גילוי, ריפוי וחקירה עצמית", בעוד שאחרים שיתפו כי החוויה המאתגרת התרחשה במסגרת שגרת חיים שאינה יציבה אשר כללה שינויים משמעותיים בהלך חייהם. חשוב לציין כי שליש מהמרואיינים דיווחו על סערות רגשיות וחוסר יציבות בתקופה שקדמה לשימוש. כוונות מגוונות סל הכוונות אודותם דיווחו המרואיינים מציג תמונה מורכבת. חלקן התמקדו בהנאה המשויכת לעיתים להשפעת החומרים, בעוד אחרים התמקדו "בסגולות הטיפול" אודותן שמעו בפלטפורמות המדיה השונות. שליש מהמרואיינים נמשכו לשימוש לאור סקרנות כללית, ומספר דומה כיוונו אל עבר התפתחות רוחנית. עבור חלק מהמרואיינים, ההתנסות נבעה מהרצון להעצים את ממד ההתפתחות האישית, לטפל במשברים אישיים, או על מנת לקבל בהירות לגבי החלטות חיים חשובות (פרידה מבן זוג, בחירת קריירה וכו'). אתגרים מטאפיזיים תחת השפעת החומרים החוויות הפסיכדליות אשר הובילו לשוק האונטולוגי תוארו במונחים שליליים ביותר, ואף כטראומטית. רובם התייחסו לחוויה במושגים המשיקים "לחרדה קיומית", אם בהקשר שלמות הגוף הפיזי או מהתמוססות גבולות העצמי ("מות האגו"). לכך הצטרפה תחושת אחריות כבדה, אליה הצטרפה תחושת הריקנות וחוסר משמעות אבסולוטית. מונח חשוב נוסף אליו התייחסו מספר מרואיינים הוא "בידוד סוליפסיסטי", המתייחס חוויה מטאפיזית לפיה האדם יכול להיות בטוח רק בקיומו של דבר אחד ויחיד והוא "האני". במקרים כאלה נוצרת הטלת ספק מטרידה, הדומה בתחושתה לכך שהאדם חי בסוג של "סימולציה", ללא הרגשת הממשות של כל דבר המתקיים "מחוץ לעצמי". מרואיינים רבים נוספים ספרו על חוויה קשה של חוסר מוצא, פחד למות במהלך החוויה, מאי שפיות או נזק קבוע שהתרחש כתוצאה מהחומרים. משפטים כגון   "עשיתי נזק בלתי הפיך לקיום שלי"   או "פגעתי לעצמי בשכל" מייצגים סל ציטוטים המביעים את עוצמת הבלבול והפחד אותם חוו המרואיינים. רבים אף דיווחו על קושי לחשוב בצורה צלולה, או שנכשלו פעם אחר פעם לבטא או להסביר לעצמם ולאחרים את המתרחש בנפשם. שניים מתוך המרואיינים אף חוו סוג של אי בהירות בנוגע למשיכתם המינית ולמרכיבי זהות נוספים. מוטיב נוסף הנחווה על ידי רוב המרואיינים הוא המגע עם תפיסת מציאות אחרת, הבאה לידי ביטוי כחוויה מיסטית או דתית, מפגש עם "ישויות חיצוניות", קבלה של מידע טרנסצנדנטי (ממקור "עליון") או זווית הסתכלות על "החיים שמעבר לחיים האלה". לכך הצטרפו מגוון רחב של חוויות חוץ גופיות ו"מסעות בזמן". אלייג'ה, אחד מהמרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת לאחר שימוש ב-LSD, סיפר על "כאוס מוחלט"  ודמיין שחבריו וקרוביו "הפכו למלאכים או שדים".   שינוי תפיסת העולם מרואיינים דיווחו אודות שינויים משמעותיים בתפיסת עולמם לאחר החוויה הפסיכדלית, שינוי אשר התאפיין בתחושת בלבול מהותית. למשל, בטרם החוויה הפסיכדלית תחת פסילוסיבין, אחת מהנבדקות ראתה עצמה כאתאיסטית, והתפרנסה בתעשיית המין. לאחר מכן, התחייבה להתנזרות ולהתמסרות לחיים לפי עקרונות בודהיסטים. פרד, אחד מהמרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת תחת DMT, מציין: "אני חושב שהנושא המרכזי של החוויה הייתה ההבנה שלא הייתה לי מסגרת רוחנית למקם אותה... [הפכתי] לפחות ממוקד בתפיסת העולם החומרית המדעית הטהורה בצורה כלשהי. החוויה הזו פשוט פיצחה את זה." עבור חלקם, שינוי האמונה כלל אובדן הרעיון הקודם אודות האלוהות, התרחקות מהדת התיאוצנטרית המסורתית, ואימוץ תפיסת עולם רוחנית, מיסטית יותר בהווייתה. כך למשל מספר אחד מהמרואיינים לאחר השימוש ב-DMT: “מערכת היחסים שלי עם הרוחניות השתנתה לחלוטין מכיוון שבאותה תקופה בחיי שקלתי להתמחות כרב... אני חושב שהאכזבה מכך שאף כוח עליון לא ירד לעזור לי בזמנים של צרה אולי הייתה הזרז לכך. אם אני רוצה שיתרחש שינוי, אני חייב לעשות את זה. מה שכמובן הרחיק אותי מהכוונה להתמחות כרב אל עבר התמחות ככהן של תפיסה דתית אחרת". בנוסף, חשוב לציין כי במקרים רבים החוויות הפסיכדליות המאתגרות הסתיימו בהטלת ספק, או החלשת האמונה בכוחם של החומרים הפסיכדליים לייצר שינוי חיובי, אמונה שהייתה מרכזית עבורם בעבר: "ממצב שבו הרגשתי שאני יכול לסמוך על החומר כמעט תמיד, ממצב שהחומרים הצטיירו אצלי כאור מנחה, פתאום מרכזיותם נחלשה. משהו השתנה". קשיים מתמשכים מכיוון שהמחקר גייס מרואיינים ספציפיים, בסל החוויות של ניתן למצוא קשיים מתמשכים לאחר החוויה הפסיכדלית. את הקשיים המתמשכים ניתן לחלק למספר קבוצות אשר כללו את המשך העיסוק בשאלות קיומיות, הצפתן של מחשבות דיכאוניות (לפעמים אפילו אובדניות) או רוויות פחד, תחושת בדידות וחוסר משמעות, התרחקות מחיי חברה, קשיים בתפקוד היומיומי, בריכוז ותשומת הלב, קשיים בשינה וחוסר נוחות עם תחושות הגוף. אמין, אחת מהמרואיינות, מספרת: "ברוב הימים הרגשתי חרדה, פחד, ועצבות עמוקה אודות הקיום, נעתי אל עבר משבר קיומי... הטלתי ספק בהכל, למה אנחנו כאן ומה הטעם בזה?....  ניהיליזם שיחק תפקיד מרכזי. רמות קיצוניות של חוסר אונים. לא רציתי לעשות כלום. מה הטעם להתקלח עכשיו? כולנו נמות בכל מקרה". אידה, מרואיינת נוספת שנתקלה בקשיים לאחר שימוש ב-MDMA, מספרת על הרחבת הקשיים אל עבר הממד החברתי: "הייתה לי ההרגשה שכל הגבולות שלי פרוצים, פחד שהכל יכול פשוט להיכנס... ספגתי הכל מכל הסובבים אותי... הייתי מאוד חרדה לגבי מערכות היחסים שלי והסביבה החברתית בה הייתי". למקרה זה מצטרף המקרה של יוסוף, אשר סיפר על קשיים תפקודיים נוספים: "לא הצלחתי להתמקד או להתרכז. הייתי קורא נלהב מאוד לפני הטקס הפסיכדלי, יכולתי לקרוא 100 עמודים ביום בקלות והייתי רוצה לקרוא עוד. אחרי הטקס, לא יכולתי לעבור חמישה עמודים מבלי לחוש בכאבים, להתעסק בעניינים אחרים ולרצות לעזוב." מרואיינים ספרו אודות קשיים או אי-נוחות בנוגע לממד הפיזי, בעיקר בנוגע לתחושות הגוף. קייטלין למשל, אשר חוותה קשיים אונטולוגים לאחר טקס איוואסקה,  מספרת: "היה לי כל כך לא נוח בעור שלי. זחלתי מהעור שלי. מעולם לא הרגשתי  אי נוחות מסוג כזה. כאילו גופי לא הרגיש כשייך אלי". במקרים חריגים, היו מרואיינים שהתייחסו לקשיים המתמשכים כחוויה פוסט טראומתית. שנים-עשר משתתפים דיווחו על תסמינים המעידים על דמיון להגדרה הקלינית של PTSD, הכוללת הימנעות ממצבים או מחשבות אשר בכוחן להזכיר את החוויה המאתגרת, חודרנות או חוויה מחדש של המאורע עצמו (פלשבקים או חלומות בעלי גוון רגשי דומה), מצבי רוח שליליים מתמשכים, מתח ועוררות יתר של מערכת העצבים אשר נמשכו מעל לחודש. מעניין לציין כי הטריגרים אותם המרואיינים מצאו כמטרידים במיוחד כללו תרגולי מדיטציה (לאור הזמינות של מחשבות טורדניות אשר מגיחות לתודעה), תרגולי נשימות, שימוש בחומרים שונים ושיח בנוגע לעולם הפסיכדלי. ניתן לראות במצבים אלו נקודות זמן במסגרתן מתרחשת  היחלשות של הגנות קוגניטיביות, רגשיות או התנהגותיות בגינם על מטפלים מוסמכים להתייחס בכובד ראש עת הם נדרשים להכיל, לחזק ולייצב את העולם הפנימי של המתמודדים. כלים להתמודדות יעילה חשוב שנציין כי השוק האונטולוגי אינו  תהליך בלתי הפיך, וכי המחקר מציין במפורש כי הרוב המוחלט של המרואיינים הצליח להתגבר על אותם קשיים בעזרת כלים אותם נסקור כעת: ד"ר סטן גרוף - מהראשונים לזהות את הפוטנציאל החיובי הטמון בטריפים קשים קרקוע : רוב גדול מהמרואיינים ציינו כי הצליחו להתמודד עם העיסוק האובססיבי המציף של החוויה הפסיכדלית המאתגרת בעזרת כלים יישומיים אשר הסיטו את תשומת הלב אל עבר "הכאן ועכשיו". הם כללו תרגול מדטטיבי מונחה מנטרות (כלומר, חזרתיות על תוכן ספציפי בעת המדיטציה אשר משמש כעוגן כנגד ההיסחפות אחר המחשבות המטרידות), בילוי בחברת בעלי חיים או בחיק הטבע, יוגה ותרגול גופני, הבעה ותרגול יצירתי. בנוסף, חלקם השתמשו בטכניקות קוגניטיביות של עיגון תשומת לב או תרגול פיזי שמטרתו לשחרר מתחים הנובעים מעירור היתר.   ג'ורג'יה, אחת מהמרואיינות ציינה כי " הרגשתי כאילו אני מחוץ לגוף שלי, אז פשוט עשיתי דברים כמו מתיחות או יוגה. זה סוג של שחרור טראומה. זה המקום שבו אתה מכניס את הגוף למצב של שחרור... זה הרגיש כאילו 'יש טראומה בגוף שלי ואני חייבת להיפטר ממנה... אני חייבת לרעוד, אני חייבת להוציא את החומר הזה מהגוף שלי'.... לפעמים פשוט הרגשתי שאני צריכה להניח את הרגליים שלי על הדשא כדי להרגיש שייכת לגוף".   נזכיר כי מדיטציות נמצאו גם כמועילות, אך גם כבעלות פוטנציאל לחדירתן של מחשבות מאתגרות. האיזון בין שתי האפשרויות בא לידי ביטוי בדברי אידה, אחת מהמשתתפות: "אני חושבת שבנוגע למדיטציה, חשוב למצוא איזון בין הפניית תשומת הלב פנימה לבין התבוננות פנימית בתוכן המחשבה. הייתי מכוונת התבוננות הפנימית ופספסתי את העולם שמחוץ לי. בגלל שהייתי כל כך סגורה במחשבות, לא הבנתי כלום. המשכתי להסתגר. אבל אז, בנקודה מסוימת בזמן, התחלתי לצאת שוב החוצה. ניסיתי לשאול מה אני מרגישה? מה אני שומעת? מה אני רואה? לא שפטתי דברים, רק ניסיתי להתבונן... אלו שני תרגולים מדיטטיבים שונים. האחד מכוון פנימה, והשני החוצה".     