Search Results

לאחר שסקרנו את ההיסטוריה והגדרת המושג, בחלקו השני של המאמר נצלול לעומק היישומי של אינטגרצית החוויה הפסיכדלית.  דילמת ההכוונה אחד הוויכוחים הערניים ביותר בקרב מטפלים וחוקרים כאחד מתמקד במידת ההכוונה הנחוצה למען השגת שינוי מיטיב בר קיימא, כאשר בקיצון האחד נמצא את הדוגלים במתן "חופש תנועה" (להלן "המחנה המיתרני") לתכנים המגיעים מהמשתתף, ובקיצון השני את הדוגלים במתן תבנית טיפולית ממוקדת ומכוונת. רבים מהמחנה "המתירני" מאמינים בכוחו של "המרפא הפנימי" (The inner healer), מושג הבא להמחיש את "החוכמה המובנית" שבאדם, הבאה לידי ביטוי במסגרת החוויה הפסיכדלית (השימוש במושג "המרפא הפנימי" אינו בלעדי להקשר החומרים הפסיכדליים, אלא נוכח גם בהתערבויות אחרות המדגישות את חשיבות מצבי תודעה שונים כגון "נשימה הולוטרופית" או מדיטציות "מיינדפולנס" שונות). תפיסה זו בנויה על ההנחה כי אותה נטייה פנימית אוטומטית "מגישה" למשתתפים חומרים מנטליים ורגשיים הנחוצים לעיבוד (חלקם בעלי תוכן מאתגר), אשר נוחים להתעלמות והדחקה תחת תודעה יומיומית. דוגמא טובה לכך ניתן לראות בדבריו של ריק דובלין, מייסד ארגון MAPS (הארגון המוביל בעולם בטיפול ב-MDMA): "כולנו יודעים שהדבר נכון לגבי הגוף שלנו. אם אנו נשרטים או שוברים עצם, לגוף המנגנון לרפא את עצמו...זו היא החוכמה של הגוף, חוכמה שבשימור העצמי. אנחנו מאמינים כי לתודעה מנגנון דומה" לעומתם, יש הטוענים כי אותו מנגנון "טבעי" יכול לעיתים להתקשח יתר על המידה, ולהוות הלכה למעשה אתגר נפשי בפני עצמו. לדוגמא, חשבו על דוגמא פשוטה יחסית של אדם המתמודד עם פוביה מכלבים. ניתן לראות בכך מנגנון הגנה חיובי ביסודו (השומר עליו מפני סכנה פוטנציאלית) אשר התקשח מעבר לרצוי, וכעת פוגע למעשה בתפקוד היומיומי. עמדות מסוג זה ואחרות עומדות בלב המאמינים כי יש להכווין את המתמודד בדרך ספציפית על מנת להרחיב את רפרטואר מערכת היחסים עם חרדות, דיכאונות ואתגרים נפשיים נוספים.  לכן, רבים מהמחנה הפחות מתירני דוגלים באסטרטגיות טיפוליות מבוססות מחקרים עדכניים, הן משדה הטיפול הנפשי או משדות רלוונטיים אחרים דוגמת מדעי המוח, אשר שואפים לנצל את חלון ההזדמנויות הנוירופיזיולוגי אשר נפתח עם נטילת החומר הפעיל, זאת למען עדכונם של תבניות קוגניטיבית, רגשיות והתנהגותיות אשר זמינים כעת לבחינה מחדש (להרחבה בנושא, ראו מושג "מודל הרפיית אמונות תחת חומרים פסיכדליים" באתר). רבים מהם מערערים על ההסתמכות על "המרפא הפנימי" כמנוע טיפולי מוביל. מהות הביקורת מכוונת כנגד חולשת היסודות התאורטיים שבתפיסת "המרפא הפנימי", וכמו כן גם כנגד השפעתן של תפיסות אחרות אשר אינן מגובות מבחינה אמפירית דוגמת הטיפול הטראנספרסונלי, הפילוסופיה הפרניאלית (עמדה הרואה במשותף בעולמות הרוחניים מרחבי העולם כהוכחה לאמת אוניברסלית בדבר המציאות, האתיקה והתודעה)  ושיטות טיפול אחרות מעולם הניו אייג'. תמיכה נוספת לצורך בהתרחקות מהסתמכות על "חוכמת המטפל הפנימי" היא בכך שהאחרונה מובילה להתמקדות יתר בחוויה הפסיכדלית עצמה, זאת תוך צמצום התמיכה הפסיכולוגית לכדי הנחייה מופשטת ואבסטרקטית הבאה לידי ביטוי לעיתים קרובות במשפטים  כגון החובה "לסמוך או להתמסר לתהליך". התמקדות יתר זו עלולה למנוע את השימוש בגישות מבוססות הניתנות להתאמה אישית עבור כל מתמודד/נבדק באופן אישי וספציפי. הן בעולם הטיפול והן בעולם המחקר, מחלוקת זו עדיין מבעבעת. בהתאם לצרכים וההגבלות, נראה כי אנשי מקצוע שונים ממוקמים  אחרת על ציר המעורבות וההכוונה של שלב האינטגרציה. בהינתן העידר הנחייה מאחדת, בחלקו השני של המאמר נבחן את היבטי האינטגרציה השונים במידה אשר תאפשר תנועה אחראית על ציר זה. שלבי האינטגרציה המודל שלפניכם לקוח מעבודת המחקר מאת ג'ייקוב גרן, אשר יצאה לאור בסוף שנת 2023. לפי המודל, יש לחלק את האינטגרציה לשני שלבים כרונולוגיים (נזכיר כמובן כי לשני השלבים קודמים שלב ההכנה ושלב נטילת החומר הפעיל עליהם ניתן ללמוד בהרחבה באתר). לאחריהם קיימת האפשרות לסיים את התהליך במלואו או להמשיכו במסגרת טיפולית אחרת, ברוב המקרים, במסגרת פסיכותרפיה. שלב האינטגרציה המוקדם השלב המוקדם מיועד לטווחים קצרים, לא יותר מ-5 שעות טיפוליות (בהתחשב במגבלות המחקר או מגבלות אחרות). במסגרת שלב זה רצוי לכסות נושאים בסיסיים כגון נורמליזציה של החוויה הפסיכדלית, מתן תמיכה בסיסית, המשך ביסוס הברית הטיפולית, הערכה של מצבים הדורשים התערבות נוספת ופסיכואדיוקציה (לימוד מידע בסיסי אודות השפעת החומר הפעיל, החוויה הפסיכדלית והאינטראקציה המתקיימת ביניהם לבין העולם האישי ממנו מגיעים הנבדקים). קיימת האפשרות לדייק את המטרות עמן הגיעו הנבדקים, ולעצב את הדרך להשיגן. קיימת החובה לתעדף מתן התייחסות להיבטים השליליים אשר ייתכן ועלו במסגרת החוויה הפסיכדלית. למרות כי "על הנייר" מטרת האינטגרציה היא למקסם את ההיבטים החיוביים, ייצוב מצבם הנפשי של המשתתפים הוא נוהל בסיסי במחקרים, אך גם בריטריטים וטקסים הנשענים על ניסון רב שנים. החוויה הפסיכדלית יכולה לעורר תסמינים לא רצויים דוגמת החרפת המצב הקיים או חוויתם של מצבים שליליים חדשים (למשל חרדה, קשיים בשינה, עוררות רגשית, חוסר צלילות מחשבתית וכו'). נזכיר בזאת כי רוב אלו הניגשים למטפלים מוסמכים לאחר החוויה הפסיכדלית עושים זאת דווקא לאור החוויות השליליות אשר אינן נפתרו כחלק מהתמודדות אישית עצמאית. על כן, השלב המוקדם של האינטגרציה הינו "אוניברסלי" יחסית, ומטרתו הצורך לייצב את מצבם הנפשי של המשתתפים, ולהביאם למצב עוררות אופטימלי. בשל הספקטרום הרחב של אופי החוויות תחת חומרים משני תודעה ותוצאותיהן האפשריות, ייתכן ומשתתפים רבים יחוו את עצמם באופן שמעולם לא חוו קודם לכן. התקווה היא כי חוויה חדשה זו תיתפס בחיוביות, אופטימיות ובהעצמת רגשות חיוביים. יחד עם זאת, עלינו לקחת בחשבון כי במקרים רבים אין זה כך. האופי הייחודי של החוויה הפסיכדלי, אותו "שוק אונטולוגי", עלול לדרבן את הופעתם של