Search Results

ה - MDMA, או בשמו המלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine, הוא חומר סינתטי ולו השפעות מרתקות על התודעה. הוא נחשב חומר אמפתוגני, כלומר חומר המעורר תחושת אמפתיה, תחושת שלום פנימי, ביטחון, אמון, אופוריה ורצון בקרבה. בנוסף, החומר הוא סטימיולנט, כלומר ממריץ, וגם בעל רכיבים פסיכדליים-הזייתיים, אם כי בכמות מזערית. הוא עונה לשמות רבים, ביניהם אקסטזי (ככמוסה) , מולי או מאנדי (בצורת קריסטל). השפעתו הסובייקטיבית על התודעה מתחילה לאחר 30-60 דקות בקירוב. לרוב, הוא מגיע לשיא ההשפעה לאחר שעתיים, ומשמר עוצמתו במשך שלוש שעות נוספות. החומר התגלה בתחילת המאה הקודמת על ידי מעבדות MERCK, אם כי לא זכה לעניין מחקרי רב עד לשנות ה-70, עת הכימאי האמריקאי אלכסנדר שולגין בחן אותו מחדש. שולגין הבחין במיוחדות הרבה שבחומר זה, מיוחדות הנובעת מהקיום המשותף שבין היות ממריץ לבין היותו מעורר אמפתיה, אמון וביטחון. הסגולות הפרו חברתיות של חומר זה, יחד עם יכולתו לשכך חרדות ולרומם את מצב הרוח, הפכו אותו לפופולרי ביותר בסצנת הרייב של שנות ה-80. הדבר גרם לבהלה רבה לאור שימוש מופרז בחומר, חוסר פיקוח על תכולת הקפסולה אשר הכילה לרוב חומרים נוספים ומסוכנים בהרבה, וחוסר מודעות להליכי הצריכה הנכונה. הדבר הוביל למקרי מוות רבים ולהוצאתו מהחוק במדינות המערב. לאחרונה סירב מנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) לאשר את הטיפול הנתמך בחומר עבור המתמודדים עם הפרעות פוסט טראומטיות, וביקש לערוך מחקר נוסף אשר ייתכן וימשך כמה שנים. ארגון MAPS, אשר מוביל את המחקר אודות הטיפול הנתמך ב-MDMA, נמצא כעת בהליכי גישור עם מנהל התרופות, זאת במטרה לזרז את תהליך האישור במהירות האפשרית.  למידע נוסף אודות המחקר והטיפול ב-MDMA, בדף הכתבות.  מקורות Smith, K. W., Sicignano, D. J., Hernandez, A. V., & White, C. M. (2022). MDMA‐assisted psychotherapy for treatment of posttraumatic stress disorder: A systematic review with meta‐analysis.  The Journal of Clinical Pharmacology ,  62 (4), 463-471. ‏ Herpers, J., Maximets, N., van Dongen, N. N., Zijlmans, J., & Vermetten, E. (2024). Expert opinions on implementation of MDMA-assisted therapy in Europe: critical appraisal towards training, clinical practice, and regulation.  European Journal of Psychotraumatology ,  15 (1), 2378651.‏

ה-LSD, או בשמו המלא "חומצה ליסרגית דיאתילאמידית", הינו מבין החומרים הפסיכדליים הידועים והנחקרים ביותר ממשפחת הפסיכדליים הקלסיים. הוא נחשב כחומר פסיכדלי עוצמתי ביותר, חצי מלאכותי (מופק מסנתוז של  פטריית הארגוט), אשר בכוחו לייצר שינויים תודעתיים מהותיים, זאת על ידי צריכה מינימלית מהחומר הפעיל. העובדה כי חוויה אינטנסיבית אפשרית בנטילת מינון זעיר הפכה את ה-LSD למוקד עניין תרבותי, חברתי ומחקרי-רפואי. ה-LSD פרץ מגבולות המעבדה אל הציבור הרחב, בעיקר בשנות ה-60, שם תפס מקום של כבוד בתנועות מחתרתיות על רקע תמורות חברתיות ופוליטיות. הפופולאריות