תרגול קוגניטיבי: המחקר מציין כי רוב המרואיינים השתמשו בטכניקות חשיבה ספציפיות אותם מצאו יעילות ביותר. אותן טכניקות מוכרות מאוד למטפלים הקוגניטיביים ההתנהגותיים, אשר משתמשים בהם זה שנים לא על מנת לשנות את תוכן המחשבות המאתגרות, אלא את מערכת היחסים איתן. בין הטכניקות היעילות בהן השתמשו המרואיינים נמצא את יצירת "המרחק הקוגניטיבי", תהליך בו המתמודדים מבינים כי נוצר סוג של הלחם בין המחשבות לבין תפיסת האישיות, דבר המצריך לקיחת פרספקטיבה והפרדה בין הליך החשיבה למציאות האובייקטיבית. אהרון, אחד מהמשתתפים שחווה אתגרים אונטולוגיים לאחר שימוש בקטמין, מסביר:   " אני מטיל ספק במחשבות שלי. אני שואל 'מה המחשבות המאתגרות שלי מנסות להסביר לי על עצמי? מה אני יכול ללמוד מהן?' אני חושב שהמסגור הספציפי הזה מועיל לי ביותר שכן הוא מאפשר לי תפיסת מרחק המנטלי כדי שאוכל לנתח את שמתרחש בתוכי"   טכניקה נוספת אותה אמצו מרואיינים רבים היא "הקבלה והשחרור" מהצורך לקבל תשובות ברורות. חלקן מצאו שכתיבת יומן מקדמת את היכולת לתפיסה אובייקטיבית של תוכן המחשבה, וליצירת המרחק הרצוי, בעוד שאחרים התמירו את החרדה בנוגע לתוכן המחשבות לתחושת חמלה והכרת תודה על המסע שהן מאפשרות.   לימוד והעמקה אודות החוויה המאתגרת:  בנוסף למרחק הקוגניטיבי ולאימוץ גישה מקבלת, משתתפים אחרים ציינו שהם נעזרו באימוץ מסגרות נוספות להבנת החוויה, אשר כללו התעמקות ברעיונות פילוסופיים, רוחניים או מדעיים. בת', אשר התמודדה עם קשיים לאחר שימוש ב-LSD, מספרת : “קראתי על מצבי קיצון רוחניים ושיש דרך לצאת מזה. בהתחלה אתה חושב שזהו זה, באמת נפגעתי מזה הפעם ואין דרך חזרה, אני אהיה משוגעת לנצח. לשמוע נרטיב שונה היה בגדר הצלת חיים. הבנתי את המשמעות של מה שאני עוברת כמשהו שאפשר להתגבר עליו”.   תמיכה חברתית וחזרה להרגלים קודמים:  מרואיינים רבים נעזרו בחשיפה למקרים דומים, בנחמה כי הם לא לבד במצוקתם ובתקווה שאם אחרים יצאו מזה, גם הם יכולים. בנוסף, רובם המוחלט של המרואיינים נעזרו בחברים, משפחה ובמעגל החברתי הקרוב על מנת לשאת במשותף את הנטל והקושי הרב. כוחה של הקהילה בא לידי ביטוי בסיפורה של אדריאן: "גיליתי מעגלי שיתוף אודות חוויות דומות ... זו התמיכה היחידה שהייתה לי שכן הייתי במקום די בודד. אבל כל חודש נפגשתי עם הקבוצה ששייכת לי. במשך חמש דקות הייתי מדברת על הדבר המטורף הזה שעברתי, עם השד הזה, והחברים לקבוצה לא שפטו אותי. זה למעשה מה שהחזיק אותי ברגעים הקשים".   תחושת "החזרה לנורמליות" באה לידי ביטוי בהתנהגויות אשר עיצבו מחדש את תחושת המוכרות עם העולם. חלקם חזרו לטיפול פסיכולוגי בעוד שאחרים החלו או חזרו להשתמש בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. מרואיינים חזרו להתראות עם חברים משכבר, ולעצב לעצמם שגרה התנהגותית מבינה וגמישה.   התעמקות בעולם הרוחני: בערך חצי מהמרואיינים מצאו נחמה בהתעמקות מחודשת בעולם הרוחני, דבר אשר כלל לעיתים התנסויות נוספות בחומרים משני תודעה. מרואיינת בשם ג'ורג'יה משתפת "ראיתי שוב תמונות מרושעות, איומות ומגעילות... אבל מה שהתעסקתי איתו היה הפחד עצמו. וכך שוב, כמעט ונאלצתי לבקר בגיהינום הזה פעם נוספת. ואז, בעזרת מסע איוואסקה נוסף, הצלחתי לשחרר מהפחד שאחז בי ".   מה לא עובד? המחסור בתמיכה בין אישית ובהבנה תרבותית-חברתית של החוויה הפסיכדלית נמצא כמרכזי אצל רוב המרואיינים. המחסור בקהילה תומכת ומבינה בא לידי ביטוי בדבריה של טרי אשר התמודדה  עם משבר נפשי לאחר השימוש בפסילוסיבין:    "את חווה את אותה חוויה מדהימה ופותחת את כל הקשיים איתם התמודדת כל השנים. את מרגישה את החיבור לטבע ולאדם ולעולם, ואז את מבינה שאת תקועה בחיים שבהם לא כולם מבינים את זה, ועם ההבנה הזו מגיעה בדידות גדולה". אותה בדידות הובילה רבים לחפש תשובות בפורומים אינטרנטיים, שם נחשפו לניסיונות של אחרים לפרש את מהות וסיבת הקשיים איתם התמודדו. חוויה זו נתפסה כפולשנית וכמפחידה ביותר. למשל, אמין, אחת מהמרואיינות, נחשפה למקרה מהסוג הבא : "מה שהפחיד אותי ממש הוא שאותו אדם פירש את כל החוויות שלי בהתאם להנחה כי הייתי תחת השפעתה של ישות מסוימת. זה הפחיד אותי מאוד". אמין הוסיפה כי קיים קושי בהעדר תהליך אינטגרציה מקצועי, מקיף ומכיל. לדבריה, מנחי הטקס  "נעדרו מאוד. אני זוכרת ששלחתי להם בבקשה לעזרה ותמיכה. האם אתם יכולים לעזור או לייעץ? לאחר זמן רב תשובתם התבססה על כך שעלי לעשות טקסים נוספים.. איך זה אמור להועיל?" המחסור במזור חברתי או מקצועי הוביל חלק מהמשתתפים לחיפוש אובססיבי אחר תשובות, מדעיות או רוחניות, במטרה להשיג תחושת וודאות. מקס, אחד המרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת לאחר שימוש בפסילוסיבין, מספר :" המחקר העצמאי שלי על נושאים קיומיים החמיר את המצב... הניסיון לפתור את החוויה באופן אינטלקטואלי, לנסות לחשוב את הדרך שלי החוצה... למצוא באובססיביות ספר או הרצאה או משהו. איזה משפט קסום על טבע העצמי והמציאות אשר בכוחו לרפא את החרדה שלי... החיפוש אחר כדור הקסם הוא בהחלט אסטרטגיה לא יעילה" . כאשר תשובות אלה נמנעו מלהגיע, רבים ניסו להיפגש שוב עם אותה חוויה מאתגרת על ידי שימוש נוסף בחומרים משני תודעה, או לחילופין, להעדיף חומרים אחרים בעלי השפעה ממסכת או מנתקת דוגמת השימוש בקנאביס או אלכוהול.   מה צריך לשנות? רוב המרואיינים ציינו במפורש כי יש צורך במודעות חברתית מוגברת וביצירת מסגרות חברתיות כדי לתמוך בחוויות פסיכדליות קשות. במילים אחרות, קיים צורך במודעות קולקטיבית הן לרווחים אך גם לנזקים הפוטנציאליים שבשימוש בחומרים פסיכדליים. דבריה של ג'ורג'יה מחדדים את הנושא: "אנשים צריכים לדעת ששימוש טיפולי בחומרים פסיכדליים אינו מבטיח ריפוי בזק. אני חושבת שזה כל כך חשוב שאנשים ידעו למה הם נכנסים לפני נטילת החומרים. זה לא תמיד הולך להיות מסע מופלא של אהבה אוניברסלית ופרחים שמדברים אליך, לפעמים זה יכול להיחוות כגיהינום". המשתתפים במחקר הוסיפו שיש צורך לבהיר את חשיבות ההכנה לקראת מסעות פסיכדליים, המחייבים התנהלות הדרגתית ומפוכחת, המתייחסת אל אותם חומרים כבעלי השפעה עוצמתית ביותר. ויחד עם זאת, חשוב היה למשתתפים להעביר מסר של תקווה, זאת במיוחד כאשר ניתנת נגישות לגופי תמיכה המאפשרים שיתוף, הן במהלך והן אחרי החוויה הפסיכדלית. גופים אלו זקוקים נואשות לשינוי גם מבחינה חוקית, שכן הפחד מענישה מרחיק את המתמודדים מהפוטנציאל הטיפולי הטמון בשיתוף. רבים מצאו את דרכם אל עבר שלווה פנימית, והתגברות מלאה על אותם קשיים. הם ציינו את העובדה כי למרות אותן חוויות מאתגרות, התגברה אצלם הרגישות לחשיבות הניתנת לממד החברתי, הפסיכולוגי והאינטלקטואלי-רוחני. לסיכום המחקר המסוכם לפניכם, ומחקרים רבים נוספים, מכירים בכוחם של חומרים משני תודעה להוביל לשינויים משמעותיים בזהות ובאמונות. המשתתפים במחקרים תיארו חוויות פסיכדליות הכוללות זעזוע אונטולוגי למערך האמונות והתפיסות הקודמות בדבר פשר המציאות ומיקומנו בתוכה. הן כוללות לרוב חוויות הנתפסות כ"על טבעיות", דתיות ורוחניות יחד עם דאגות קיומיות הכוללות התעסקות בשאלת המוות, התמודדות עם חוסר משמעות והתנהלות יומיומית תחת מעטפת בדידות. תאורטיקנים רבים מסבירים את פשר זעזוע זה מההתנגשות עם גבולותינו הקיומיים, עם ההבנה כי יום אחד "נפסיק להיות" ועם סימן השאלה חסר הפתרון אודות מה יתרחש בנקודה זו. ובמקביל, כאשר מתערערים יסודות תפיסת המציאות, במצב של אי וודאות מהותית, מפתחים אנו מנגנוני הגנה הנחלצים לביסוס מחדש של תפיסת מציאות כלשהי. אנו משחזרים תפיסת משמעות מעודכנת מתוך הצורך לפעול בעולם זה עם מידה מינימלית של חוסר וודאות. לפי הפסיכולוג האמריקאי אריך פרום (1994), אנשים נמנעים באופן לא מודע מהחרדה הקשורה לאי וודאות יסודי זה על ידי אימוץ סגנון הסתגלותי נוקשה לחיים או העברת חירותם למערכות המבססות סדר שבשליטת כוחות חיצוניים (רוחניים ודתיים כאחד). אכן ראינו כיצד הגברת הנוקשות באה לידי ביטוי במחקר על ידי הקושי לשחרר מהניסיון למצוא פשר כלשהו לחוויה המאתגרת מצד אחד, ואימוץ היבטים מטא-פיזיים חדשים מצד שני. הגיוני כי נמצא תופעה מסוג זה בקרב סביבה חילונית, בה המסגרות המסורתיות והחברתיות חלשות במעט בהשוואה לחברות דתיות יותר. במילים אחרות, אם לא ניתן להסביר את החוויה האונטולוגית במונחים מתפיסת המציאות הקודמת, יש צורך למצוא מונחים חדשים. כאן חשוב להבין כי הליך הניווט של הזעזוע האונטולוגי מושפע במידה רבה מהזמינות של משאבים תרבותיים לצד חוסן פסיכולוגי אינדיבידואלי. דוגמה טובה לכך נמצא בניסוי מעניין שנעשה בשנות השישים העונה לשם "The Good Friday Experiment", שם ניתנו חומרים משני תודעה לסטודנטים בעלי רקע דתי. החוקרים מצאו כי אותם חומרים דווקא חיזקו במידה מסוימת את האלמנט הדתי של אותם סטודנטים, ייתכן בגלל שעולם מושגיהם הקודם השיק לחוויות המיסטיות הפסיכדליות. מכאן מעניינת המחשבה האם תבנית מחשבתית קודמת משמשת כסוג של מנגנון הגנה מפני זעזועים אונטולוגים. יחד עם זאת, אותו כוח המערער את אמונות הבסיס שלנו הוא גם אותו המנגנון המאפשר את הרווחים של הטיפול הנפשי הנתמך בחומרים פסיכדלים, מנגנון שבמסגרתו מתרככת מערכת האמונות שלנו אודות העולם ומרכיבי זהותנו. בהינתן סביבה טיפולית מקצועית ומעגלים חברתיים קשובים ומכילים, ניתן לאחר זעזוע זה לעצב מחדש, או להבנות מחדש, מודל מעודכן של אמונות ישנות, מעכבות ומכשילות אשר ההתקשחו עם השנים יתר על המידה. תקווה מבוססת זו היא שמנחה את המחקר בטיפול נפשי המשלב חומרים משני תודעה ברחבי העולם. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות   כתבה זו הינה סיכום של המאמר: Argyri, E. K., Evans, J., Luke, D., Michael, P., Michelle, K., Rohani-Shukla, C., ... & Robinson, O. (2024). Navigating Groundlessness: An interview study on dealing with ontological shock and existential distress following psychedelic experiences.  Available at SSRN 4817368 .‏   Sirk, M. (2024). The Ontological Shock: What Psychedelics can Teach us about the Nature of the Mind.   Winkelman, M. J. (2018). An ontology of psychedelic entity experiences in evolutionary psychology and neurophenomenology.  Journal of Psychedelic Studies ,  2 (1), 5-23.   Lemmens, P. Re-Enchantment of the World. The Ontological Subversion of the Ayahuasca Experience.   Carhart-Harris, R. L., Chandaria, S., Erritzoe, D. E., Gazzaley, A., Girn, M., Kettner, H., ... & Friston, K. J. (2023). Canalization and plasticity in psychopathology.  Neuropharmacology ,  226 , 109398.‏‏‏‏

בחלקו השלישי של המאמר, נעסוק בהתמקדות הניתנת לוויסות הרגשי ונעסוק בסוגי האינטגרציות השונים. לבסוף, נשאל את אחת השאלות הנמצאות בלב העיסוק המקצועי בטיפולים הניתנים בתמיכת החומרים הפסיכדליים היא שאלת ההתנסות האישית של המטפלים.  ויסות רגשי הצורך במתן כלים לוויסות רגשי ניתן לרוב למשתתפים כחלק מהליך ההכנה, בעיקר עבור השימוש העתידי עת נוטלים הנבדקים את החומר הפעיל. יחד עם זאת, כלים להרגעה וקרקוע הכרחיים גם בשלב האינטגרציה (לדוגמא, כאשר המשתתפים נזכרים באינטנסיביות של החוויה הפסיכדלית במהלכה או כאשר מופיעים סימפטומים מעוררים בימים שלאחר החוויה הפסיכדלית). דיבור מהיר, חוסר שקט ועצבנות הן אינדיקציות חשובות לצורך להרגעת המערכת הסימפתטית, במיוחד לפני שמעבדים חומרים מנטאליים או רגשיים מאתגרים איתם נפגשו המשתתפים בעת נטילת החומר הפעיל. גם ללא הצפתם של סימפטומים שליליים, וויסות המערכת האוטונומית הכרחית להבאת המשתתפים למצב עוררות אופטימלי, מצב התומך עיבוד מיטבי של החוויה הפסיכדלית, או המאפשר את המשך קיומו של סדר יום תקין גם כאשר החוויה הפסיכדלית עצמה עוד טרייה. קיימות טכניקות רבות לקרקוע וויסות רגשי. מדובר בהזדמנות לחקור במשותף איזו טכניקה מתאימה במיוחד עבור משתתף ספציפי. ייתכן כמובן שברשות המשתתפים כבר אסטרטגיה קיימת, ורק נותר לסייע בהוצאתה לפועל. ייתכן בנוסף כי קיימות אסטרטגיות המקובלות על ידי המטפלים, אך נתפסות במידה מסוימת של שליליות על ידי המשתתפים (לדוגמא, יש הרואים במדיטציות מסוג "מיינדפולנס" אסטרטגיה זרה ומאיימת, זאת בעוד הן זוכות לפופולאריות רבה בקרב מטפלים מאסכולות שונות). ניסיון מלמד כי פוטנציאל רב טמון דווקא בטכניקות הפשוטות, הקלות לביצוע והאינטואיטיביות ביותר. לדוגמא, תרגול פשוט הכולל הארכת השאיפה והנשיפה לכדי שש שניות כל אחת, נתפסת כ"רגילה" ו"פשוטה", אך לה השפעה רבה על עצב הוואגוס, עצב שבכוחו לווסת את המערכת ההרגעה (הפרה-סימפטית) על ידי ביצוע נשימה איטית ומעגלית (למידע נוסף חפשו "נשימה קוהרנטית"). דוגמאות נוספות כוללות הפניית תשומת לב לתחושות האיברים השונים, התבוננות ותיאור הסביבה הקרובה, סריקות גוף, מתיחות, הליכה מודעת ומגע ישיר עם הטבע (כלומר עבודה עם צמחים בהקשר הטיפולי או הליכה יחפה על הדשא/אדמה). לפופולאריות רבה זוכות גם טכניקות של דמיון מודרך, במיוחד אלו המעוררות דימוי של "מקום בטוח" ועידוד המשתתפים לחקור את תחושות גופם עת נמצאים במרחב דמיוני זה. פעילויות שמטרתן ביטוי עצמי כגון כתיבה, שירה, ציור או ריקוד, מומלצות גם כן. בנוסף, ובמידת הצורך, המשתתפים צריכים לקבל מידע אודות טיפול עצמי כללי (Self-care) והמלצות מקדמות בריאות לגבי שינה, תזונה, ניהול מתחים, מזעור זמן מסך וכו'. התמקדות באפיק התערבות ספציפי חלוקת האינטגרציה לשני שלבים נובעת מההבנה כי מרבית המשתתפים מקבלים מענה שלם על ידי התמקדות בשלב הראשון. יחד עם זאת, אחרים יצטרכו תמיכה והכוונה משמעותיים יותר הניתנים לרוב על ידי התעמקות בטיפול נפשי ממוקד תאוריה ויישום ספציפי. רוב המשתתפים הזקוקים להארכת ההתערבות מתמודדים עם מנעד רחב יותר של סימפטומים מאתגריים הקשורים לחוויה הפסיכדלית עצמה (סימפטומים אשר לא נפתרו במהלך השלב ההתחלתי) או כאשר החוויה הפסיכדלית העלתה נושאים חדשים בעלי תוכן אוטוביוגרפי או בין אישי המצריכים התערבות "כירורגית", אשר נפרסת על פני מנעד רחב ובהקשר ישיר לאוריינטציה התאורטית של המטפלים. חשוב לציין כי למרות שמודלים ספציפיים של אינטגרציה מאוחרת ניתן לדלות מהגל הראשון של המחקר המערבי בחומרים פסיכדליים (החל משנות ה-50), מודלים מקיפים וכוללים הם תופעה יחסית חדשה, בעלי תימוכין מחקרי אשר החל רק בשנת 2017. האחרונים נעים על ספקטרום רחב אך ניזונים מעולמות טיפול "קונבנציונליים", שכן, רוב הקשיים איתם אנשים מתמודדים בעזרת הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים הם אותם קשיים איתם אנו מתמודדים כחלק מההוויה האנושית המודרנית. יחד עם זאת, המסלול דרכו הגיעו אותם משתתפים למגע עם אותם קשיים חוצה מעבר לתחומי תודעה "יומיומית", ולכן דורשים רפרטואר טיפולי בעל צביון עשיר. בין האינטגרציות המבוססות על פסיכותרפיה לה תמיכה מחקרית אמפירית נציין בקצרה את הבולטות שבהן: אינטגרציה מבוססת טיפול קוגניטיבי התנהגותי (Psychedelics assisted CBT) השיטה הקוגניטיבית התנהגותית, אשר נוסחה תחילה על ידי הפסיכיאטר אהרון בק (Aaron Beck), הסיטה את תשומת הלב היישומית מעיסוק במוטיבים אשר נחשבו לאבני בסיס של הפסיכותרפיה הפסיכודינמית והפסיכואנליטית דוגמת קונפליקטים מיניים מוקדמים, הגנות ודחפים והדינאמיקה המכאנית של הנפש. בק החליפן באבני בסיס אחרות, קלות יותר לבחינה אמפירית (אם כי עדיין בגדר אתגר משמעותי) הכוללות את תוכן מחשבותינו, הערכותינו ואמונות הבסיס שלנו, ביחד עם סל הרגשות וההתנהגויות הנגזרות מהן. יסודות האינטגרציה הקוגניטיבית התנהגותית נעים בטבעיות עם רפרטואר החוויה הפסיכדלית, זאת בהתאם לכמה מודלים מרכזיים המבוססים על התפיסה כי המוח משמש כפילטר המעבד חומרים מנטאליים לפי משקל חשיבותם ההישרדותי. בכך אנו מתכוונים לסינון של אמונות ותפיסות בהתאם לתאוריית "הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים", וסינון של מידע חושי לפי תאוריית "שער התלמוס". השינוי הנוירופיזיולוגי המתרחש בעת החוויה הפסיכדלית מתורגם להחלשת נוקשות הסינון, ולפוטנציאל הצפה של חומר מנטאלי חדש שבכוחו לעדכן את המודלים הקוגניטיביים התנהגותיים הקיימים. כך מתאפשרת הטלת ספק בהליכי המחשבה וההתנהגות אשר אינם משרתים נאמנה את המטופל התורמים לאתגרים הנפשיים איתם מתמודד. אינטגרציה מסוג זה כוללת מיפוי של התבנית הקוגניטיבית, הרגשית וההתנהגותית של הנבדק, זאת תוך התעמקות בגמישותם החדשה של מחשבות אוטומטיות שליליות, הערכות שאינן מדויקות ואמונות ליבה מוטות. תיווצר ההזדמנות לעסוק בקשת הרגשות החדשה שכעת אפשרית לאור הגמשתם של מאפייני החשיבה, ושקילה מחדש של תבניות התנהגות הנשענות על אותם שינויים רגשיים וחשיבתיים. אינטגרציה מבוססת תרפיית "קבלה והתחייבות" -  Acceptance and commitment therapy (ACT) תרפיית "קבלה והתחייבות", או בקיצור ACT, הינה התערבות טיפולית הנגזרת מהטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, ונכללת תחת מטריית התערבויות העונה לשם ה"גל השלישי" (Third Wave CBT). טיפולים המשויכים לגל השלישי מדגישים התערבויות קוגניטיביות התנהגותיות מגוונות יותר דוגמת טיפולים המבוססים על מיינדפולנס, בחינת "מטה-קוגניציות" (כלומר, היכולת לחשוב על מחשבות), קבלה רדיקאלית של רגשות אברסיביים, התמקדות במערכות יחסים ועוד. אינטגרציה מסוג ACT מדגישה את חשיבות המודעות למחשבות, רגשות ותחושות גופניות. בניגוד לטיפול קוגניטיבי התנהגותי סטנדרטי, אינטגרציה מסוג ACT אינה מתמקדת בצורך בשינוי מחשבות שאינן אדפטיביות או רגשות שליליים, שכן, כל ניסיונות לשלוט בהן מוביל להגברת נוקשותם. לכן, אינטגרציה מסוג ACT מתבססת על תהליכים המעצימים גמישות פסיכולוגית המוגדרת כ"יצירת מגע  עם הרגע הנוכחי כאדם מודע, באופן מלא... ולהתמיד בהתנהגות אשר בשירות ערכים נבחרים". החוויה הפסיכדלית והשלכותיה הפסיכולוגיות והנוירופיזיולוגיות משרתות נאמנה את יסודות "תרפיית הקבלה וההתחייבות", וקיימים מחקרים ראשוניים התומכים בסינרגיה זו. מחקרים אלו  מצביעים בעיקר על פוטנציאל מהותי להגמשה פסיכולוגית ולקבלה שאינה תגובתית למחשבות או רגשות שליליים. שלב האינטגרציה יכלול התעמקות במערך הערכים לפיהם מתנהל המטופל בעולם, ובאופן בו חוסר הגמישות והנוקשות הפסיכולוגית באות לידי ביטוי