דאגות אודות מצבם הגופני או הנפשי. נרמול החוויה הפסיכדלית ומאפייניה השונים (הן הגופניים והן הנפשיים) הן דרך יעילה לווסת את סף המתח והחרדה של המשתתפים, זאת למרות כי החוויה הפסיכדלית בעלת דפוס מופעים רחב ביותר. נרמול זה עדיף להינתן בטרם החוויה הפסיכדלית עצמה, עוד בשלב ההכנה. יחד עם זאת, ניתן גם ללמד משתתפים אודות רפרטואר החוויה הפסיכדלית גם בשלב האינטגרציה. רוב עבודת הנרמול סובבת סביב מנגנון הפעולה של החומרים הפסיכדליים הספציפיים, תופעת ה"אפטר-גלואו", פרופיל הבטיחות של החומרים הפסיכדליים, וחשיבות "הסט והסטינג" (הרחבה אודות כולם באתר). בנוסף, חשוב כי המטפלים יפנו למקורות מידע אמינים, במיוחד אלו המסכמים מספר רב של מאמרים נוספים (Meta-analyses). במקרים מסוימים, יש המאמינים ששיתוף בחוויות המטפלים עצמם (אלו אשר התבצעו במסגרת מחקרית) יכולה להקל משמעותית על מידת החרדה, להגביר את מידת האמון הבין אישי ולספק כלי נרמול יעיל ביותר. עם זאת, יש להקפיד להימנע מהתעלמות או ירידה בערכה של המצוקה או הצרכים המובעים על ידי המשתתפים. למשל, כל ההתרחשות אשר יכולה להצביע על HPPD (תופעה הכוללת את התמשכותם של עיוותי תפיסה, בעיקר של חזותיים) או מצבים פסיכיאטריים אחרים (למשל, תסמינים פסיכוטיים), חייבת לעבור דרך חוות דעת פסיכיאטרית,  זאת תוך מתן תמיכה והתייחסות לקשיים קיימים אחרים. השלב המאוחר התפתחות טבעית של השלב המוקדם תוביל להתמקדות בעבודת עומק ממושכת. היא כוללת בחירת נתיב טיפולי ספציפי מבין רבים, זאת במטרה לחקירה משותפת אודות התוכן אשר עלה במסגרת החוויה הפסיכדלית, ותמיכה בשזירת תובנות אלו במרקם החיים היומיומי. אם בשלב המוקדם התרכזה האינטגרציה במזעור נזקים, השלב המאוחר יתמקד במיקסום הפוטנציאל הטמון בטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים. קיימים כמובן מקרים רבים בהם החוויה הפסיכדלית עצמה נתפסה כחיובית, נעימה ומשמעותית עבור המשתתפים. למשל, שיפור מורגש במצב הרוח או השתחררות מתבניות התנהגותיות או מחשבתיות כאלו ואחרות. יחד עם זאת, ובצמוד לממצעים מחקריים ארוכי טווח, שינויים אלו עלולים לדעוך עם הזמן, ולכן קיים צורך שבמהלך השלב המאוחר של האינטגרציה, יקבלו המשתתפים את התנאים הנכונים על מנת לעזור להם לקבע ולייצב את השינויים שזה עתה הושגו. כאשר מטפלים ניגשים לשלב זה, חשובה העמדה הטנטטיבית, הסקרנית, זו הנמנעת מניתוחים מסובכים או מתן פרשנויות לחוויות ספציפיות. היא כוללת מוטיבציה לשמוע לפרטי פרטים את אשר התרחש בחוויה הפסיכדלית, בדגש על התחושות הגופניות, הרגשות ותוכן המחשבות. בזהירות ובסבלנות, מטפלים שואלים שאלות פתוחות ומעמיקות אודות הקשרים האפשריים של חוויות כאלו ואחרות לחיי המשתתפים, למוטיבים או לקשיים עמם התמודדו לפני שלה הנטילה של החומר הפעיל. יש גם מטפלים הבוחנים את סל החוויות בהקשר עתידי, ומכווינים את המשתתפים לנסות ולבחון כיצד אלו מתאימים עם שאיפותיהם העתידיות, או כיצד ישפיעו על התנהגותם שתבוא. על מנת לעורר כיווני מחשבה אלו, מטפלים מרבים לתמוך בחיבור לחוויה הפסיכדלית על ידי התמקדות בשלושה אפיקי זמן. חיבור הנוגע לעבר יכלול שאלות כגון "מה היה החלק המהנה ביותר?", "מה החוויה לה את/ה מעניקה משמעות מיוחדת?" או "מה עזר לך להתמודד עם הקשיים אשר התעוררו?". בהקשר להווה, מטפלים מנסים לייצר היזכרות אקטיבית, ולנסות לשחזר את החוויה בו במקום. רבים מנסים "להכניס" את המשתתפים לחוויה על ידי שאלת פרטים מדויקים כאשר אלו מהווים עזרי שליפה. בהקשר העתידי, שאלות נפוצות כוללות "האם תרצה/י לשנות משהו בחיים לאורי תובנה זו? אם כן, מה צריך לקרות על מנת שהדבר יתאפשר? איך תדע/י האם תובנה זו אכן נשזרה כחלק אינטגרלי בחייך?". התאמה אישית לפי המודל, יש למקסם את האפשרות להעניק למשתתפים גישה טיפולית מותאמת אישית. על כן יש להתייחס לארבע היבטים מרכזיים אשר יעזרו להשגת מטרה זו: ה- Setting: בירור מעמיק אודות הסביבה בה נלקחו החומרים. האם מודבר במסגרת מחקרית? מחתרתית? על ידי גורם מוסמך או בעל ניסיון? כחלק מטקס מרובה משתתפים? באופן פרטי-אינדיווידואלי? עם או ללא ליווי ותמיכה? בנוסף, יש לברר אודות סטינג החזרה. האם האדם חזר הביתה לאחר החוויה הפסיכדלית? האם הבית הוא מקור ללחץ או מצוקה? האם חזר ישירות לסביבה מלחיצה אחרת כגון עבודה, לימודים או כל מחויבות אחרת?   סוג החומר – סוג משפחת החומרים הפסיכדליים (קלסיים, אמפתוגנים, דיסוציאטיביים או א-טיפוסיים)? המינון? האם נלקחו חיזוקים (ואם כן, באיזה שלב, מאיזה סוג ומה המינון)? כאן חשוב לברר אודות שימוש בתרופות מרשם, וכמו כן אודות ההיסטוריה הרפואית והפסיכולוגית של הנבדקים ושל בני משפחתם מהמעגל הראשון. הדבר נעשה על מנת לשלול את השתתפותם של אלו אשר לקיחת חומרים פסיכדליים עלולה לעורר אתגרים נפשיים ובריאותיים חמורים.   בירור הכוונות והציפיות– האם ניתנה מחשבה מעמיקה אודות הכוונות שבתמיכה הפסיכדלית? מה המוטיבציה לשימוש מסוג זה (סקרנות, העמקה רוחנית, פנאי, התפתחות אישית, שיפור ביצועים או התמודדות עם קשיים נפשיים אישיים/בין אישיים?), למה ציפו המשתתפים? ("פתרון קסם מהיר"? הזדמנות לעבודה נפשית עמוקה? התעוררות רוחנית?)   