והתפוצה הרבה של ה-LSD היא בין הגורמים המרכזיים לחרדה שפשטה בקרב גורמי הממשל, אשר הובילה בסופו של דבר להוצאתו מחוץ לחוק, ולהפסקת רישיונות המחקר הרפואי בחומר זה. ככל הפסיכדליים מהמשפחה הקלאסית, השפעת ה-LSD מאופיינת בשינויים בתפיסה, בחשיבה ובחוויה הרגשית. במינונים גבוהים, הזיות וויזואליות ושמיעתיות נפוצות ביותר. במינונים מסוג הזה מדווחים רבים על חוויה מיסטית, הכוללת את "התמוססות האגו" (Ego dissolution), חוויות חוץ גופיות וחיבור ל"איחוד עם השלם הגדול" העטוף בתחושת "קדושה". כיום נערכים מחקרים רבים אודות סגולותיו הטיפוליות של ה-LSD בהקשרי בריאות הנפש, ונבדקת יעילותו בטיפול בהתמכרויות, חרדה קיומית, דיכאון, PTSD , OCD  ועוד. כמו כן, אפיקי מחקר שאינם קליניים, כגון השפעותיו על "יצירתיות" ופתרון בעיות מורכבות, תופסים מקום בקרב הקהילה המדעית. מקורות Fuentes, J. J., Fonseca, F., Elices, M., Farré, M., & Torrens, M. (2020). Therapeutic use of LSD in psychiatry: a systematic review of randomized-controlled clinical trials.  Frontiers in psychiatry ,  10 , 943. ‏ Luppi, A. I., Carhart-Harris, R. L., Roseman, L., Pappas, I., Menon, D. K., & Stamatakis, E. A. (2021). LSD alters dynamic integration and segregation in the human brain.  NeuroImage ,  227 , 117653.‏

חומר פסיכואקטיבי ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים המופק מן הצומח, בעיקר מקקטוס הסן פדרו הנפוץ בעיקר במרכז ודרום יבשת אמריקה, וקקטוס הפיוטה, הנפוץ במרכזה וצפונה של היבשת. התעניינות מוגברת בהשפעותיו של המסקלין התעוררה לאחר פרסומו של הספר "דלתות התודעה – עדן ושאול" על ידי הסופר הבריטי אלדוס האקסלי ב-1954, אשר בהשגחת הפסיכיאטר האמפרי אוסמונד, התנסה בהשפעותיו של חומר מסתורי זה, כתב אודות חווייתו הסובייקטיבית אותה החשיב כמיסטית, וכבעלת פוטנציאל שינוי פנימי עמוק. קיים דמיון רב בין החוויה תחת המסקלין לחוויה תחת חומרים אחרים מהמשפחה הקלאסית, שכן, לכולם מבנה כימי דומה. הם  כוללים שינוי תפיסה וחשיבה, הצפה רגשית, התעלות מעבר לממדי מרחב וזמן, מפגש עם חוויה "מקודשת" בעלת חשיבות אישית, התעצמות של גיבוש תובנות וכו'. רישומו כסם מסוכן מונע מחקר מעמיק אודות הפוטנציאל הטיפולי הטמון בו. קיימת הסברה כי בדומה לחומרים האחרים ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, למסקלין פוטנציאל טיפולי רב למתמודדים עם הפרעות דיכאון וחרדה. קיימת מחלוקת אתית באשר לשימוש בקקטוס הפיוטה, שכן, קקטוס זה נמצא בסכנת הכחדה לאור הפופולאריות הרבה שבשימושו. סוגייה זו אף מחריפה לאור הסכנה שמה הדבר יפגע אנושות בפעילותה של ה- Native American Church (דת המשלבת בין הנצרות והאמונות המסורתיות של ילידי יבשת אמריקה) אשר עבורה קקטוס הפיוטה הינו נדבך מרכזי בפרקטיקה המסורתית-דתית.  מקורות Uthaug, M. V., Davis, A. K., Haas, T. F., Davis, D., Dolan, S. B., Lancelotta, R., ... & Ramaekers, J. G. (2022). The epidemiology of mescaline use: Pattern of use, motivations for consumption, and perceived consequences, benefits, and acute and enduring subjective effects.  Journal of Psychopharmacology ,  36 (3), 309-320. ‏ Doesburg-van Kleffens, M., Zimmermann-Klemd, A. M., & Gründemann, C. (2023). An overview on the hallucinogenic peyote and its alkaloid mescaline: The importance of context, ceremony and culture.  Molecules ,  28 (24), 7942.‏