בחיי היומיום. היא גם תכלול התבוננות בשלב הנטילה שם הקבלה השלמה של החוויה, זו שאינה ריאקטיבית/תגובתית, של מחשבות, רגשות ותחושות שליליות משחקת תפקיד מרכזי. כמו כן, היא תכלול בחינה יישומית של הנלמד במסגרת החוויה הפסיכדלית, בדגש על הטמעתם של אסטרטגיות התנהגותיות דוגמת "מיינדפולנס", ושינויים התנהגותיים אחרים המבוססים על סידורו מחדש של עולם הערכים לפיו רוצה המטופל לחיות את חייו. אינטגרציה מבוססת טיפול "דיאלקטי התנהגותי" (Psychedelic assisted DBT) גם הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי (Dialectical Behavioural Therapy – DBT)  נגזר מהטיפול הקוגניטיבי, ונכלל תחת הקטגוריה של טיפולים השייכים "לגל השלישי". מדובר בהתערבות המתמקדת במיוחד בקשיים בוויסות הרגשי וביכולת לשאת רגשות עוצמתיים. טיפול דיאלקטי-התנהגותי מסורתי (ללא חומרים פסיכדליים) מחולק לארבעה ענפים הכוללים את הגברת היכולת לשאת מצוקה, לווסת רגשות, לייעל את התקשורת בין אישית ולהיתמך ביישומים השונים של אסטרטגיות מסוג מיינדפולנס. DBT קלאסי כולל גם סיוע טלפוני מהמטפל בעת מצוקה ומפגשים קבוצתיים. האינטגרציה המבוססת על טיפול מסוג זה כוללת כמה אופנים. ראשית, ההתמקצעות בכישורים מבוססי מיינדפולנס הכרחיים במיוחד בשלב הנטילה, אך גם בשלב האינטגרציה עת חומרים מנטאליים ורגשיים זמינים ביותר. כמו כן, אינטגרציה מסוג זה שמה דגש על היכרות ומגע עם רגשות חדשים, הענקת שם ובכך גם גבולות לאותם תכנים רגשיים שליליים. חשוב לציין כי שלב זה נחוץ ביותר לתהליך וויסות הרגשות הגובר משמעותית לאחר הרחבת האוריינות הרגשית. מבחינת היכולת לשאת מצוקה, האינטגרציה הדיאלקטית-התנהגותית מאפשרת התנסות בשחרור והתמסרות לחוויה הרגשית באופן שאינו תגובתי. טיפולים סומאטיים הנתמכים בחומרים פסיכדליים שם גג כולל עובר טכניקות טיפוליות רבות המציבות את החוויה הסומאטית כמפתח לשינוי רגשי. בניגוד מסוים לפסיכותרפיות האחרות, הטיפול הסומטי מדגיש במיוחד את היחס בין גוף ונפש. נקודת מבט אופיינית לטיפולים סומטיים היא כי טראומה נפשית שאינה פתורה עלולה להוביל לסימפטומים בריאותיים הן בהקשר המנטלי והן בהקשר הפיזי. בכוחה לבסס הפרעת דחק פוסט טראומתית אשר בתורה מעצימה סימפטומים נפשיים נוספים דוגמת הדיכאון, החרדה וקשיים בהסתגלות. במילים אחרות, האינטגרציה הסומאטית משתמשת בהתבוננות בחוויה הפסיכדלית על מנת לגשת לזיכרונות טראומטיים בעקיפין, בהדרגתיות, תוך כדי הכוונה לעיבוד מחודש של הטראומה על ידי תהליכים גופניים, זאת בשילוב לימוד ותרגול מיומנויות ויסות. היא מרכזת מאמצים הטיפוליים בחוויות הגוף, ומתעדפת אותם על פני חתירה לשינויים קוגניטיביים, פרשניים ומילוליים (חשוב לציין כי הטיפול אכן מתייחס להיבטים קוגניטיביים, אך הדרך לעיסוק בהם עוברת דרך חוויה סומטית). אינטגרציות אלו, כפי שצוין, מבוססות על פסיכותרפיות אשר להן תיקוף מחקרי אמפירי שרבים יסכימו כי מבוסס דיו. יחד עם זאת, קיימות אינטגרציות נוספות פופולאריות ביותר, זאת למרות כי עדיין נמצאות בתהליכים של מחקר ופיתוח. הן מבוססות על מודלים "הוליסטיים יותר", המשלבים גישות ממקורות שאינם מערביים, חלקן בהקשר ישיר ליישום הנהוג בתרבויות ילידיות, שם השימוש בחומרים משני תודעה מוטמע זה אלפי שנים. עם זאת, חשוב לציין כי בהינתן נקודת מבט "רב-תרבותית", לפיה תבנית אישיותנו מושפעת גם מגורמים סביבתיים, יש מקום לשקול את התאמתם עבור נבדקים "מערביים" שאינם "ינקו" תפיסות אלו כחלק אינטגרלי מגיבוש זהותם. נציין בקצרה את הבולטות שבהן: אינטגרציה המבוססות על פסיכולוגיה יונגיאנית מטפלים "יונגיאניים" רבים רואים בטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים כמשלים ומעצים את יסודות ההתערבות.  בהתאם להשקפה זו,  חומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית הינם קטליזטור למחקר נפשי עמוק בכך שמסלילים את המטופל אל עבר חוויה מיסטית אינטנסיבית, מצב תודעתי שליווה את האדם עוד משחר ההיסטוריה. מעניין לציין שעמדתו של יונג עצמו בנוגע לחומרים משני תודעה הייתה מורכבת, ובאה לידי ביטוי במידה רבה של סקפטיות וספקנות בנוגע לערך הטיפולי הטמון בהם. הוא אכן הכיר בכוחם לחשוף את מעמקי התת-מודע, אך דאג רבות ליכולת המטופל לקיים אינטגרציה משמעותית אשר תוביל להרווחה נפשית. יחד עם זאת, מטפלים יונגיאניים רבים רואה רלוונטיות רבה לשימוש בחומרים משני תודעה עבור תהליך יסודי בתאוריה היונגיאנית הוא תהליך ה"אינדיבידואליזציה" (שיאו של תהליך ההגשמה העצמית של האדם, במסגרתו מושקעים משאבים נפשיים באיזון והרמוניה של רכיבי אישיותו השונים שלפעמים נמצאים בניגוד אחד לשני). למעשה, שם מושקעת מרבית האנרגיה בתהליך האינטגרציה הפסיכדלית היונגיאנית, תחילה בחשיפה אל רכיבי האישיות השונים, ולאחר מכן, שזירתם אחד לשני זאת תוך כדי ניצול הגברת הפלסטיות המוחית אשר כפי שראינו במאמרים הקודמים, זוכה לתמיכה מחקרית רבה. בנוסף, רבים רואים פוטנציאל רב בחשיפה ל"תת מודע הקולקטיבי", שכן, עדויות משימוש מסורתי בחומרים משי תודעה חושף מוטיבים דומים על פני תרבויות שונות ומגוונות. אינטגרציה מבוססת תרפיה טרנספרסונלית (Transpersonal psychotherapy) למרות שהתרפיה הטרנספרסונלית לא מוכרת כפסיכולוגיה קונבנציונלית ברוב מדינות העולם (כולל בישראל), היא פופולארית ביותר בקרב העוסקים בטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה. הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית היא למעשה התייחסות לתודעה האנושית ככזו הכוללת צד פסיכולוגי-"ארצי" אך גם צד רוחני. לכן, נמצא כאן התייחסות לממדים חשיבתיים, רגשיים והתנהגותיים, אך גם למצבים הנתפסים "כגבוהים יותר", הנמצאים מעבר לתפיסת ה"עצמי" (או ה"אגו"). לכן, יש המגדירים אותה כמחברת בין הפסיכולוגיה המערבית לבין מסורות נוספות דוגמת הקבלה, בודהיזם, שמניזם וכו'. קל לכן למצוא השקה לאטרקטיביות הרבה עבור הטיפול המשלב חומרים משני תודעה, שכן התאוריה מעמיקה בממדים "שמעבר" לזהות האישית (ומכאן גם תרגום המילה טראנספרסונל = "מעבר או מחוץ לעצמי") הכוללים חוויות מסטיות ומצבי תודעה שמעבר לזו "היומיומית". אחת המסגרות המשפיעות ביותר על האינטגרציה הטרנספרסונלית היא "המסגרת ההולוטרופית", אשר נוסחה על ידי הפסיכיאטר סטניסלב גרוף (עוד על הגישה ההולוטרופית וסטניסלב גרוף בעמוד המושגים באתר). המודל מדגיש את הצורך להתייחס למישור הארצי, הבא לידי ביטוי בהבנה מעמיקה של התת-מודע האישי, לבין זה הרוחני אליו מתאפשרת הגישה על ידי מצבי תודעה אחרים. המנגנון הטיפולי מתרכז ביצירת הרמוניה בין השניים, וכולל עיסוק בפירוש ועיבוד החוויה הפסיכדלית בהתאם למוטיבים הכוללים חוויות משלב הלידה ולפני הלידה, מגע עם חוויות סף מוות ופירושים סימבוליים אחרים של תמות אוניברסליות. אינטגרציה פסיכו-רוחנית מאת כהן (2017)  גישה הדוגלת בביסוס או חיבור מחדש של ההרמוניה בין המודע והתת-מודע, זאת על ידי תהליך אנליטי יונגיאני בו שלובים אלמנטים מסורתיים השאובים מטקסי איוואסקה (DMT). הגישה מערבת יסודות מעולמות הטיפול הפסיכולוגי-מערבי, יסודות מעולמות הטיפול הסומטי ואלמנטים הנחשבים בעלי אוריינטציה רוחנית. כוללת שלב הכנה, שלב נטילת איוואסקה במסגרת טקסית ועבודת אינטגרציה ארוכת טווח לעובד ושימור תובנות. אינטגרציית “Visionary Plant Medicine”  מאת כהן (2017) אינטגרציה עבור אלו המשלבים טקסים בהם נעשה שימוש בחומרים פסיכדליים טבעיים באופן תדיר. קשה לעמוד על היסודות עליהם האינטגרציה מבוססת, שכן, האחרונים נוטים להסבר אבסטרקטי יחסית. ניתן לומר עם זאת  כי היא משלבת יסודות תאורטיים מהגישות הטרנספרסונלית וממסורות שמאניות. האינטגרציה מבוססת על דרכי ביטוי מעולם היצירה, ייצוב נרטיב אישי, הטמעת ערכים חדשים גיבוש קהילתי וחיבור עם העולם הטבעי. אינטגרציית המודל "ההוליסטי לחיים מאוזנים" מאת בוזארט והנטר (2019) גישה המתמקדת בחשיבות שיווי המשקל של היבטים אישיותיים, רוחניים והתנהגותיים. הגישה מבוססת על מסורות שמאניות המדגישות את הקהילתיות והעולם הטבעי, וכמו כן את החשיבות של המימוש האקטיבי של התובנות שעלו במסגרת החוויה הפסיכדלית. לסיום, האם על המטפלים להיות בעלי ניסיון התנסותי בחומרים משני תודעה? העיסוק בשאלה זו היא מעסיקה את העוסקים בתחום זה שנים, אך ראוי שנבדקים ישקלו שאלה זו כאשר הם ניגשים להתנסות מסוג זה. חוויות מסוג זה מעניקות למטפלים סוג של ידיעה שאינה מתווכת, "ידע על בסיס מפגש", עם טבע החוויה הפסיכדלית, אשר בתורה תורמת להבנה מעמיקה יותר של המתנסה במצבי תודעה מסוג זה. ידיעה מסוג זה, הן של החוויות המאתגרות ואלו הנעימות, מאפשרות למטפלים להעניק התייחסות כוללת, ולהעריך את החשיבות של מידת המקצועיות אשר ראויה להינתן לכל שלבי התהליך. יחד עם זאת, יש המאמינים כי שימוש בחומרים אינה הדרך היחידה במסגרתה יכולים מטפלים להתנסות במצבי תודעה שונים, ויש המסתפקים ב"כניסה" למצבים אלו דרך שיטות שאינן פרמקולוגיות דוגמת הנשימה ההולוטרופית או מצבי מדיטציה עמוקים. עם זאת, יש המאמינים כי תמיכה מיטיבה לאלו אשר התנסו בחוויה פסיכדלית יכולה להינתן גם ללא התנסות במצבי תודעה אחרים. כמו כן, יש להדגיש כי חוויה עצמית פסיכדלית אינה תמיד אפשרית או מומלצת בשל מצבם הבלתי חוקי של חומרים אלו ברוב מדינות העולם, או בשל התוויות ("סטיגמה") אשר עדיין קיימת להתנסות מסוג זה. בנוסף, יש שהצביעו על כך שהתנסותו ממקור ראשון של מטפל עם תרופות פסיכדליות, על אף שהיא נפוצה בהיסטוריה של המחקר הרפואי על תרופות פסיכדליות, מושמטת ברובה מהזווית המחקרית, מה שמעיד על הצורך לבחינה מדוקדקת יותר של שאלה זו. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Earleywine, M., Low, F., Lau, C., & De Leo, J. (2022). Integration in psychedelic-assisted treatments: Recurring themes in current providers’ definitions, challenges, and concerns.  Journal of Humanistic Psychology , 00221678221085800. ‏ Walsh, Z., & Thiessen, M. S. (2018). Psychedelics and the new behaviourism: considering the integration of third-wave behaviour therapies with psychedelic-assisted therapy.  International Review of Psychiatry ,  30 (4), 343-349. ‏ Greń, J., Tylš, F., Lasocik, M., & Kiraly, C. (2023). Back from the rabbit hole. Theoretical considerations and practical guidelines on psychedelic integration for mental health specialists.  Frontiers in Psychology ,  14 , 1054692. ‏ Greń, J., Gorman, I., Ruban, A., Tylš, F., Bhatt, S., & Aixalà, M. (2023). Call for evidence-based psychedelic integration.  Experimental and Clinical Psychopharmacology .

הסיפור שלפניכם ישמע מופרע למדי. ובצדק.  לרבים קשה להאמין כמה רחוק יכולה מדינה ללכת על מנת להשיג יתרון יחסי על פני מתחרותיה, או עד כמה גמישים מנגנוני ההצדקה העצמית של הפריטים המאמינים כי הם חלק בלתי נפרד ממגיניה. זה גם סיפור על יעילות יוצאת מן הכלל של מנגנוני ממשל המצליחים לשמור על חשאיות פלאית, על חשיבות הטלת הספק מהוראות הבאות מלמעלה ועל המורכבות המפליאה של רוע מנגנוני ואנושי כאחד. כל הפרטים אשר יוצגו לפניכם מתועדים ומתוקפים לפרטי פרטים, גם אם, כפי שנראה, מדובר רק בקצה קצהו של קרחון הציניות של הממשל האמריקאי של שנות ה-50 וה-60. זהו סיפורו של פרויקט MK-Ultra, צידו האפל ביותר של המחקר בחומרים משני התודעה. רקע השנה היא 1953. מספר רב של שטחים מונחים כעת כפרי בשל עליו מתמודדות ארה"ב וברית המועצות. באותה העת, החלו להישמע שמועות במערב כי הגוש הסובייטי, בתמיכת הממשל הסיני והצפון קוראני, הצליח בדרך שאינה ברורה להשיג שליטה על תודעתם של שבויי מלחמה אמריקאים, זאת במטרה לחלץ מידע מודיעיני יקר. כשברקע מבעבעת גם הפרנויה שבאיבוד המונופול על ההחזקה בנשק גרעיני, ועליית הפופולאריות של המשטר הקומוניסטי במזרח הרחוק, פיגור נוסף בכל טכנולוגיה שלא תהיה פירושה כישלון של שירות הביון האמריקאי. ראש הארגון, עורך הדין לשעבר מר אלן דולס (Allen Dulles), הורה מיידית על התחלתו של מאמץ מחקר ופיתוח חשאי שמטרתו הדבקת הפער. המרדף אחר השליטה בתודעה החל, וכל הז'יטונים האמריקאים הונחו על פרויקט שאפתני אחד ומיוחד העונה לשם MK-Ultra. לב הפרויקט במהלך עשרים השנים הבאות נערכו למעלה מ-150 מחקרים סמויים שיעדם פיתוח טכניקות חקירה חדשות, במסגרתם אולצו נבדקים ליטול חומרים שונים, על מנת שהדבר יוביל להחלשת מערכי ההגנתם הנפשיים ועיצוב מחדש של התנהגותם. תחילה התמקד הפרויקט במחקר אחר חומרים פוטנציאלים אשר בכוחם לשמש "כסמי אמת", אותו חומר שימנע מכל מתנגד משטר להחזיק במידע רגיש ולמסורו "מרצון" לחוקריו. האובססיה אחר חומר פלאי זה אינה מונופול אמריקאי או סובייטי. בדכאו ובאושוויץ ערך השילטון הנאצי ניסויים ביהודים, שבויי מלחמה צ'כיים, פולנים וסובייטים על מנת להיות הראשונים שבבעלותם נשק שובר שיוון זה. ההיסטוריון האמריקאי סטיבן קינזר אף טוען כי פרויקט MK-Ultra הינו למעשה המשכו הישיר של ניסיונות הנאצים להשיג "בעלות" על התודעה החופשית. לטענתו, ברשותו עדויות רבות מאת חוקרים גרמנים אשר נשכרו לעבוד עבור ארצות הברית כחלק אינטגרלי מפרויקט חשאי אחר בשם "  Operation Paperclip ", פרויקט אשר כלל את גיוסם של למעלה מ-1600 מדענים ומהנדסים גרמנים, חלקם חברים לשעבר במפלגה הנאצית. בין אם מדובר במקוריות אמריקאית, סובייטית או גרמנית, אין ספק שמצבה של ארה"ב על פני מפת העולם החדש העניק לה יתרון משמעותי. כעת יחלו האמריקאים לקדם מחקר בחומרים, גם על אדמת ארה"ב, אך בעיקר על אדמתן של מדינות הנמצאות כעת תחת שליטה או השפעה אמריקאית דוגמת יפן, מערב גרמניה והפיליפינים. לשם כך הוקמו מרכזי מעצר סודיים, ונבחרו בקפידה "משתתפים" אשר נחשבו כ"ברי שימוש" לאחר שהואשמו בריגול או בגידה. כפי שנראה מיד, המושג "ברי שימוש" הוא מושג גמיש. גמיש מידי. המקרה המיוחד של ה-LSD שנים ספורות לקח לארה"ב להבין שנפל דבר בעולם החומרים משני התודעה. אי שם בשוויץ, מדען אנונימי בשם אלברט הופמן סנתז, ללא כוונה מכוון, חומר לו השפעה תודעתית יוצאת מגדר הרגיל. בניגוד לכל משני התודעה האחרים (אלו הטבעיים שאינם זקוקים לסנתוז בתנאי מעבדה) מספיקה מהחומר החדש כמות מזערית ביותר על מנת ליצור שינוי תודעתי מרחיק לכת. לחומר זה קרא הופמן "חומצה ליסרגית דיאתילאמידית", או בקיצור, LSD. ראש "אגף החומרים" בפרויקט MK-Ultra, סידני גוטליב (Sidney Gottlieb), הורה לבצע רכישה אסטרונומית של חומר זה על מנת שלכל המתחרים פשוט לא יישאר. לא מדובר בעול כלכלי כבד שכן, לאור הפוטנטיות הרבה של ה-LSD, דרושה כמות מזערית מהחומר הפעיל על מנת להשיג את האפקט הנדרש (להמחשה, עשרה קילוגרם של LSD מספיקות למתן 100 מיליון מנות!). רכש זה הספיק לגוטליב להוציא לפועל את אחד ממפעלי המחקר האכזריים ביותר שידעה ארה"ב. תחילה התבצע מיפוי כללי של מאפייני החומר, מידת רעילותו ואפיקי השפעתו ההתנהגותיים. במהלך שמגדיר מחדש את המושג "ציניות", בחר ה-CIA לבצע את המיפוי על שכבות האוכלוסייה הפגיעות והנזקקות ביותר. כך ניתן האות להחדיר את החומר למטופלים פסיכיאטרים, אסירים, מכורים לסמים והעוסקות/עוסקים בזנות, זאת גם ללא מתן הסכמתם המודעת. לשם כך נשכר גם הפסיכיאטר ד"ר דונלד קמרון (Dr. Donald Cameron), אשר האמין בכוחו של ה-LSD לשבש ולעצב מחדש תבניות מנטאליות. הסיפורים אודות אופן השימוש של ד"ר קמרון ב-LSD מצמררים, מפחידים ומעוררי כעס. כך למשל, מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בקנטאקי אולץ לצרוך מינון משמעותי של LSD במשך 174 ימים רצופים, במהלכם שמע בכפייה הקלטות של מסרים שונים להם תוכן "עיצוב אישיותי". במקרים אחרים העדיף קמרון לגייס שיטות "ייחודיות" נוספות כגון שימוש בנזעי חשמל בעוצמות הגדולות פי-30 או-40 מהעוצמה המקובל או הזרקת חומרים על מנת להכניס מטופלים לתרדמת (עד לשלושה חודשים במקרים מסוימים). תוצאות ניסויים אלו כללו בין היתר את יצירתם של אמנזיות חריפות (במקרים מסוימים עד כדי שכחת יכולת הדיבור ופרטים אוטוביוגרפים בסיסיים. חלק מהנבדקים שכחו מי היו הוריהם ואף חשבו לעיתים שמדובר בחוקרים עצמם). בנוסף, מכיוון שהניסויים נערכו בעיקר על המתמודדים עם הפרעות נפשיות, רבים "זכו" להחרפת מצבי החרדה, הדיכאון או הפסיכוזה בגינם אושפזו מלכתחילה. בהובלת השת"פ בין משרד המודיעין למעבדות למחקר הלחימה הביולוגית של צבא ארצות הברית התאפשרה כעת הרחבת אוכלוסיית הנבדקים. חיילים, סטודנטים ומתנדבים תמימים מרקע סוציו אקונומי מוחלש נלקחו ממאגריהם של חברות פארמה כאלו ואחרות, כל זאת באצטלה של מחקר "לגיטימי", בעל כותרות ומטרות פיקטיביות, אשר נוהל על ידי ארגוני קש במטרה להסוות את מעורבות הממשל. עבור חלק לא מבוטל מהמקרים, ובמיוחד במקרה של חיילים המשרתים בסדיר, הובטח כי כל התנגדות להתהלך ילווה בהליך משמעתי כזה או אחר. הממצאים שהחלו להצטבר שכנעו את סידני גוטליב כי לבחירת ה"סטינג" (הסביבה החיצונית בה ניתן החומר משנה התודעה) אפקט מכריע, ולכן פעל נמרצות להוצאת הניסויים מהמעבדה אל העולם שבחוץ, זאת כמובן ללא ידיעתם של אותם קורבנות שנבחרו כ"נבדקים". מבצע "שיא חצות" (Midnight Climax) הוא דוגמא מצוינת להשגת המבוקש מאזרחים שיש להם מה להפסיד. במסגרת המבצע נשכרו על ידי ה-CIA בתי בושת בסאן פרנסיסקו ובאזור לוס אנג'לס, זאת במטרה "לצוד" גברים אשר חשיפת ביקורם במקום תעורר שערורייה גדולה. אותם גברים הוכרחו ליטול LSD בעוד שסוכני ה-CIA  צופים, בוחנים וכמובן מצלמים את המתרחש דרך מראות חד כיווניות. בניסוי נוסף, הוכרחו הנאשמים בשיתוף פעולה עם ברית המועצות ליטול מנות גדולות של LSD תוך כדי שהם נחקרים על ידי "רופאים" בחלוקים לבנים תחת תאורה מסנוורת. החקירה כללה איום מפורש שהימנעות מחשיפת סודותיהם תענה על ידי קבלה מנה נוספת של LSD. הצלחת שלב המיפוי עוררה את תאבונם של ראשי הפרויקט, ומנות של LSD החלו להינתן ללא הסכמה מודעת גם לעובדי CIA זוטרים, מתמחים ברפואה וכמובן, לאזרחים נוספים מן השורה. פרנק אולסון, כימאי זוטר בצבא ארה"ב אשר לא ניסה חומרים פסיכדלים מעולם, נבחר ללא ידיעתו כשפן ניסיונות, ומנות גדושות של LSD בצורתו