טיב האתגרים – דגש ניתן על אתגרים במישור האישי, הבין אישי, הסוציאלי, הכלכלי והאינטראקציות שביניהם. דרך נוספת להתאמה אישית של ההתערבות הטיפולית היא על ידי התמקדות בחוזקות המשתתפים, ולתעדפם על פני "חסרונותיהם או חולשותיהם". חוזקות המשתתפים נובעות ממקורות התמיכה שברשותם, חוסנם ואסטרטגיות ההתמודדות אותם גיבשו על מנת להתמודד עם קשיי עבר. חשוב להכווין את המשתתפים לדלות מסיפורם האישי והמשפחתי עדויות לכישורים, ערכים אישיים, ידע הנצבר מניסיון, תשוקות, זיכרונות חיוביים, פעילויות בעלות משמעות ומשאבים דומים נוספים. ייתכן בנוסף שחקירה לעומק של עולם משאבים זה תוביל בעצמה לשינוי הנרטיב עמו הגיעו המשתתפים למחקר/טיפול, נרטיב חדש אותו ניתן לשזור להליך האינטגרציה. דגש צריך להינתן כמובן למשאבים בין אישיים. חשובה המודעות כי רבים מהמשתתפים בתהליכי ריפוי הכוללים שימוש בחומרים משני תודעה נוטים להתרכז בצורך בשינוי פנימי (Intrapersonal), עמדה שלפעמים מסיטה את תשומת הלב הנחוצה לביסוסו של שינוי בגזרת מערכות היחסים הבין אישיות (Interpersonal). לשם כך, חשובה הפנית תשומת הלב למשאבים שמקורם בגזרה החברתית דוגמת משפחה, חברים ואחרים עליהם ניתן לסמוך ולשתף אודות החוויה ללא תחושת בושה או שיפוט. דגש נוסף עליו מרבים מטפלים הוא ארגון החוויה. מה הכוונה? פעמים רבות החוויה הפסיכדלית נרשמת בזיכרון במקטעים בעלי קשר רופף או כסדרה של אירועים "מטושטשים" שאינם קוהרנטיים. המטפלים משקיעים זמן רב על מנת לסדר את רצף האירועים על מנת לייצר נרטיב מאחד, בעל משמעות, אשר בכוחו לתמוך את הצפתם של תובנות חדשות על ידי הרחבת ההקשר. יש להעניק למשתתפים "מפות מנטליות", כאשר המקובלות שבהן הן סידור כרונולוגי על ידי הצבת אירועים מרכזיים על ציר זמן. אין מסתפקים רק בחוויות הפסיכדליות, ומטפלים מנוסים מבקשים מהמשתתפים להוסיף לציר גם את נקודת קבלת ההחלטה להיעזר בטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה, נקודת הנטילה עצמה, נקודת ההחלטה על בקשת עזרה ממטפלים ספציפיים וכל אירוע נוסף אשר הם רואים כרלוונטי. סגנון נוסף של ארגון וסידור הוא לפי דינמיקת הרגשות על אותו ציר הזמן, כך שציר ה-Y יביא לידי ביטוי את מידת האינטנסיביות שלהן, או כל אופן אחר בו המשתתפים רואים ערך (למשל, לפי סוג הרגש). לפי ארגון מסוג זה, מטפלים מעודדים את המשתתפים לסמן ליד כל רגש יוצא דופן את הנדבך הקוגניטיבי או ההתנהגותי בגינו התרחש. בנוסף, במקום רגשות יכולים המשתתפים לסמן נקודות שוני תפיסתיות ומאפיינים נוספים של החוויה הפסיכדלית (למשל, תחושות סנסוריות גופניות). עד כאן חלקו השני של המאמר. בחלקו השלישי והאחרון נדבר על הדגש הניתן לוויסות רגשי, וכמו כן נסקור את סוגי האינטגרציות השונות. בנוסף, נשאל את עצמנו "האם על המטפלים להיות בעלי ניסיון חוויתי בחומרים משני תודעה?".  אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Pilecki, B., Luoma, J. B., Bathje, G. J., Rhea, J., & Narloch, V. F. (2021). Ethical and legal issues in psychedelic harm reduction and integration therapy.  Harm Reduction Journal ,  18 (1), 40. ‏ Yaden, D. B., Berghella, A. P., Hendricks, P. S., Yaden, M. E., Levine, M., Rohde, J., ... & Garcia-Romeu, A. (2023). IUPHAR-review: The integration of classic psychedelics into current substance use disorder treatment models.  Pharmacological Research , 106998. ‏ Greń, J., Tylš, F., Lasocik, M., & Kiraly, C. (2023). Back from the rabbit hole. Theoretical considerations and practical guidelines on psychedelic integration for mental health specialists.  Frontiers in Psychology ,  14 , 1054692.‏

הטיפול הסומאטי - פסיכדלי: שיטת טיפול בעזרת חומרים משני תודעה המתרכזת בעבודה עם הגוף. בבסיס הגישה, התפיסה שמכאובים נפשיים "נרשמים בגוף", ועל כן יש להתחיל בגוף את מסע הריפוי, בדגש על תפקוד מערכת העצבים האוטונומית (מערכת התומכת בפעילותם התקינה של תהליכים חיוניים בסיסיים האחראית על ויסות פעולות שאינן מכוונות באופן מודע כגון קצב לב, פעילות מערכת העיכול, לחץ דם וכו'). יש המגדירים את הטיפול הסומאטי-פסיכדלי כאינטנסיבי, המחייב את המטופל להיעזר במשאבים נפשיים אישיים ומעגלי תמיכה יציבים ואמינים. מדוע גישה זו נחשבת לאינטנסיבית? התשובה היא במיקוד הניתן לאקטיבציה (עירור) של המערכת החושית, מערכת עליה לחומרים הפסיכדליים השפעה פונדמנטלית. לפי הגישה,  החוויה הגופנית יעילה יותר בעיבוד אירועים בעלי מטען רגשי חזק או זיכרונות טעונים בהשוואה לדרך השכלית-מילולית. תפיסה זו די אינטואיטיבית, שכן, אם נבחן סימפטומים כמו חרדה, פחד או דיכאון נראה כי להם שורשים בתגובתיות מערכת העצבים. "הבטן מתהפכת" אנו נוהגים לומר. אנו מרגישים "פרפרים בבטן" כאשר אנחנו מתרגשים, דפיקות לב מואצות בעת דאגה, ואנו מזילים דמעות כאשר אנו עצובים. הדוגלים בגישה מאמינים כי מערכת העצבים שלנו מייצרת את אותם סימפטומים נפשיים, ולכן, בהינתן תנאים מתאימים, היא גם זו אשר ביכולתה לעבדם בצורה המיטבית. החומרים הפסיכדליים משמשים כזרזים עוצמתיים המאפשרים לדרך הטיפול הסומאטית לפעול במהירות וביסודיות רבה יותר מאשר דרכי טיפול הפונים לחשיבה האנליטית. קיימים מודלים טיפוליים רבים שהמשותף לכולם הוא הקשר שבין הגוף והנפש. מודל אחד מרכזי עמו עובדים מטפלי גוף פסיכדליים רבים הוא הטיפול הסומאטי פסיכדלי אינטראקטיבי (Psychedelic Somatic Interactional - PSIP), אשר נהגה על ידי סאג' ראזבי (Saj Razvi) מהמכון הסומאטי פסיכדלי. שלא כמו הטיפול הפסיכדלי, טיפול זה מחדד את הפוקוס על הרכיב האישי, הבין אישי והתפקוד הכללי, וממעט לתת דגש על הרכיב המיסטי או הטרנסצנדנטלי (שמעבר לגשמיות). לפי המודל, הטיפול הפסיכולוגי המסורתי, המתמקד בניתוח אנליטי של חוויות ועיבודם על ידי דיבור, מבוסס על "מצבי תודעה משניים". למה הכוונה? לתהליכים מחשבתיים מורכבים הכוללים יצירת נרטיבים מילוליים אודות המתרחש בנפש, הבניית משמעות, ניתוחים רציונליים ולוגיים, וכו'. יחד עם זאת, חומרים פסיכדליים מאפשרים את שחרורם של "מצבי תודעה ראשוניים" המאופיינים בחוויות סנסוריות (חושיות), רגשיות, אי רציונליות, אבסטרקטיות, המעוגנים בחוויות ילדות מוקדמות. אם "השפה" של החומרים הפסיכדליים היא שפת "מצבי תודעה ראשוניים", יש להפנות את הזרקור הטיפולי אל דוברי שפה זו. זרקור זה יאיר אם כך על מערכת העצבים האוטונומית. הדוגלים במודל זה מאמינים כי הפרעות נפשיות אינן משתפרות באופן משמעותי רק על ידי הגברת המודעות הקוגניטיבית לדפוסיהם. יש "להפוך את הכיוון" -  במקום לחלץ עצמנו מכאב נפשי דרך השכל (שישפיע בתורו על החוויה הגופנית), יש לחלץ עצמנו דרך החוויה