משפחה של זני פטריות (מעל ל-200 זנים מוכרים) המכילות את החומר הפסיכואקטיבי פסילוסין (Psilocin) . מכונה לעיתים בשמות שונים כגון פטריות קסם או פטריות הזיה. הפסילוסיבין הוא אחד מארבעת הפסיכדליים הקלאסיים הכוללים את ה-LSD, DMT ומסקלין. השימוש בפטריית הפסילוסיבין נפוץ על פני מספר יבשות, וקיימות עדויות לנטילתם במרכז והצפון אפריקה, אירופה, דרום ומרכז אמריקה. למרות הגיוון הרב שבדיווחים, ניתן לאתר מספר מאפיינים משותפים בלב החוויה תחת הפסילוסיבין, הכוללים הצפה ריגשית ותחושת אופוריה, שינויים בתפיסת הזמן או המרחב, תחושה שנוצר מפגש עם חוויה קדושה ומיסטית בהווייתה, התמוססות של גבולות העצמי וחיבור לקיום משותף בו "הכל אחד". פטריות הפסילוסיבין וסגולותיהן המיסטיות חדרו לתודעת המחקר והתרבות המערבית ב-1955, זאת לאחר מפגש בין רוברט גורדון וואסון (Robert Gordon Wasson) , בנקאי אמריקאי בעל תשוקה רבה לבוטניקה ואתנו-בוטניקה, לבין למריה סבינה, שמאנית ומשוררת מאזור סיירה מזאטקה אשר במקסיקו. כתבי וואסון הציתו עניין רב אצל הגוורדיה האינטלקטואלית, עניין שהוביל למחקר רב אודות הפנומנולוגיה הייחודית הטמונה בפטריות אלו, ואילו מריה סבינה הפכה למוקד עלייה לרגל של סקרנים מערביים צמאי ידע אודות סגולותיה של פטרייה מסתורית זו.  כיום מתבצע מחקר קליני רב אודות הפוטנציאל הטיפולי של הפסילוסיבין. נראה כי בשילוב מערך פסיכולוגי/נפשי, לפסילוסיבין השפעה חיובית אצל הסובלים מחרדות (הפרעת דחק פוסט טראומתית, OCD, חרדה מוכללת ועוד), דיכאון, אנורקסיה נירבוזה וכו'. מקורות Lowe, H., Toyang, N., Steele, B., Valentine, H., Grant, J., Ali, A., ... & Gordon, L. (2021). The therapeutic potential of psilocybin.  Molecules ,  26 (10), 2948. ‏ Nichols, D. E. (2020). Psilocybin: From ancient magic to modern medicine.  The Journal of antibiotics ,  73 (10), 679-686. ‏ Raison, C. L., Sanacora, G., Woolley, J., Heinzerling, K., Dunlop, B. W., Brown, R. T., ... & Griffiths, R. R. (2023). Single-dose psilocybin treatment for major depressive disorder: A randomized clinical trial.  Jama ,  330 (9), 843-853.‏