הנוזלית טופטפו לרוטינת קפה הבוקר שלו. השינוי התודעתי הבלתי מוסבר הניע את אולסון בין ייאוש תהומי ופרנויה בלתי נסבלת. לאחר 9 ימים, בעודו שוהה לבדו בקומה ה-13, במלון בניו יורק אשר נשכר כחלק מסיפור הכיסוי, קפץ אולסון אל מותו (משפחתו של אולסון כופרת עד היום בהנחה כי מדובר היה בניסיון התאבדות, וכי קיים יסוד סביר כי אולסון נרצח לאחר שחשף כי מדובר בהליך מחקרי הנעשה בחשאי). מהגנה להתקפה התאבון שבשליטה על התודעה גדל עם השנים, ואותם חומרים נבחנו כעת גם כנשק פוטנציאלי לשיבוש מצבי התודעה של חיילים, עיוות מהלכי החשיבה של מפקדיהם ואפילו פגיעה בבוחן המציאות של פקדי ממשל וראשי מדינות אויב (עם שליט קובה, פידל קאסטרו, כמטרה מוצהרת). לשם כך היה צורך להרחבת הרפרטואר הניסוי. כעת, בנוסף למתן סמוי של מינונים גבוהים של חומרים משני תודעה וכימיקלים אחרים, התבקשו הנסיינים להחל את השימוש במתן זעזועים חשמליים, היפנוזה, הטלת חסך חושי, השהיית הנבדקים בחדרים בטמפרטורות גבוהות, בידוד, התעללות מילולית ומינית ועינויים נוספים. בין השנים 1964-65 הוקמו תחת הפרויקט כמה יוזמות משנה בשיתוף משרדי ממשלה נוספים. "MK-Often" ו- “MKChickwit” נועדו לבחון את האופן בו ניתן להשתמש בחומרים משני תודעה ככלי תקיפה אשר ביסודו עיכוב יכולותיו הקוגניטיביות של היריב. מחקר החל להתבצע על שימוש בחומרים ביולוגיים ורדיואקטיביים על מנת לכפות שינויים התנהגותיים אצל אלו אשר בכוחם לחשוף משימות חשאיות ייעודיות. במסגרת יוזמות אלו התעניין ה-CIA בדפוסי נדידת ציפורים אותן ניתן לנצל להפצה של הלחימה הכימית-ביולוגית, הוזמנו חומרי הדברה ייחודיים מאירופה ואסיה ואף נבחנה התאמתם של יתושים הנושאים את מחלת "הדנגה" כסוכנים פוטנציאלים.   עם השנים גברה ההבנה כי ה-LSD הוא סוכן "בלתי יציב ובלתי צפוי" המקשה מאוד על עמידה מדויקת של תוצאותיו. מדעני הפרויקט זנחו את הרעיון כי בכוחו של ה-LSD לשמש "כסם אמת", או בהיותו נשק לשיבוש תודעת האויב, והחלו לתעדף שילוב בין חומרים שונים על מנת לנסות להביא להישג הנדרש. לשם כך, נערכו ניסויים שבשילוב חומרים ברביטורטים (חומרים המדכאים את מערכת העצבים המרכזית) עם חומרים אמפטמינים (ממריצים), חומרים כמו הרואין או מורפיום, חומרים מרדימים (דוגמת סודיום פנטותל) ואודות חומרים פסיכדליים נוספים דוגמת המסקלין והפסילוסיבין. חשיפת הפרויקט ועדת חקירה בראשות הסנטור פרנק צ'רץ' (אליה הצטרפה ועדה נוספת בנהגתו של סגן הנשיא, נלסון רוקפלר) חשפה בשנת 75 כי ה-CIA ומשרד ההגנה ערכו ניסויים בבני אדם ללא ידיעתם או הסכמתם, כחלק מתוכנית נרחבת למציאת הדרכים לעיצוב ההתנהגות האנושית אשר כללה עינויים ושימוש בחומרים משני תודעה. הציבור דרש שימוע בסנאט ונקיטת אמצעים כנגד האחראים. לצערם, עוד בשנת 1973, שברקע הבעטה מחשיפת פרשת "ווטרגייט", הורה ראש ה-CIA, ריצ'רד הלמס, על השמדתם של כל המסמכים והראיות אודות קיומו של MK-Ultra. למרות כי בשלב מאוחר יותר נמצאו מעל ל-20,000 מסמכים, אשר שרדו את הוראת הלמס בכך שאופסנו בטעות תחת אגף הכספים, החקירה נאלצה להסתמך על עדויות אנקדוטיות בלבד, "רזות מידי" לצורכי העמדה לדין של האחראים לפרויקט. כך סדני גוטליב, שהספיק לפרוש זה שנתיים מה-CIA, העיד בפני הוועדות כי ברשותו רק זיכרון מעומעם מפעילות MK-Ultra. אפילו מקרה מותו של פרנק אולסון לא הצליח ל"החזיק מים" עבור ביסוסו של הליך משפטי. הערכה כיום היא כי אנו חשופים רק לאחוזים בודדים מממדיו האמיתיים של הפרויקט. בשנים שלאחר החשיפה החלו לצוץ עדויות נוספות מאת אזרחים אשר העידו כי השתתפו במחקרים אשר כללו חומרים להם השפעה תודעתית הדומה לזו אשר נחשפה על ידי ועדות החקירה. בין אותן העדויות הסופר קן קיזי (העומד מאחורי יצירת המופת "קן הקוקייה"), ראש כת המרצחים צ'ארלס מנסון והמשורר אלן גינצבורג, אשר ניצל באופן פיוטי את השתתפותו בפרויקט ששאל: "Am I, Allen Ginsberg, the product of one of the CIA's lamentable, ill-advised, or triumphantly successful experiments in mind control" האכזבה מכשלון רדיפת הצדק הומתקה במקצת על ידי הוצאה לפועל של מספר רפורמות שמטרתם הגנה על הזכויות של המשתתפים במחקרים עד עצם היום הזה. ממצאי ועדות החקירה הובילו את נשיא ארה"ב הנכנס, ג'רלד פורד הבן, להורות על צו מחייב האוסר על כל גוף ממשלתי לבצע ניסויים בבני אדם, במיוחד אלו הכוללים שימוש בחומרים, זאת ללא הסכמה מודעת של המתנדב, בכתב ובנוכחות עדים. הנשיאים קרטר ורייגן הרחיבו את ההנחיה כך שתחול על כל ניסוי בבני אדם באשר הוא. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Balthazar, A. (Ed.). (2017).  Project MK-ultra and mind control technology: a compilation of patents and reports . SCB Distributors. ‏ Fore, S. (2018). The Psychological Torture of MK ULTRA.  IU South Bend Undergraduate Research Journal ,  18 , 27-34. ‏ Torbay, J. (2023). The work of Donald Ewen Cameron: from psychic driving to MK Ultra.  History of psychiatry ,  34 (3), 320-330. ‏ Pawiński, M. (2018). From MK-Ultra project to Human Terrain System: Militarisation of social sciences–ethical dilemmas and future prospects. In  Technology, Ethics and the Protocols of Modern War  (pp. 117-129). Routledge.‏

בינואר 2024, ריק דובלין, מייסד ויושב ראש MAPS, ״האיגוד הרב תחומי ללימודים פסיכדליים״, ואולי המבשר הגדול של הטיפול הנפשי הנתמך ב-MDMA, הכריז בפודקאסט של ג'ו רוגן כי עד שנת 2070 הפרעת הדחק הפוסט הטראומתית (PTSD) תהיה נחלת העבר. על סמך מה מרשה לעצמו ריק דובלין להיאחז בחופש נבואי שכזה? במאמר זה נסביר מהו הטיפול ב-MDMA לסובלים מהפרעה פוסט טראומתית, וכיצד מתבצע. נתאר מה מתרחש במוחנו כאשר אנו תחת השפעת החומר הפעיל, נסקור את המחקרים האחרונים בנושא וננסה בעזרתם להיכנס לנעליו של ריק דובלין, במטרה לשאוף תקווה ממה שנמצא. מהי הפרעת דחק פוסט טראומטית ? הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD) היא הפרעת חרדה המתעוררת לאחר שאדם נחשף למאורע מסכן חיים או שנתפס כמסכן חיים (פציעה חמורה, תקיפה מינית, השתתפות בשדה קרב) בעצמו או אצל אדם אחר. ההפרעה ידועה כהפרעת דחק אשר נמשכת לאחר שהאירוע נגמר. ההפרעה כוללת תסמינים שונים, ביניהם: עוררות גבוהה הבאה לידי ביטוי בחוסר בשינה, חוסר יכולת להתרכז, רגזנות או אי שקט; חודרנות הכוללת מחשבות טורדניות, סיוטים או פלשבקים; שינויים במנעד הרגשי ובתהליכי חשיבה, ובהם חוסר יכולת להיזכר במאורע, האשמה עצמית, בושה, פחד, חוסר יכולת מתמשך לחוות רגשות חיוביים, תחושת ניכור כלפי אחרים, איבוד עניין בפעילויות שהיו משמעותיות לפני פרוץ האירוע וכדומה; ונטייה להימנעות מגירויים אשר מהווים תזכורת כלשהי לאירוע, כגון הימנעות פנימית ממחשבות או זיכרונות, וכן הימנעות חיצונית ממקומות או אנשים המזכירים את האירוע. תסמינים אלו גורמים למצוקה נפשית ניכרת ולקשיים בתפקוד היומיומי. חשוב לציין, שבעוד רבים ייחשפו במהלך החיים לאירועים טראומטיים, לא אצל כולם תתפתח הפרעת דחק פוסט טראומתית. למעשה, מחקרים מראים כי רק 30% יפתחו תסמינים שיימשכו למעלה מחודש ימים. לכן, ניתן לומר כי אצל מרבית האנשים מתרחשת התאוששות ספונטנית. עבורם, תמיכה חברתית ומשפחתית מספיקה על מנת לצלוח אתגרים מסוג זה. כאשר הסימפטומים הטראומטיים קיצוניים ולא שוככים במשך הזמן, ניתן להיעזר בטיפולים שונים אשר יכולים לעודד החלמה, כגון טיפול פסיכודינמי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, וטיפול תרופתי. עם זאת, ידוע כיום כי שליש מהסובלים מ-PTSD אינם מגיבים לטיפולים תרופתיים או פסיכותרפיים. במקרים אלה הטיפול ב-MDMA ייתכן ויכול לסייע. מהו MDMA ? ה- MDMA או בשמו המלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine, הוא חומר סינתטי ולו השפעות מרתקות על התודעה. הוא נחשב חומר אמפתוגני, כלומר חומר המעורר תחושת אמפתיה, תחושת שלום פנימי, ביטחון, אמון, אופוריה ורצון בקרבה. בנוסף, החומר הוא סטימיולנט, כלומר ממריץ, וגם בעל רכיבים פסיכדליים-הזייתיים, אם כי בכמות מזערית. הוא עונה לשמות רבים, ביניהם אקסטזי (ככמוסה) , מולי או מאנדי (בצורת קריסטל). השפעתו הסובייקטיבית על התודעה מתחילה לאחר 30-60 דקות בקירוב. לרוב, הוא מגיע לשיא ההשפעה לאחר שעתיים, ומשמר עוצמתו במשך שלוש שעות נוספות. החומר התגלה בתחילת המאה הקודמת על ידי מעבדות MERCK , אם כי לא זכה לעניין מחקרי רב עד לשנות ה-70, עת הכימאי האמריקאי אלכסנדר שולגין גילה אותו מחדש. שולגין הבחין במיוחדות הרבה שבחומר זה, מיוחדות הנובעת מהקיום המשותף שבין היותו ממריץ לבין היותו מעורר אמפתיה, אמון וביטחון. הסגולות הפרו חברתיות של חומר זה, יחד עם יכולתו לשכך חרדות ולרומם את מצב הרוח, הפכו אותו לפופולרי ביותר בסצנת הרייב של שנות ה-80. הדבר גרם לבהלה רבה לאור שימוש מופרז בחומר, חוסר פיקוח על תכולת החומר אשר הכילה לרוב חומרים נוספים ומסוכנים בהרבה, וחוסר מודעות להליכי הצריכה הנכונה. הדבר הוביל למקרי מוות רבים ולהוצאתו