הגופנית (שהיא בתורה תשפיע על השכל). באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב – “It is the difference between trying to think your way out of it versus feeling your way out of it”. מטרת הטיפול הסומטי פסיכדלי אינטראקטיבי היא מתן האפשרות למערכת העצבים האוטונומית "לתקן את עצמה" ובכך לטפל בהתמודדויות נפשיות כגון חרדה, לחץ, דיכאון, דיסוציאציה (ניתוק) והפרעות דחק פוסט טראומטיות. למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "לתקן את עצמה"? ראשית יש להבין כי מערכת העצבים האוטונומית מחלוקת לשניים – למערכת הסימפתטית והמערכת הפרה-סימפתטית. אחריותה של המערכת הסימפתטית היא "לעורר את גופנו" כאשר אנו תחת איום. רגשות כגון פחד וחרדה, כעס ואגרסיביות, לחץ ומתח הן נגזרות של מערכת זו. תפקידה של המערכת הפרה-סימפתטית היא דווקא הפוכה. היא אחראית על החזרת המערכת ש"התעוררה" בחזרה למצב מנוחה, ואחראית על תהליכים כגון שינה, עיכול, הרגעה והרפיה. ההפרעות הנפשיות, לפי המודל, הן כאשר מסיבות כאלה ואחרות, איננו מצליחים להעניק למערכת הפרה-סימפתטית את ההזדמנות "להרגיע את המערכת". מבחינה פסיכולוגית, הווה נדמיין אדם השרוי בחרדה חברתית. המערכת האוטונומית מזהה איום חברתי ומגיבה בהתאם. הבעיה מתחילה שבשלב זה, הקוגניציה, האופן שבו חושב האדם הסובל מחרדה חברתית משמרת את מצב החרדה על ידי מחשבות שונות. כולנו מכירים את אותה מחשבה דביקה העונה לשם "מה אם?" – "מה אם ישימו לב שאני משעמם?", "מה אם אף אחד לא ירצה לדבר איתי?", "מה אם אנסה לדבר ואגמגם?" וכו'. מחשבות אלו יכולות ללוות את האדם הסובל מחרדה שבועות וחודשים רבים.  במצב זה, נשמרת תפיסת האיום על ידי המחשבה, דבר שמונע מהמערכת הפרה-סימפתטית לקדם מצב של רגיעה, וקוטעת את ההליך הטבעי של המערכת האוטונומית בכללותה. אם כך, "התיקון העצמי של מערכת העצבים האוטונומית" הינה למעשה האפשרות לתת לגוף את היכולת לעבור ולעבד את מעגל העוררות והרגיעה. מהתחלת חווייתו של הכאב הנפשי, דרך הפעלת המערכת הסימפתטית, וחזרה למצב רגיעה וביטחון בהנהגתה של המערכת הפרה-סימפתטית. אז מה עושה כאן המילה - Interactional?  לפי המודל, האדם תחת החוויה הסומטית שהוצתה על ידי נטילת החומר הפסיכדלי זקוק לדמות טיפולית אשר תווסת את התהליך. אותה דמות טיפולית אחראית להפניית תשומת הלב של המטופל על עבר גופו ותחושותיו. היא תשאל "איפה אתה מרגיש את החרדה", "איפה נמצא חווית הכאב שלך?". היא גם תכווין תהליכים בעזרתם ניתן להאיץ את הרגעת המערכת, אם על ידי נשימות או תרגילי מיינדפולנס שונים. במילים אחרות, תפקיד הדמות הטיפולית היא מצד אחד לעזור למטופל להישאר בחוויה הפנימית/גופנית, ומצד שני, לסייע בוויסות רגשותיו של המטופל. לכן, חשוב כי הדמות הטיפולית תהייה מווסתת בעצמה, מודעת להתרחשויות הרגשיות שלה, במצב נינוח, רגוע ונוכח. כך יוכל המטופל להיעזר בוויסות של הדמות המטפלת וכך לווסת את עצמו. גם הטיפול בשיטת PSIP קיימים שלבי ההכנה, ניטלת החומר הפעיל והאינטגרציה: הכנה:   בדומה לשלבי ההכנה של הטיפול הפסיכדלי והפסיכוליטי, גם כאן ניתן הדגש לבניית ברית טיפולית אמינה ויציבה. מתבצע בנוסף שיח אודות כוונת וציפיות, נערכת הערכה של הקשיים הנפשיים איתם מתמודד המטופל, כולל סקר הסימפטומים, ההיסטוריה האישית, רקע רפואי משפחתי, תפקוד כללי וכו'. נערכת הדרכה אודות שלב נטילת החומר הפעיל והדרכים בהן ניתן למקד את הפוקוס על חוויות חושיות ורגשיות. המטפל מעניק ומתרגל ביחד עם המטופל את הכלים הפרקטיים כגון נשימות ומיינדפולנס על מנת להגדיל את סל המשאבים של המטופל ולהעצים את תחושת הביטחון והאמונה בתהליך. נטילת החומר הפעיל: המטופל מוזמן לחקור את שמרגיש וחש לאחר התחלת השפעתו של החומר הפעיל. התהליך מתרחש בסביבה נעימה ונוחה, המוחזקת היטב על ידי המטפלים. המטופל מוזמן להשתמש בכיסוי עיניים על מנת לצמצם את חדירתה של אינפורמציה חושית שמקורה מבחוץ. המטפל פעיל במסגרת שלב זה, זאת על מנת להכווין את תשומת הלב של המטופל כלפי פנים, ולשמש כדמות אשר יכולה להכיל כאבים נפשיים הקשורים לקשר עם האחר שמקורם בעברו של המטופל. בניגוד לטיפולים פסיכדליים אחרים, בטיפול מסוג זה נעדרת ההאזנה למוזיקה שכן היא יכולה להסיט מהקשב הפנימי למתרחש בגוף. אינטגרציה: בדומה לטיפולים הנתמכים בחומרים משני תודעה אחרים, לאינטגרציה תפקיד חשוב בשימור האפקט הטיפולי. כאן מתרחש שיתוף פעולה צמוד בין המטפל והמטופל על מנת לרדת לעומקה של משמעות האירועים שעלו במהלך הסשן הפסיכדלי, ומתקיים דיאלוג אודות הרגשות, התחושות והמחשבות הנלוות להן. המטפל עוזר למטופל לנווט את העיבוד אודות כאבים רגשיים או זיכרונות מציפים אשר עלו, זאת על מנת למסגר את החוויה באופן שיאפשר לה להיות נוכחת בחיי המטופל וביכולת להשתמש בה כמשאב לשימור שינוי חיובי ארוך טווח. הטיפול האנקליטי והטיפול הפסיכדלי-היפנוטי נציין לסיום עוד שני טיפולים הנתמכים בחומרים משני תודעה. טיפולים אלו אינם נפוצים, ולכן המידע אודותם מועט. הטיפול האנקליטי פסיכדלי מתרכז בצרכים הילדים הפרימיטיביים של המטופל, בעיקר בהקשרי אהבה ותלות בדמות האם או האב. נגזר מהמילה  היוונית שפירושה "שכיבה", ומההתייחסות הפסיכולוגית לפיה המצב האנקליטי הוא מצב ה"תלות בּאחֵרים, כשם שהתינוק תלוי באימו". הטיפול האנקליטי הוא פסיכואנליטי בבסיסו, ונהגה על  הפסיכואנליטיקאים ג'ויס מרטין ופאולין מקריריק (Joyce Martin and Pauline McCririck).   הוא מתכתב עם הטיפול הפסיכוליטי, אך שונה ממנו בזרקור של המכניזם הטיפולי. הפוקוס בטיפול זה מכוון כלפי החוויות הילדיות המוקדמות של המטופל, על הכאבים והתסכולים מאי סיפוק הצרכים הבין אישיים שמקורם במערכת היחסים שבין התינוק והדמות המטפלת, לרוב למערכת היחסים עם אימו. הטיפול מטרתו לספק את אותם צרכים מודחקים, לאותה השתוקקות לאהבה ולאינסטינקטים נוספים של החוויה הילדית, ובכך להעניק למטופל חוויה מתקנת. המטפל מעורב עמוקות בקשר הטיפולי, זאת בניגוד למסורות פסיכואנליטיות מוקדמות בהן המטפל שומר על "ריחוק" מסוים.  