משקה פסיכואקטיבי המופק משילוב של שני צמחים עיקריים, "בניסטריופסיס קאפי"(Banisteriopsis caapi) ועלי ה"פסיכוטריה וירידיס" (Psychotria viridis), ומקורו באגן האמזונס. ראשית השימוש באיוואסקה אפוף מסתורין ונשען על מגוון סיפורים ומיתולוגיות, וקיימות הערכות כי השימוש באיוואסקה על ידי תרבויות מסורתיות הוא בן כלמעלה מ-4000 שנה. משתתפתי טקסי האיוואסקה מדווחים על שינויים פונדמנטליים במצב התודעה. הדיווחים כוללים הצפה של רגשות עזים, דרכי החשיבה וכמו כן שינויים תחושתיים ותפיסתיים הבאים לידי ביטוי בבולטות תחושת המגע, הזיות שמיעתיות וחזותיות. רבים מדווחים על חזיונות עמוסי משמעויות אישיות, תובנות עמוקות אודות מהות החיים, הבנה מחודשת של מהות הקיום האנושי ויש שאף מדווחים על מפגש עם "ישויות" תבוניות איתם ניתן לקיים שיח. הרכיב הפעיל במשקה האיוואסקה הוא ה-DMT, אחד מארבעת החומרים השייכים למשפחת הפסיכדליים הקלאסיים.  ה-DMT מפורק במהירות בגופנו על ידי אנזים ה-MAO, ולכן, על מנת להאריך את משך החוויה, חליטת האיוואסקה מכילה מעכב של אותו אנזים, כך שזמן השפעת ה-DMT יכולה להימשך עד כדי 7-8 שעות. מבחינת יכולת הטיפול הנפשי באיוואסקה, מתקיימים מחקרים רבים הבוחנים את השפעותיו אצל המתמודדים עם דיכאון וחרדה, PTSD וגמילה מהתמכרויות. מקורות ‏ Gearin, A. K. (2024).  Global Ayahuasca: Wondrous Visions and Modern Worlds . Stanford University Press.‏

חומר פסיכדלי המצוי באופן טבעי בצמחים ובעלי חיים מסוימים. מבחינה כימית, הוא דומה ל-DMT (אך גם שונה במובנים רבים) ומהווה זה אלפי שנים חלק אינטגרלי מטקסים ופולחנים דתיים. שמו המוכר יותר של חומר זה הוא ה"בופו" (Bufo) אשר נגזר מתהליך הפקתו אשר כולל מיצוי החומר המופרש מעורה של קרפדת ה"בופו אלווריוס" (Bufo alvarius). החוויה הפסיכדלית תחת השפעת ה- 5MeO-DMT  קצרת טווח (15-30 דק) אך אינטנסיבית ביותר. קיימים דיווחים רבים אודות חוויית מיסטיות עוצמתיות, ומתוארות לעיתים קרובות כ"מפגש עם האל", התעלות עבר לממדי הזמן והמרחב ושהייה בטרנסצנדנטי. יש המדווחים כי חווית ה- 5MeO-DMT מצומצמת במידת "החזיונות" שמאפשרת או בהופעתם של אלמנטים וויזואליים אחרים, ויש המאפיינים אותה כחוויה מיסטית אינטרוברטית (ראו מאמר "החוויה הפסיכדלית לסוגיה" להרחבה נוספת). במישור הטיפולי נפשי, גופי מחקר שונים בוחנים את ההשפעה של החומר על התמודדות עם חרדה ודיכאון. חשוב לציין עם זאת כי המחקר אודות היכולות הטיפוליות של החומר עדיין צעיר יחסית לחומרים הפסיכדליים האחרים, ועוד נחוצה עבודה רבה על מנת להבטיח את בטיחותו לגוף ולנפש. מקורות Reckweg, J. T., Uthaug, M. V., Szabo, A., Davis, A. K., Lancelotta, R., Mason, N. L., & Ramaekers, J. G. (2022). The clinical pharmacology and potential therapeutic applications of 5‐methoxy‐N, N‐dimethyltryptamine (5‐MeO‐DMT).  Journal of Neurochemistry ,  162 (1), 128-146. ‏ Dourron, H. M., Nichols, C. D., Simonsson, O., Bradley, M., Carhart-Harris, R., & Hendricks, P. S. (2023). 5-MeO-DMT: An atypical psychedelic with unique pharmacology, phenomenology & risk?.  Psychopharmacology , 1-23.‏