מהחוק במדינות המערב. מה מתרחש במוח כאשר אנו צורכים MDMA? דרכי ההשפעה של MDMA על המוח מורכבות, אך על מנת להבין את החוויה הסובייקטיבית תחת השפעתו די לנו להעמיק בשני דפוסים עיקריים: הגברת הזמינות של מוליכים עצביים:  מולכים עצביים הם חומרים כימיקליים המאפשרים העברת מסרים אלקטרו-כימיים בין תאי העצב שבמוחנו. אותה העברת מסרים אלקטרו-כימית מתורגמת בסופו של דבר למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, לתודעתנו ולתהליכים שאינם מודעים, כגון תפקוד מערכת העיכול, ויסות טמפרטורה והסדרת קצב הלב. בין המוליכים העצביים העיקריים במוח האדם הם הסרוטונין והדופמין. בפשטות, ובהקשר לנושא שבו דן מאמר זה, לדופמין תפקיד מרכזי במערכת התגמול אשר מכתיב את תחושת העונג מגירויים מסוימים. לסרוטונין, לעומת זאת, תפקיד מרכזי במערכות המוחיות האחראיות על ויסות מצבי הרוח שלנו. ה-MDMA מעלה את הזמינות של הדופמין והסרוטונין, כלומר מאפשר למוח לנצל יותר מהכמות המיוצרת באופן טבעי. מחקרים מראים כי זמינות הדופמין עולה עד כפי שלושה וזמינות הסרוטונין עולה עד כפי שמונה מהזמינות במצב טבעי. זמינות מוגברת של דופמין מקושרת לעלייה בתחושת התגמול המתקבלת משיתוף, קרבה ומביטויי חמלה ואמפתיה. עלייה חדה בסרוטונין מקושרת לעלייה באינטנסיביות של רגשות חיוביים הבאים לידי ביטוי בהגברת תחושת הביטחון והאמון. עוד ידוע כי ה-MDMA  מעלה גם את פעילות האוקסיטוצין, הורמון המשמש גם כמוליך עצבי. אוקסיטוצין מכונה פעמים רבות ״הורמון האהבה״, והוא מרכזי בתהליך ההתקשרות בין התינוק להוריו. הורמון זה קשור גם בתהליכים נוספים הכוללים עוררות מינית, התקשרות רומנטית, ובניית אמון. חרף עדויות כי הורמון זה מופרש בעת נטילת MDMA, קיימת מחלוקת במחקר באשר למידת התרומה שלו בכל הקשור לאופי החוויה. מחקר שבדק את אפקט ההתקשרות בעת נטילת MDMA הראה שהאפקט קשור יותר לפעילות המוגברת של הסרוטונין ולא של האוקסיטוצין. שינויים במנגנונים מוחיים הקשורים לזיהוי איום ולתגובה כלפיו:  נוסף לעלייה בזמינות הסרוטונין והדופמין, MDMA משנה את פעילותם של מנגנונים ואזורים מוחיים הקשורים בחוויית החרדה. מחקרים רבים מראים כי MDMA מחליש את פעילותה של האמיגדלה, מבנה מוחי האחראי לזיהוי איומים פוטנציאלים, ומכונה לרוב ״מערכת האזעקה של המוח״. הנגזרת המעשית של החלשת האמיגדלה היא שגירויים שונים נתפסים כמאיימים פחות, למשל באינטראקציות חברתיות, בהצפתם של זיכרונות טראומתיים, בקיומו של חוסר ודאות וכדומה. מערכת נוספת שעליה משפיע ה-MDMA קשורה אף היא לאמיגדלה, ולקשר שלה עם מבנה נוסף במוח הנקרא אינסולה. האינסולה מקושרת למיפוי התחושות הסנסוריות שלנו וניטורן. היא פועלת ביתר שאת כאשר אנו מתרכזים בדרכי הביטוי הגופניות של מצבים רגשיים שונים, לדוגמה כאשר אנו מרגישים ״פרפרים בבטן״, ביטוי להתאהבות, או כאשר אנו חווים ״פיק ברכיים״ לפני דיבור מול קהל. תאי עצב רבים קושרים בין האינסולה לבין האמיגדלה, כך שחוויית חרדה באה לידי ביטוי בתסמינים תחושתיים רבים. מחקרים מראים כי הקשר העצבי בין האינסולה והאמיגדלה נחלש מאוד לאחר נטילת MDMA ובכך החוויה הגופנית הנלווית לפחד ולחרדה מצטמצמת ומתעמעמת. בשירות הטיפול בדיבור כפי שכבר ציינו, הטיפול ב-MDMA נחקר בשנים האחרונות ביתרונותיו לסובלים מהפרעות דחק פוסט טראומטיות. הטיפול הנפשי אשר לא כולל שימוש ב-MDMA מחייב לעיתים קרובות עיבוד החוויה והכחדת תגובת הפחד לחוויות העבר הטראומתיות. הדבר עלול לעורר את רמת הדריכות, מצד אחד, או את הנטייה להימנעות, מצד שני. הוא עשוי לגרום להתגברות הרגשות השליליים, ולהופעתן של מחשבות קשות או זיכרונות טעונים (דרך סיוטים או פלשבקים) כעוצמתיים וחודרניים יותר. על כן, צפוי כי הטיפול המסורתי יאלץ את המטופלים לעמוד במגוון רחב של אתגרים נפשיים. מכאן, אין זה מפתיע שמחקרים רבים מעריכים כי רבים מפסיקים את הטיפול בטרם עת. שימוש ב-MDMA יכול להקל על אתגר נפשי זה. ראינו כי ה-MDMA מגביר את המוטיבציה לשיתוף וביצירת קשר על ידי העלאת הזמינות של המוליך העצבי דופמין. כמו כן, הוא מעצים את הרגשות החיוביים המשרים תחושת ביטחון, אמון ואמפתיה על ידי העלאת הזמינות של המוליך העצבי סרוטונין, ומחליש את הרגישות לגירויים מאיימים על ידי החלשת פעילות האמיגדלה והקשר שלה עם האינסולה. השילוב של כל אלה מעניק למטופלים הזדמנות לעבד מחשבות, רגשות והתנהגויות שהיו נתונים בעבר בצל הגנות פסיכולוגיות שונות המגינות מפני חרדה, בושה, אשמה, עצב, כעס ושלל רגשות שבבסיס הפצעים הנפשיים.  אם כך, הערך המוסף של MDMA הוא בשילוב שבין תהליכים ביולוגים המתרחשים ברמת ההשתנות של מנגנונים מוחיים מצד אחד, ובהענקת פלטפורמה טיפולית, מצד שני. זו מאפשרת למטופלים להתחבר לחוויות הטראומתיות, אך הפעם תחת אלחוש תסמיני החרדה, הגברת האמפתיה האישית והבין-אישית והתעצמות המוטיבציה לטפל באותם פצעי נפש. ״זה כמו לעבור שנים של טיפול ביום אחד. זה לא מפחיד, אף פעם לא הרגשתי חסרת שליטה, ולא הרגשתי ב-High'׳. הדבר הגדול הוא שהצלחתי לקחת את העקרונות שהכרתי באופן אינטלקטואלי לאחר עשרות שנים של טיפול, וליצור קשר בין גוף ונפש שמרגיש קבוע... אל תבינו אותי לא נכון, זה לא תהליך מידי לחלוטין, תידרש ממני עבודה מתמשכת כדי לחווט מחדש את התגובות שלי לדברים. אבל זה מרגיש כל כך בר ביצוע, ואני רק יכולה לדמיין כמה עוד אקבל משתי הפגישות הנותרות... ה-MDMA לא יצר הזיות, אלא משהו שהייתי קוראת לו ׳מטאפורות רגשיות׳ – דרך לראות אירועים ולהרגיש רגשות עם פרספקטיבה חדשה שמאפשרת לחקור את האירועים הטראומטיים ואת ההשפעה שלהם עליי באופן שלא יכולתי לעשות עם טיפול מסורתי ותרופות נוגדות דיכאון. טיפול פסיכותרפי בסיוע MDMA עזר לי לראות את הוריי באופן פרטי או פוגעים מיניים באופן כללי כאנשים בעלי מסע משלהם, עם הבעיות שלהם. להבין שהדרכים שבהן הם לא היו שם בשבילי, לא היו מסוגלים להיות שם בשבילי, הדרכים שבהן הם היו איומים עבורי ולא יכלו לשלוט בהתנהגויות שלהם, לא בהכרח היו קשורות אליי. לא אישי – לא כל כך כדי לסלוח להם, אלא להרפות מהם, להמשיך הלאה.״ קארן דיימונד, בולדר, קולורדו – משתתפת במחקר של MAPS – פסיכותרפיה בעזרת MDMA להפרעת דחק פוסט-טראומטית מבנה הטיפול ב-MDMA המחקרים המובלים בתחום הטיפול המשלב פסיכותרפיה ו-MDMA מתבצעים על ידי ארגון MAPS שאותו הזכרנו קודם. הארגון פיתח פרוטוקול מפורט אשר התגבש, השתנה והתעצב בהתאם לנלמד במהלך שנות המחקר הרבות. לפי הפרוטוקול, בטיפול משתתפים שלושה אנשים: המטופל ושני מטפלים מוסמכים.הטיפול מחולק לשלושה שלבים: א. שלב ההכנה : שלב ההכנה כולל שלושה מפגשים בני 90 דקות כל אחד. במהלך ההכנה ניתן דגש על יצירת ביטחון, אמון וחיבור מיטיב בין המטופל והמטפלים. המטפלים שואלים אודות ההיסטוריה הנפשית של המטופל, כולל עולם החוויות שקדם לחוויה הטראומטית. ניתן דגש על טיב מערכות היחסים במשפחה והמעגל החברתי הקרוב, וכן על אנשי טיפול מהעבר. עוד המטפלים מקבלים מידע באשר לאופי החוויה הטראומטית, למרכיביה הבין-אישיים ולעולם האמונות שנגזרו ממנה. קיימת גם התייחסות מעמיקה לאופן שבו הפרעת הדחק פוגעת בתפקוד היומיומי, ולמיפוי תסמיני ההימנעות, העוררות, החודרנות ודפוסיה הרגשיים. בנוסף, המטפלים מעמיקים בציפיות המטופל מהטיפול ובכוונותיו. שאלות רלוונטיות בנוגע לציפיות כוללות למשל בירור אודות מידת האמונה כי MDMA הוא "כדור קסם" אשר בכוחו להעלים לחלוטין את הפרעת הדחק. שאלות נוספות נוגעות לבירור הציפייה של המטופל לעבור חוויה רוחנית-מיסטית כלשהי בזכות הטיפול, ועד כמה הוא אופטימי או פסימי באשר להצלחת הטיפול. שאלות רלוונטיות בנוגע לעולם הכוונות כוללות למשל בירור אודות מידת המסירות של המטופל לתהליך, בירור אודות הכאבים הנפשיים שברצונו לטפל בהם, כיצד הוא מעוניין לשנות את מערכת היחסים שלו בינו לבין עצמו ובינו לבין אחרים. בנוסף, המטופל לומד אודות המאפיינים של חווית הדחק הפוסט טראומתית, אודות החוויה תחת MDMA, ועל האופנים הייחודיים לטיפול. זאת ועוד, הוא מתנסה בטכניקות ויסות רגשי שיוכל להיעזר בהן במהלך השפעת ה-MDMA. ב. שלב הנטילה : הפרוטוקול של MAPS כולל שלושה מפגשים. במסגרתם נוטל המטופל מינונים שונים של MDMA. בטיפול הראשון המטופל מתבקש לקחת 0.8 מיליגרם של MDMA על כל קילוגרם של מסת גוף. לאחר כשעתיים ניתנת האפשרות לחיזוק על ידי נטילת 0.4 מ״ג על כל ק״ג. בטיפול השני והשלישי המטופל מתבקש ליטול 1.2 מ״ג של MDMA על כל ק״ג של מסת גוף עם אפשרות לחיזוק הכוללת נטילת 0.6 מ״ג לאחר כשעתיים. כל מפגש נטילה יכול לערוך עד כשמונה שעות, ומתרחש בחלל מזמין ונעים. המטופל מוזמן לשבת או לשכב, להתרכז בעולמו הפנימי או ליזום עיבוד של החוויה הטראומטית על ידי שיח עם המטפלים. בניגוד לטיפולים הנתמכים בחומרים פסיכדליים אחרים המטופל אינו מתבקש לשקוע בחוויה הסובייקטיבית תחת התודעה המשתנה. הטיפול ב-MDMA מתמקד בעיבוד החוויה הטראומטית ובאופן שבו היא משפיעה לרעה על חיי המטופל. כך נערך למעשה טיפול בדיבור הנעזר ביתרונות הפסיכופרמקולוגיים של MDMA. ג. שלב האינטגרציה : שלב זה גם הוא