הטיפול הפסיכדלי היפנוטי הוא חיה שונה לחלוטין. מטרתו להעצים את המצב ההיפנוטי, מצב תודעתי העומד בפני עצמו, במהלכו המטופל רגיש לסוגסטיות ( הַשָּׁאָה בעברית. תהליך פסיכולוגי שבו ניתן לגרום לבני אדם לשנות את עמדותיהם, מצבם הרגשי והתנהגותם). המאמינים בגישת טיפול זו משתמשים בחומרים משני תודעה על מנת להגביר את "הווליום" של המצב ההיפנוטי, להעצים את רכיב הסוגסטיבי, ובכך לייצר שינוי בדפוסים ההתנהגותיים, רגשיים ומחשבתיים שהן המקור לכאבים הנפשיים איתם מתמודד המטופל. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Garcia-Romeu, A., & Richards, W. A. (2018). Current perspectives on psychedelic therapy: use of serotonergic hallucinogens in clinical interventions.  International Review of Psychiatry ,  30 (4), 291-316. ‏ Phelps, J. (2019). Training psychedelic therapists.  Advances in Psychedelic Medicine: State of the Art Therapeutic Applications. Santa Barbara, USA: Praeger Books , 274-94. ‏ Zaretsky, T. G., Jagodnik, K. M., Barsic, R., Antonio, J. H., Bonanno, P. A., MacLeod, C., ... & Yehuda, R. (2024). The psychedelic future of post-traumatic stress disorder treatment.  Current neuropharmacology ,  22 (4), 636.‏

לאחר שסקרנו את הטיפול הפסיכדלי הנפוץ ביותר בעולם המחקר העכשווי, נצלול עכשיו אל עבר מספר טיפולים נוספים ושונים הנתמכים בחומרים משני תודעה. טיפולים אלו משתמשים כאמור באופן שונה באותם חומרים, זאת בהתאם לתאוריית הטיפול העומדת מאחוריהם.  הטיפול הפסיכוליטי אביה של הגישה הפסיכוליטית, כפי שצוין בפרק המבוא, הוא הפסיכיאטר הבריטי רונלד סאנדיסון (Ronald A. Sandison). רבים  אמנם רואים עם זאת בפסיכיאטר הגרמני הנסראל לאונר (Hancarl Leuner)  כדמות המרכזית בקידום ושכלול הגישה, אשר באמתחתו השתתפות במעל ל-1000 תצפיות והערכות של מחקרים אודות הטיפול ב-LSD. לאונר הוא מבין הדוגלים ברעיון כי הטיפול הפסיכוליטי חייב לשמר את יכולת המטופל לתקשר עם המטפל ולשמר אוריינטציה למתרחש בחדר. זאת כמובן בניגוד לטיפול הפסיכדלי אשר מקדש את חשיבות "המסע הפנימי" עבורו חשובה ההתנתקות מהסביבה החיצונית. כפי שכבר הזכירנו בקצרה, הטיפול הפסיכוליטי אינו דוגל במתן מינון גבוה של החומר הפעיל (LSD 30-150 mcg, psilocybin 3-15 mg) . בניגוד לטיפול הפסיכדלי, שם המינון הגבוה (LSD 250-800 mcg, psilocybin 25-40 mg) אמור להוביל לשינוי טרנספורמטיבי מהיר יחסית, הטיפול הפסיכוליטי משתמש בחומר הפעיל לשימוש בשירות הטיפול הפסיכואנליטי. האחרון היה למרכזי בשנות ה-50 וה-60 באירופה, זאת בזמן שאומץ באופן צנוע יותר גם בארה"ב. ניתן לומר שהמטפל הפסיכוליטי אינו מאמין בשינוי מהיר, חד ועוצמתי כפי שמאמין עמיתו המטפל הפסיכדלי. ייתכן שהדבר נמצא בעוכריו של הראשון כאשר מבחינים בפער המשמעותי שבין המחקרים הבוחנים את דרכי הטיפול השונות. יחד עם זאת, בשנים האחרונות גובר העניין בטיפול הפסיכוליטי, הנשען על שינויים הדרגתיים אך יתכן שיציבים יותר. לשם השוואה, מספר המפגשים בטיפול הפסיכוליטי יכול להגיע עד כדי 25, בעוד שהטיפול הפסיכדלי יכול להסתכם בשבעה או שמונה מפגשים (כולל הכנה ואינטגרציה). הטיפול הפסיכוליטי הינו למעשה טיפול פסיכודינמי (טיפול המתמקד במודלים המתבססים על קיומם של דינאמיקות בין קונפליקטים נפשיים, הגנות, דחפים וכו') המשלב מנות קטנות עד בינוניות של חומרים משני תודעה, בעיקר-LSD ופסילוסיבין. למטפלים הפסיכוליטים האמונה כי השפעת ה-LSD והפסילוסיבין, בשילוב הברית הטיפולית שבין המטפל והמטופל, בכוחה להקל על התממשותם של תהליכים נפשיים הנחוצים כל כך בתהליך הטיפול. ריכוך הגנות פסיכולוגיות, רגרסיה, הצפתם הספונטנית של זיכרונות ילדות והעצמת ה"העברה" (מושג מרכזי בטיפול הפסיכודינמי המניח כי מקורם של רגשות המטופל כלפי המטפל מושפעות ממערכות היחסים המוקדמות של המטופל), כולם משחקים תפקיד חשוב בטיפול הפסיכוליטי. החשיבות היא ביכולת להשיג הגמשה של "האגו" (בניגוד ל"התמוססותו"), משם גם נובעת משמעות השם "פסיכוליטי" - מיוונית, "מגמישי תודעה". שלב ההכנה של הטיפול הפסיכוליטי דומה במובנים רבים לזה של הטיפול הפסיכדלי. בתחילת הטיפול, מתבצע שיח אודות הגישה הפסיכודינמית, לימוד והדרכה אודות השפעת החומרים ושיתוף אודות חשיבות המינונים. כמו כן, מתבצעת הערכה ונשאלות שאלות אודות מסלול חייו של המטופל, הרקע הרפואי שלו ומשפחתו, אופי הקושי עימו מתמודד ומידת השפעתו על תפקודו היומיומי. לאחר שלב ההכנה מתקיים הטיפול עצמו. הוא כולל מטפל אחד הנמצא תחת הדרכתו של פסיכיאטר האחראי על קביעת המינונים השונים. במקרים מסוימים מצטרף למטפל הראשי גם מלווה, אשר אמור להיות נוכח בחדר הטיפול (שאינו מתערב אלא במצבי מצוקה) למען הגברת תחושת הביטחון של המטופל ביודעו כי הינו תחת השגחתם של מספר אנשי מקצוע מנוסים ואחראיים. למינונים קטנים ובינוניים של LSD או פסילוסיבין השפעה מדורגת על התודעה ולכן גם על האופן שבו מתנהל כל מפגש טיפולי. לאונר הנחה את העוסקים בטיפול הפסיכוליטי להבחין בין שלוש דרגות: הדרגה ההתחלתית  (בין השעה הראשונה לשעה השלישית) – במהלכן המטופל יכנס למצב "דמוי חלום" בו יתרחשו שינויים במנעד הרגשי וירידה מסוימת בתקשורת המילולית. ייתכנו שינויים בתפיסה הכוללים מודעות רבה לחוויה החושית ונטייה לתאר את הקשיים איתם מתמודד המטופל בצורה סימבולית וציורית. על המטפל בשלב זה לעודד התבוננות פנימית.   הדרגה התיכונה  (בין השעה השלישית והרביעית) – עם התגברות השפעת החומר הפעיל, דרגה זו מאופיינת בהגברת הצורך בשיח מילולי וליצירת קשר עם המטפל. מתעצמת הנטייה "להעברה" וממשיכה ההעמקה אל עבר התבוננות פנימית. על מטפל בשלב זה להימנע מהצעת פירושים או וניתוחים שכן תפיסת הסביבה החיצונית עדיין מושפעת מאוד מהחומר הפעיל.   