חומר פסיכואקטיבי ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים המצוי בעולם החי, ואף נוכח במינון זעיר ביותר בגוף האדם. למרות שייכותו למשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, רבים מדווחים כי השפעתו התודעתית שונה משמעותית מחבריו למשפחה. בדומה לבני המשפחה האחרים (ה-LSD, המסקלין והפסילוסיבין), רבים מדווחים על חוויות "רוחניות" רבות עוצמה הכוללות פירוק גבולות העצמי, טשטוש תפיסת מקום וזמן, נואטיות (תחושת ידיעה עמוקה), פרדוקסליות ואיחוד עם "השלם הגדול". יחד עם זאת, רבים מדווחים כי מיוחדותו של החומר באה לידי ביטוי במפגש עם "ישויות" שונות אשר להן תבונה ובחזיונות מוחשיים להפליא. דיווחים אלו הובילו את החוקר רק סטראסמן (Strassman), מחשובי חוקרי ה-DMT, לכנותו כ"מולקולת האל" (The Spirit Molecule). ה- DMT נצרך בצורות שונות. על ידי עישון, השפעתו אינטנסיביות ביותר. אם נצטט מדבריו של הפילוסוף אלן וואטס,  חווית ה-DMT יכולה להסתכם במשפט "טען את היקום לתוך תותח, תכוון למח, שוט!". יחד עם זאת, זמן השפעת ה-DMT דרך עישון קצרה מאוד (עד כ-20 דקות). הסיבה לכך נעוצה בעובדה שגופנו מפרק במהירות את ה-DMT על ידי אנזים הנקרא   מונואמין אקסידאז (MAO). אך את אנזים זה אפשר לעכב, וכך לאפשר חוויה פסיכדלית ארוכה ומדורגת יותר. זהו למעשה המנגנון העומד מאחורי חליטת האיוואסקה, חליטה המשלבת בין צריכת ה-DMT עם מעכב האנזים (הנקרא MAO-I). ראו ערך איוואסקה לפירוט נוסף. בשנים האחרונות גברה ההתעניינות המחקרית בהשפעותיו הטיפוליות של ה-DMT וקיימות עדויות להטבה משמעותית אצל הסובלים מדיכאון עמיד, PTSD וחרדות שונות. שימוש נוסף ומרתק במיוחד נמצא כרגע בשלבי מחקר באוניברסיטת אימפריאל קולג' אשר בלונדון, מחקר הכולל החדרת ה-DMT באינפוזיה כך שמתאפשרת חווית DMT אשר עורכת כבין 40 דק לשעה. מקורות Strassman, R. (2000).  DMT: The spirit molecule: A doctor's revolutionary research into the biology of near-death and mystical experiences . Simon and Schuster. ‏ Eckernäs, E., Koomen, J., Timmermann, C., Carhart‐Harris, R., Röshammar, D., & Ashton, M. (2023). Optimized infusion rates for N, N‐dimethyltryptamine to achieve a target psychedelic intensity based on a modeling and simulation framework.  CPT: Pharmacometrics & Systems Pharmacology ,  12 (10), 1398-1410. ‏ Gallimore, A. R., & Luke, D. P. (2015). DMT research from 1956 to the edge of time. In  Neurotransmissions: Essays on psychedelics from breaking convention. London: Strange Attractor  (pp. 291-316).‏

השם אנתאוגן נגזר מיוונית ופירושו "לעורר/לחולל את האלוהים שבפנים" (הלחם של המילה היוונית אנתאוס = "האל שבפנים”, והמילה גאנסטא שפירושה "לחולל”. השם גם מתכתב עם המילה הלועזית "enthusiasm "-"התלהבות"). מדובר בחומרים פסיכדליים אשר בכוחם לעורר חוויות רוחניות ומיסטיות. אותם חומרים נמצאים בשימוש זה אלפי שנים בתרבויות וחברות מסורתיות, כחלק מפרקטיות דתיות ורוחניות המונהגות על ידי שמאנים או מנהיגים דתיים אחרים. השימוש בשם "אנתאוגנים" גבר במהלך השנים, זאת כנגזרת הצורך לשקם את הקונוטציה השלילית שדבקה לחומרים מסוג זה, ולהבדיל את אופן השימוש הטקסי, דתי ורוחני, מהשימוש שנעשה לצורכי פנאי. בין האנתוגניים המרכזיים נציין את פטריות הפסילוסיבין, ה-DMT, המסקלין, האיבוגאין והסלוויה