כולל שלושה מפגשים, כל אחד בן 90 דקות. במהלך האינטגרציה מתבצעים הטמעה, עיבוד ויצירת משמעות מהלמידה ומהחוויה בשלב הנטילה. המטפלים והמטופל בוחנים יחדיו כיצד חווית הטיפול בעזרת MDMA יכולה להישזר בחיי היומיום של המטופל, כיצד ניתן להביא לידי ביטוי את התובנות החדשות, וכיצד ניתן לחיות אותן גם בתום הטיפול. מחקרים המחקרים בטיפול המשלב MDMA מתרכזים בעיקר בטיפול אצל אלו המתמודדים עם PTSD ו-COMPLEX PTSD. התוצאות המחקריות הן חלק ממערך שלם של תהליך ביסוס לגיטימציה מחקרית על מנת לצלוח את ההגבלות הרגולטוריות מטעם ה-FDA האמריקאי. MAPS, הארגון המוביל בנישה מחקרית זו, עושה כל שביכולתו על מנת לעמוד בסטנדרטים המחמירים ביותר. אלה כוללים הכשרה ספציפית של המטפלים לפי הפרוטוקול הטיפולי ואף צילום המפגשים הטיפוליים למטרות בקרה וייעול. הממצאים של המחקר בטיפול ב-MDMA למתמודדים עם PTSD יוצאים מגדר הרגיל בהשוואה לטיפול ב-PTSD ללא תמיכת MDMA. המחקר המקיף ביותר שהתבצע עד כה (אפריל 2024) הוא: MDMA-assisted therapy for moderate to severe PTSD . מחקר זה נכלל תחת ההגדרה של ״השלב השלישי״, שלב שנחשב מתקדם מאוד בדרך לקבלת אישור ממסדי להתחלת מתן הטיפול לאוכלוסייה הרחבה. משתתפי המחקר מתמודדים עם PTSD חמור או בינוני. המחקר רנדומלי (נעשה באמצעות חלוקה אקראית לקבוצה המקבלת את הטיפול ב-MDMA לבין קבוצת פלסבו), דאבל-בליינד (נסייני המחקר אינם מיודעים מראש מי מהמשתתפים משתייך לאיזו קבוצה) ונערך על פני מספר מדינות (מה שנותן למחקר תוקף ויכולת הכללה רחבה). מטרתו לבדוק את יעילות הטיפול ב-MDMA עבור אלו המאובחנים ב-PTSD לעומת טיפול מסוג אחר, וכמו כן לבדוק את מידת הבטיחות שבו עבור אוכלוסייה זו.  53 אנשים קיבלו טיפול הנתמך ב-MDMA לפי פרוטוקול MAPS שסקרנו לעיל. 51 נוספים זכו לטיפול סטנדרטי ל-PTSD ללא MDMA. ממצאי המחקר מחזקים את רוב המחקרים הנוספים ב-MDMA עבור PTSD. טיפול זה הפחית במידה ניכרת הן את הסימפטומים, הן את הפגיעה התפקודית באוכלוסייה הנחשבת למגוונת המתמודדת עם PTSD בינוני עד חמור. מידת הביטחון של הטיפול נמצאה גבוהה, שכן מעט מאוד אנשים דיווחו על תסמינים נפשיים או פיזיולוגים שליליים. ממצאים דומים ניתן לראות בטיפול ב-MDMA להפרעות אכילה, למתמודדים עם אלכוהוליזם, ולאנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי וסובלים מחרדה חברתית. האם צריכת MDMA מסוכנת? על מנת להבין את מידת הסכנה שבצריכת MDMA יש צורך להבחין בין מספר מקרים: המקרה הראשון הוא שימוש ב-MDMA לצורכי פנאי, שאינו במסגרת מחקרית. במקרים מסוג זה חשוב לציין כי אין דרך לפקח על ניקיון החומר, שכן רבים אינם מודעים לחומרים הנוספים המוכנסים לאותה קפסולה או אבקה. ברבים מהמקרים מוכנסים חומרים נוספים במינון גבוה כגון פנטניל  (Fentanyl) או מתאמפטמין, אשר יכולים להשפיע לרעה על הפעילות המוחית. בנוסף, חשוב להביא בחשבון גם את הסביבה שבה נוטלים MDMA, זאת כיוון שלטמפרטורה גבוהה במקום או לשילוב מכוון של MDMA עם חומרים נוספים יכולה להיות השפעה שלילית על הפעילות המוחית. לעומת זאת, כאשר MDMA נצרך במסגרת מחקרית מפוקחת, החומר נקי מכל רכיבים מזיקים פוטנציאלים. במקרה כזה לא קיימים מחקרים המצביעים על סכנה גבוהה בצריכת MDMA. כמובן, אין זה אומר ששימוש ב-MDMA  הוא בטוח לחלוטין, ותמיד יש לייחס את מידת הביטחון שבצריכת חומרים אלו רק למסגרת מחקרית קלינית מפוקחת. אבל מה בדבר אותה השפעה מוכרת המכונה בפי רבים כ-״דאוּן״ שלאחר צריכת MDMA? חוויית הדאון היא חוויה שמתרחשת לאחר שימוש בחומרים משני תודעה מסויימים, ומשמעותה ירידה במצב הרוח הכללי ובמוטיבציה. חוויה זו יכולה להימשך לעיתים גם ימים רבים לאחר הצריכה. יש הרואים אותה כתגובה לשינוי שבין רמות הדופמין המופרשות בעת הנטילה לעומת רמות הדופמין הזמין לגוף לאחר הצריכה. כלומר, להבדל בין הרמות הגבוהות לנמוכות יש השפעה שלילית על מצב הרוח והמוטיבציה. מעניין לציין שמחקרים עדכניים מצביעים על אפשרות אלטרנטיבית לאותה חוויה. לפי מחקרים אלו הסיבה נעוצה בעלייה בהורמון הנקרא פרולקטין, עלייה הקשורה להפרשת דופמין במינון גבוה (כפי שקורה כאשר נוטלים MDMA). הפרולקטין הוא הורמון שעלייתו מקושרת לירידה במצב רוח, חשק מיני ומוטיבציה, וייתכן שבו נעוצה הסיבה לחוויה זו. לסיכום ה-MDMA  הוא חומר סינתטי אמפתוגני מיוחד במינו. הוא מעלה את המוטיבציה לקשר בין אישי לשיתוף, להבעת אמון, מתן ביטחון באחר, והבעת חמלה בהקשר האישי והבין-אישי. נראה כי איכויות אלו הן תולדה של שני גורמים: 1. עלייה בזמינות של סרוטונין ודופמין 2. ירידה בפעילותם של מעגלים מוחיים האחראיים על זיהוי איום פוטנציאלי וחוויה חושית של חרדה. מאפיינים אלו מאפשרים לסובלים מהפרעות חרדה לגשת לזיכרונות או מחשבות שהיו מאיימים מידי עבורם בעבר, זאת לצורכי עיבוד רגשי במסגרת פסיכותרפיה והתערבויות טיפוליות נוספות. כמו כן, בשנים האחרונות גוברות העדויות ליכולת של הטיפול הנפשי המשלב נטילת MDMA להקל במידה ניכרת על אתגרים נפשיים מקשת ההפרעות הפוסט-טראומתיות, ואף להביא לנסיגה כללית שלהם. חשוב לציין כי בהינתן מסגרת מחקרית קלינית מפוקחת שבה MDMA נצרך באופן נקי, לא קיימות עדויות מחקריות לפגיעה בתפקודי מערכת העצבים המרכזית. צריכת MDMA שלא במסגרת מחקרית מפוקחת נחשבת מסוכנת ומהווה עבריה פלילית במדינת ישראל וברוב מדינות העולם. תוספת אחרונה לצערנו, באוגוסט 2024 דחה ה-FDA את הבקשה לשימוש ב-MDMA עבור המתמודדים עם הפרעה פוסט טראומתית. ה-FDA  ביקש לבצע מחקר נוסף על מנת לענות על כמה שאלות אתיות ומתודולוגיות אשר עלו במחקר האחרון אשר מספר חוקרים מטילים ספק באפשרות לענות עליהן (לדוגמא, כיצד מעניקים לקבוצת הביקורת, קבוצה אשר לא אמורה לדעת שהיא לא לוקחת MDMA אמיתי, לחוויה הדומה לחוויה המקורית. כלומר, מי שהתנסה בחומרים פסיכדלים בעבר יודע בדיוק מתי הוא או היא "על החומר" ומתי לא. הדבר עלול לגרום לאפקט ציפייה, דבר המסיט מיכולת המחקר להוכיח כי ה-MDMA הוא האחראי לשיפור הטיפולי, ולא צפיית הנבדקים). שאלה זו רלוונטית לכל תחום המחקר העוסק בחומרים פסיכדליים. ארגון MAPS וגופי מחקר נוספים מאמינים כי ה-FDA יתרצה בסופו של דבר, וביחד עם החוקרים ימצאו את הדרך להתגבר על מכשול מתודולוגי זה. הבעיה היחידה היא שכעת, המחקר הנוסף שהתבקשו לספק עלול לערוך למעלה משנתיים, עיכוב כואב במיוחד עבור אלו המתמודדים עם אתגריים נפשיים שלהם הרפואה המערבית עדיין לא מעניקה התערבות מספקת.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.  מקורות Hagino, Y., Takamatsu, Y., Yamamoto, H., Iwamura, T., L Murphy, D., R Uhl, G., ... & Ikeda, K. (2011). Effects of MDMA on extracellular dopamine and serotonin levels in mice lacking dopamine and/or serotonin transporters.  Current neuropharmacology ,  9 (1), 91-95. ‏ Frye, C. G., Wardle, M. C., Norman, G. J., & de Wit, H. (2014). MDMA decreases the effects of simulated social rejection.  Pharmacology Biochemistry and Behavior ,  117 , 1-6. ‏ Bedi, G., Phan, K. L., Angstadt, M., & De Wit, H. (2009). Effects of MDMA on sociability and neural response to social threat and social reward.  Psychopharmacology ,  207 , 73-83.‏  Diamond, K. & Saul, J. (2017). Being present for the journey: Experiences of MDMA-assisted psychotherapy. MAPS.  https://maps.org/news/bulletin/spring-2017/ Mitchell, J. M., Ot’alora G, M., van der Kolk, B., Shannon, S., Bogenschutz, M., Gelfand, Y., ... & MAPP2 Study Collaborator Group. (2023). MDMA-assisted therapy for moderate to severe PTSD: a randomized, placebo-controlled phase 3 trial.  Nature Medicine ,  29 (10), 2473-2480.‏ Brewerton, T. D., Wang, J. B., Lafrance, A., Pamplin, C., Mithoefer, M., Yazar-Klosinki, B., ... & Doblin, R. (2022). MDMA-assisted therapy significantly reduces eating disorder symptoms in a randomized placebo-controlled trial of adults with severe PTSD.  Journal of Psychiatric Research ,  149 , 128-135. ‏ Nicholas, C. R., Wang, J. B., Coker, A., Mitchell, J. M., Klaire, S. S., Yazar-Klosinski, B., ... & Doblin, R. (2022). The effects of MDMA-assisted therapy on alcohol and substance use in a phase 3 trial for treatment of severe PTSD.  Drug and alcohol dependence ,  233 , 109356. ‏ Danforth, A. L., Grob, C. S., Struble, C., Feduccia, A. A., Walker, N., Jerome, L., ... & Emerson, A. (2018). Reduction in social anxiety after MDMA-assisted psychotherapy with autistic adults: a randomized, double-blind, placebo-controlled pilot study.  Psychopharmacology ,  235 (11), 3137-3148. ‏ Latimer, D., Stocker, M. D., Sayers, K., Green, J.,Kaye, A. M., Abd-Elsayed, A., ... & Urits, I. (2021). MDMA to Treat PTSD inAdults.  Psychopharmacology bulletin ,  51 (3), 125.‏