דרגת הסיום  (בין השעה החמישית והשביעית) – חוויות מהעבר מפורטות לפרטים, ונמשכת הנטייה לתקשורת מילולית. תובנות מעמיקות על דפוסי מערכות יחסים או אודות אמונות נוקשות ייתכן ויעלו למודעות בבולטות רבה. על המטפל לעורר את סקרנות המטופל על ידי שאלת שאלות המעודדות גילוי, ולהימנע מהנטייה להציע פתרון לבעיות או ניתוחים מעמיקים ומורכבים. גם לטיפול הפסיכוליטי קיים טיפול משלים (בדמיון מסוים לשלב האינטגרציה של הטיפול הפסיכדלי) הכולל מספר מפגשים פסיכודינמיים המתבצעים ללא השפעתם של חומרים משני תודעה. יש המוספים לטיפול המשלים גם התערבות קבוצתית, הזדמנות להעשיר את הרכיב הבין אישי על ידי שיתוף, הגברת המודעות העצמית והרחבת הפרספקטיבה האישית.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Passie, T., Guss, J., & Krähenmann, R. (2022). Lower-dose psycholytic therapy–a neglected approach.  Frontiers in Psychiatry ,  13 , 1020505. ‏ Knight, R. P. (1941). Evaluation of the results of psychoanalytic therapy.  American Journal of Psychiatry ,  98 (3), 434-446.‏

בחלקו הראשון של המאמר עסקנו במושג "האמת" ומערכת היחסים של מושג זה עם השימוש בחומרים מרחבי תודעה. בחלקו השני נעסוק באופנים נוספים של "השגת ידע", ונבחן מה המחקר העדכני אודות חומרים פסיכדליים מחדש על יכולותנו לרכוש ידע זה. כיצד? ("Knowledge How") ידע מסוג נוסף הוא ידע בדבר "כיצד/איך לעשות דברים" או "ידע יכולות" (ability knowledge), השווה באופן גס לכישורים. לדוגמא, איך לרכב על אופניים, לרקוד או לתכנת מחשב. האם ייתכן שבכוחם של צריכת חומרים פסיכדליים לסייע ברכישת יכולות וכישורים חדשים? אחת ההצעות של שנון היא שמצבים פסיכדליים מאפשרים למשתתף ללמוד כיצד "לנווט את החוויה הפסיכדלית במקצועיות". לדבריו "משתתפים עשויים בסופו של דבר לרכוש את המיומנות שבאומנות של שתיית איוואסקה". נראה כי יש תמיכה מחקרית לטענה זו שכן קשיים בתפקוד הקוגניטיבי-ניהולי תחת השפעת האיוואסקה נפוצים פחות אצל בעלי ניסיון, מה שיכול להתפרש כצבירת מיומנות מסוימת בניהול החוויה הפסיכדלית. רכישת כישורים זו נראית כטריוויאלית, אך הדבר תלוי במהות או סוג אותו הידע אותו אנו מכנים "ניווט החוויה הפסיכדלית".  אפשרות ראויה לציון היא הדמיון ליכולת "לאפשר או לשחרר" (“letting go”), להיות "פתוחים ולקבל" את החוויה הפנימית. ייתכן שמדובר ביכולת דומה לכישרון המנטאלי הבא לידי ביטוי במדיטציה מסוג "מיינדפולנס". מספר תצפיות שנערכו רומזות על האפשרות שיש אמת בדבר. ההנחיה המקובלת הניתנת לנבדקים במחקר הפסיכדלי מדגישה את החשיבות שבלהיות פתוח, סקרן ומאופק לכל התכנים אשר להם פוטנציאל להתגלות (הידע המחקרי שנצבר עם השנים אכן תומך בכך שמימוש הנחיה זו מעלה את הסבירות לחוויה לה תועלת חווייתית רבה. כתוצאה מכך, מחקרים רבים מגייסים משתתפים שאינם "נאיביים פסיכדלית" (כלומר, שיש להם ניסיון עם חומרים פסיכדליים) אשר להם הסיכוי הרב יותר "לצלוח" את הניסוי ברוגע וביטחון. מבחינה נוירופיזיולוגית, מחקרים רבים מצביעים על כך שנטילת חומרים פסיכדליים מנמיכה את הרגישות (ולכן גם את הפעילות) של האזור מסוים בקליפת המוח המכונה -Posterior cingulate cortex, השייך למערכת רשתית העונה לשם "רשת ברירת המחדל" (מספר אזורי מוח שונים הפועלים בסינרגיה כאשר נבדקים מתבקשים להיות במנוחה, "לאפשר למחשבות לנדוד" ולא להתמקד בפעילות מחשבתית ספציפית). אזור זה פועל ביתר שאת כאשר נבדקים מדווחים על מחשבות הקשורות ל"ייצוג-העצמי", אך תחת פסיכדליים, כאשר האזור פועל בעצימות נמוכה, אותם נבדקים מדווחים על חווית "התמוססות הגבולות" או "התמוססות האגו". בהקשר זה, מעניין לראות כי מתרחשת אקטיבציה מופחתת של אזור זה אצל שותי איוואסקה מנוסים גם במצב תודעה שגרתי, את קיומו של מתאם הופכי בין פעילות אזור זה לבין מספר ההתנסויות בצריכת איוואסקה (כלומר, ככל שמספר ההתנסויות גדל, כך מצטמצמת פעילותו של ה-PCC) ואת קיומו של מתאם חיובי בין מספר ההתנסויות באיוואסקה לבין מדד "ההתעלות שמעבר לעצמי" הנמדד על ידי מבחני פסיכומטריים. מחקרים בנוירופידבק (הליך המודד את פעילות המוח ומעניק משוב בזמן אמת) אצל משתתפים המיומנים במדיטציה מראים כי פעילות ה-PCC מועצמת כאשר הם "מאבדים" את המצב המדיטטיבי, נמשכים אחר "רכבת המחשבות" ומגיבים באופן שאינו מאופק. בנוסף, היכולת "להתנתק" ממחשבות על "העצמי" אצל המנוסים במדיטציה מועצמת לאחר שאלו התנסו בטקסי איוואסקה, והדבר נמצא במתאם עם שינויים בדפוסי הפעילות המוחית המשויכים ל-PCC.   ממצאים מחקריים אלו מעלים את האפשרות כי ניתן להכפיפם גם למחקר הפסיכדלי. השפעות מתמשכות של שימוש בחומרים פסיכדליים יכולים להיבחן כנגד היכולת להימנע ממחשבות מוכוונות "עצמי" כאשר נבדקים אינם תחת השפעת החומרים, ואת משך הזמן של יכולת זו. תוצאות חיוביות ממחקרים פוטנציאלים אלו יתמכו בטענה כי חוויות פסיכדליות יכולות לעזור לנבדקים לקבל ידע כיצד "להרפות" ו"לקבל את החוויה הפנימית". שנון (2010) מונה מספר יתרונות "אפיסטמולוגיים" נוספים תחת הקטגוריה של ידע אודות "כיצד", כגון העצמת היכולת האומנותית ויצירתיות. יחד עם זאת, בהעדר הוכחה בדבר שיפורים מתמשכים בתחומים אלו תחת מצב תודעתי רגיל, לא ברור האם ניתן להכפיפם תחת האמירה עי ידע מסוג זה אכן הושג. נכון לשלב זה, ניתן לתאר אותם ממצאים כשיפורי ביצועים חולפים. "ידע מהכרות” – Knowledge by Acquaintances קטגוריה אפיסטמולוגית שלישית, אשר מבחינה רעיונות נחשבת למעט מורכבת יותר מקודמותיה,  היא "ידע על ידי היכרות". מבחינה אינטואיטיבית, דמיינו את הדרכים השונות בהן ניתן להכיר את "דונאלד טראמפ". ניתן להכיר עובדות שונות אודות האיש באופן בלתי ישיר דרך צפייה בטלוויזיה או וויקיפדיה. דרך נוספת היא על ידי פגישת האיש ויצירת היכרות שאינה מתווכת על ידי מדיום כזה או אחר. אחד המחלוקות בתחום הפילוסופיה של הנפש, הקשורה באדיקות לאפיסטמולוגיה במישור הפסיכדלי, מתמקדת בניסוי המחשבתי מאת פרנק ג'קסון (Frank Jackson) המכונה "החדר של מארי" (Mary’s Room thought experiment), אשר נבחן בעיקר בהקשר בעיית "גוף-נפש". הניסוי המחשבתי אומר דבר כזה: מארי היא מדענית מוח מהעתיד בו גובש ומופה לחלוטין הידע הרפואי. בעתיד זה יודעים הכל אודות טבע המוח האנושי. יחד עם זאת, למרות שמארי יודעת הכל על המוח הנושי, היא עצמה חייה בחדר בו קיימים רק הצבעים השחור והלבן, והיא מעולם לא ראתה צבעים נוספים. היא יודעת הכל על הרשתית, והקרנית, על אזורי המוח האחראים לעיבוד צבעים ומה מתרחש בדיוק כאשר אדם מסוים רואה את הצבע "אדום". יום אחד, מארי מצליחה לצאת מחדרה שחור-לבן ונחשפת לראשונה לצבע ה"אדום" כאשר נתקלה בעגבנייה. היא למדה ברגע זה "איך זה לראות את הצבע האדום". מכיוון שמארי כביכול ידעה את כל המידע הפיזיקאלי הקשור בחוויית הצבע האדום, ג'קסון טוען כי יש אינפורמציה נוספת הניתנת לרכישה, וכך ניתן להחליש עמדות מטריאליסטיות אודות העולם בו אנו חיים. פילוסופים רבים אכן מסכימים עם ג'קסון כי מארי למדה משהו חדש בכך שנחשפה ברמה החווייתית לצבע האדום, אך הם פחות משוכנעים כי ניתן להסיק מכך דבר אודות התפיסה המטריאליסטית. לשם כך, הם השקיעו מחשבה על מנת להעניק הסבר איזה סוג של ידע מארי כן רחשה, וכיצד ידע זה מתיישב בנינוחות עם העמדה המטריאליסטית. כיוון מחשבה עיקרי מדגיש כי מארי רכשה ידע עקיף בלבד לפני שיצאה אל העולם הצבעוני, וידע על ידי היכרות בעת היציאה עצמה. בהקשר הפסיכדלי, לט'בי מציין כי אותם חומרים מעניקים ידע על ידי היכרות בשני צירים מרכזיים. הראשון, אודות ההיקף הפוטנציאלי הנרחב של החוויה הפסיכדלית, והשני אודות טבע תפיסת האדם את עצמו. אין ספק כי חומרים פסיכדליים מציגים באופן דרמטי כי רפרטואר החוויה האנושית, לטוב או לרע, גדול ומוזר בהרבה מאשר הטווח אליו אנו חשופים תחת תודעה יומיומית. דוגמא נדרשת עולה מכתביו של אלדוס האקסלי, חסיד החקירה המיסטית, אודות נבכי התודעה הפסיכדלית אליה נחשף לאחר נטילת מסקלין. דוגמא נוספת נשאיל מכתביו של פאנקה (Panke, 1954) המבוססים על ניסיונו הקליני עם המתמודדים עם מחלה סופנית:  " בנקודה זו, כל זאת בהינתן שהמטופל לא חווה בעבר חוויה מיסטית ספונטנית, גוברת בו התודעה האינטנסיבית של ממד שונה לחלוטין של חוויה שמעולם לא דמיין כאפשרית. מניסיונו האישי, הוא עכשיו יודע שיש פוטנציאל נוסף לתודעה האנושית מאשר אנו מעריכים תחת תודעה רגילה. תובנה משמעותית זו לעיתים נחוות כ"הורדת מסך" המעניקה חשיפה המשנה עמדות ודפוסי התנהגות. ברגע שהאדם נחשף לסוג תודעה מסוג זה, חיים וממות יכולים להיבחן תחת פרספקטיבה חדשה. מטופלים יכולים כעת לגשת אל "אי הידיעה" בתחושת ביטחון חדשה. הסברים לוגיים אודות החובה של התודעה האנושית להתרחש רק בשדה המוכר והמצומצם מעולם לא יאחזו שוב בעוצמתם הקודמת". ( Pahnke 1969) ומה בדבר הציר השני? בעת "התמוססות האגו", המשתתף תחת השפעת החומרים הפסיכדליים פוגש פנים-אל-פנים את העובדה כי תחושת הנבדלות וההימשכות של העצמי הינה הבנייה תודעתית בלבד. הם חווים את התודעה ללא התפיסה הרגילה של "העצמי", או תפיסת "עצמי" כלשהי (למרות שהדבר נתון למחלוקת בין חוקרים שונים). אין הכוונה בכך שתחושת העצמי היא אשליה בלבד שכן, החוויה הפסיכדלית מכילה לעיתים קרובות גם את התמוססות הגובלות הגופניים, אשר קיימים באופן וודאי. יש אמנם מיסטיקנים ופילוסופים (וביניהם כותב המאמר)  שאכן מאמינים כי "העצמי" הינו אשליה, אך ללא קשר, הגילוי כי תפיסת העצמי הינה הבנייה היא גילוי שאין להמעיט בחשיבותו. החווים את החוויה הפסיכדלית, כאלו אשר מאמינים או המכחישים כי הטבע ה"עצמי" הינו הבנייתי, נפגשים באופן בלתי מתווך להתרחשות זו בפעם הראשונה. קיימות טענות נוספות בדבר ה"ידע דרך ההיכרות". שנון מציע כי לא נמצא איכות אפיסטמית תחת פסיכדליים בכך שנראה בידע הנרכש כ"ידע עובדתי חדש", אלא בכך שבכוחם להעניק הערכה חדשה, עמוקה יותר של אמת אשר נרכשה בעבר. "ייתכן כי האינפורמציה שנרכשה נחשבת כבנאלית, אך המצב בו היא נרכשה יכול להיחוות כמיוחד... הסתכלות על העלים של צמחים מגלה שהם מוכוונים אל עבר קרני השמש, הרגשתי כי אני רואה למעשה את חומר ההנקה של האור הסולארי. האם רכשתי בכך ידע חדש? אני בספק. אבל נפתחתי לראות את העולם באור חדש" (Shanon 2010). דברי שנון מתיישבים בדמיון מסוים לדבריו של טאפר (Tupper, 2003) לפיהם פסיכדליים מאפשרים גישה לדרכי ידיעה "מיסטיות" ו"סומטיות" אבולוציוניות אשר נשכחו על ידי התרבות המודרנית. לא כל ההצעות שלהלן מוכללות תחת הקטגוריה של "ידיעה דרך היכרות". למעשה, עצם "הידיעה שדרך היכרות" נתונה לביקורת מצד פילוסופים רבים. ראסל לדוגמא (1910) הגדיר ידע דרך היכרות כאחד שאינו כולל תיווך מסוג כלשהו בין המוח לאובייקט הנלמד, אך לא ברור אם דרך זו אכן אפשרית. לבסוף, ידע דרך היכרות הוא יחסי, וכל אדם המאמין שהעצמי הוא אשליה שואל את עצמו "מה או מי הוא אותו 'מכיר' עם הטבע ההבנייתי של העצמי, או עם הפוטנציאל התודעתי שלו?" רעיון אחד אשר יכול לסייע לנו הוא "תצורות ההצגה" מאת (Alter and Walter 2007) . הרעיון הבסיסי מאחורי המושג יוצג כך: חשבו על ההבדל שבין הסתכלות על ציור, תמונה או אנימציית CGI אודות אסון התאומים. על מנת להעריך כי השוני אינו רק תצורת ההצגה, חשבו על ההבדל בין קריאת תיאור מקרה מאת אלקאעידה לבין תיאור אותו מקרה על ידי סוכנויות הבטחון האמריקאיות או על ידי אדם אשר נכח באירוע. אפילו אם תיאורים אלו אינם סותרים אחד את השני ברמה העובדתית, הם כן יציירו תמונה שונה לחלוטין של אותו האירוע תחת אותה תצורת הצגה. זהו למעשה המאפיין המאחד את הערכים האפיסטמיים המוצעים על ידי החומרים הפסיכדליים, מעבר להיותם מספקים "ידע עובדתי" או "ידע כיצד". הם מספקים הערכה חדשה של ידע אשר נרכש בעבר דרך אמצעי תצוגה אחרים. שוני זה יכול להיות דרמטי ביותר. אמונה אינטלקטואלית בדבר "אחדות היקום" שונה בתכלית מחוויית החיבור בדרך וויזואלית, סומאטית, מרחבית ורגשית הממלאת לחלוטין את השדה התודעתי. הדבר דומה להבדל בין אמונת האדם המתגייס בדבר עתידו להיות תחת התקפה לבין החוויה של עמידה בבוץ שדה הקרב כאשר האחרון עטוף בקול שריקת הכדורים. ייתכן ואנו מאמצים, ביחד עם חוקרי קוגניציה רבים, את העמדה כי יש הבדל מהותי בין ידע אבסטרקטי לבין הבנה אמיתית הזקוקה לחוויה חושית, מוטורית ורגשית עשירה. ייתכן וחומרים פסיכדליים, על ידי הגברת התקשורת העצבית בין אזורי מוח שונים "הרחוקים" אחד מהשני תחת תודעה רגילה, מאפשרים לנו להבין את מה שאינו ניתן להבנה תחת תודעה יומיומית רגילה. לסיכום גם אלו המטילים ספק בעל-טבעי או ממדים "אשר מעבר" צריכים לקחת ברצינות את הסבירות כי בכוחם של החומרים הפסיכדליים לסייע בהשגת ידע. ייתכן ובאפשרותם לספק ידע עובדתי (אודות נפש האדם המתנסה בחומרים, אודות נפשו של הזולת, אודות דפוסים אבסטרקטים ואודות פתרונות יצירתיים לבעיות הדורשות מומחיות ספציפית). בנוסף, הם יכולים לספק ידע אודות הדרך בה ניתן לבצע פעולה או לרכוש כישור מסוים (ידע אודות "כיצד" הבא לידי ביטוי ביכולת "לשחרר ולקבל" מצבים נפשיים) או הרחבת ההבנה דרך תצורות הצגה חדשות. את הטענות האפיסטמיות של המשתמשים בחומרים פסיכדליים אין לקבל ללא ביקורת, אך אין גם לשלול אותם בקלות דעת. טענות אפיסטמיות ספציפיות אודות השימוש בחומרים פסיכדליים צריכות להיבחן כל אחת בנפרד, זאת על ידי הכפפתם לבחינה קפדנית רב תחומית. בהינתן התעצמות התימוכין ליעילותם הטיפולית, קיימת החובה להבנת המנגנונים של אותן התערבויות חדשות. אחת השאלות הדחופות ביותר להבנת המנגנון הטיפולי היא האם מנגנון זה נתמך על גילויי תובנות תקפות. לדעת כותב המאמר, ייתכן מאוד כי התשובה חיובית, אך הבשורה נתונה רק לקיומו של מחקר עתידי. באופן כללי, עלינו להעריך כי קיימת דרך שלישית הנמצאת בין התפיסה המסורתית הרואה בחומרים הפסיכדליים כאנתאוגנים ("מעוררי אלוהות") החושפים מציאות הנמצאת מחוץ לתחום המציאות היומיומית, לבין תפיסת החומרים כ"מעוררי הזיות ואשליות" הנטולות מאפיינים אפיסטמיים תקפים. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Fox, K.C., Zakarauskas, P., Dixon, M., Ellamil, M., Thompson, E. and Christoff, K., 2012. Meditation experience predicts introspective accuracy. PloS one, 7(9), p.e45370  Gertler, B., 1999. A defense of the knowledge argument. Philosophical Studies, 93(3), pp.317-336 Gosling, S.D., Rentfrow, P.J. and Swann Jr, W.B., 2003. A very brief measure of the Big-Five personality domains. Journal of Research in personality, 37(6), pp.504-528  Griffiths, R.R., Johnson, M.W., Richards, W.A., Richards, B.D., Jesse, R., MacLean, K.A., Barrett, F.S., Cosimano, M.P. and Klinedinst, M.A., 2017. Psilocybinoccasioned mystical-type experience in combination with meditation and other spiritual practices produces enduring positive changes in psychological functioning and in trait measures of prosocial attitudes and behaviors. Journal of Psychopharmacology, p.0269881117731279. DOI: 10.1177/0269881117731279  Harman, W.W., McKim, R.H., Mogar, R.E., Fadiman, J. and Stolaroff, M.J., 1966. Psychedelic agents in creative problem-solving: A pilot study. Psychological reports, 19(1), pp.211-227  Hoyningen-Huene, P., 1987. On the varieties of the distinction between the context of discovery and the context of justification. Studies in History and philosophy of science, 18, pp.501-515  Huxley, A., 1954. The Doors of Perception. London: Chatto & Windus. Jackson, F., 1982. Epiphenomenal qualia. Philosophical quarterly, 32(127), pp.127-136 Jackson, F., 1986. What Mary didn't know. The Journal of Philosophy, 83(5), pp.291295 Lebedev, A.V., Kaelen, M., Lövdén, M., Nilsson, J., Feilding, A., Nutt, D.J. and CarhartHarris, R.L., 2016. LSD‐induced entropic brain activity predicts subsequent personality change. Human brain mapping, 37(9), pp.3203-3213.

חומר בעל השפעה פסיכדלית דיסוציאטיבית. ה-MXE שונה מחומרים אסוציאטיביים אחרים כגון הקטמין או הפנוציקלידין (PCP), בכך שהוא נוצר במיוחד להגברת השפעות נוגדות דיכאון, זאת תוך כדי רידוד האפקט האנסטטי/מרדים. יחד עם זאת, במינונים גבוהים הוא יכול תופעות לוואי הכוללות הזיות, דה-פרסונליזציה (תחושה כי האדם "מנותק מגופו" ו"מתבונן" במחשבותיו, רגשותיו תחושותיו ומעשיו ממרחק) ודה-ריאליזציה (ניתוק מהסביבה והימצאות במצב דמוי חלום מעורפל). מעכב פעילות קולטן ה-NMDA בדומה לחומרים פסיכדליים אחרים מהמשפחה הדיסוציאטיבית. Zawilska, J. B. (2014). Methoxetamine–a novel recreational drug with potent hallucinogenic properties.  Toxicology Letters ,  230 (3), 402-407.‏

ניטרוס אוקסיד נכלל תחת ההגדרה של חומרים דיסוציאטיביים/אנסטטים. נעשה בו שימוש במסגרת רפואית לצורכי אלחוש והפחתת כאב. הוא מוכר גם בהיותו מייצר הצפה רגשית אופורית (מכאן שמו "גז צחוק"). שימוש שאינו מקצועי לצורכי פנאי מדווח כמייצר חוויה חוץ-גופית, עיוותים תפיסתיים ולפעמים אף הזיות וויזואליות. טעות נפוצה היא סיווגו כגז מזגנים, אך האחרון הוא גז שונה (פְֿרִיאוֹן). החומר צבר פופולריות רבה עת התגלה לראשונה עוד במאה ה-18, והשפיע על דמיות מפתח רבות בתרבות המערבית. אחד מהם הוא הפילוסוף וויליאם ג'יימס ("החוויה הדתית לסוגייה"), דמות מפתח גם בפסיכולוגיה, חינוך ומחקר דתי. רבים מעריכים כי כמה מרעיונותיו המפורסמים קשורים ישירות לשימוש זה, בעיקר רעיונות הקשורים להבנת החוויה הדתית-מיסטית. Block, R. I., Ghoneim, M. M., Kumar, V., & Pathak, D. (1990). Psychedelic effects of a subanesthetic concentration of nitrous oxide.  Anesthesia progress ,  37 (6), 271.‏