דיווינורום. בין האנתאוגנים אשר זוכים לחשיפה מועטה יותר חשוב לציין את  פטריית "האמניטה מוסכריה" (אשר הייתה בשימוש בקרב תרבויות שמקורן בסיביר ולה תפוצה רחבה), הדטורה, הבלה-דונה (Atropa belladonna), והדודא (Mandragora officinarum) הנפוצים בעיקר בצפון ומרכז אירופה (שימוש שהתמתן משמעותית עם עליית הנצרות ורדיפת המסורות הפגאניות), ושורש הקווה קווה (Piper Methysticum) אשר היה נפוץ בקרב תושבי איי האוקיאנוס השקט (איי פולינזיה, מלנזיה והאיים המיקרונזיים). כיום נעשה שימוש באנתאוגנים למגוון צרכים הכוללים התפתחות רוחנית, כלי להרחבת התודעה, להנאה ופנאי ולשימוש רפואי. מקורות St. Arnaud, K. O., & Sharpe, D. (2023). Entheogens and spiritual seeking: The quest for self-transcendence, psychological well-being, and psychospiritual growth.  Journal of Psychedelic Studies ,  7 (1), 69-79. ‏ Johnstad, P. (2023). Entheogenic spirituality: characteristics of spiritually motivated psychedelics use.  The International Journal for the Psychology of Religion ,  33 (4), 380-396.‏

חומרים משני תודעה הכוללים את ה- LSD, DMT, פסילוסיבין ומסקלין. משפחה זו קובצה יחדיו לאור הדמיון הכימי-מולקולרי הרב למוליך העצבי סרוטונין (Serotonin). לחוויה הפסיכדלית תחת חומרים אלו פוטנציאל חווייתי סובייקטיבי עשיר הכוללים בין השאר שינויים במצב התודעה, התפיסה ומצב הרוח. בין התופעות החווייתיות בולטות במיוחד הגמשת גבולות העצמי ("התמוססות האגו") , תחושת פרדוקסליות, אי היכולת לתאר את החוויה במילים (ineffability), שינויים בתפיסת זמן ומקום ותחושת ידיעה והכרה עמוקה. בשנים האחרונות מושכים החומרים הפסיכדליים הקלאסיים עניין מחקרי רב, ונבחנת השפעתם הטיפולית בהתמודדות עם דכאון וחרדה, הפרעות אכילה, OCD, הפרעה פוסט טראומטית (PTSD) ועוד. מקורות Simonsson, O., Hendricks, P. S., Chambers, R., Osika, W., & Goldberg, S. B. (2023). Prevalence and associations of challenging, difficult or distressing experiences using classic psychedelics.  Journal of Affective Disorders ,  326 , 105-110. ‏ Dai, R., Larkin, T. E., Huang, Z., Tarnal, V., Picton, P., Vlisides, P. E., ... & Mashour, G. A. (2023). Classical and non-classical psychedelic drugs induce common network changes in human cortex.  Neuroimage ,  273 , 120097.‏

מושג המתייחס לחידוש גוף המחקר המערבי הממוסד והתעניינותם של גופים ציבוריים ופרטיים בפוטנציאל הטמון בחומרים פסיכדליים. נהוג לתארך את תחילת הרנסנס באישור גופים מוסדיים לקיומו של מחקר בחומרים משני תודעה בתחילת שנות ה-2000, אך את עצימות הגל לרוב מייחסים לתחילת העשור השני של המאה ה-21 (2010 וצפונה). בין מובילי הגל ראוי לציין את אוניברסיטת ג'ון הופקינס, אימפריאל קולג' וארגון MAPS. עד לסוף שנות ה-60 היה המחקר הפסיכדלי חלק אינטגרלי מהמחקר הפסיכיאטרי והנוירולוגי השוטף, אך שרשרת של שינויים פוליטיים וחברתיים הובילו להוצאת חומרים אלו אל מחוץ לחוק כחלק מ- The War On Drugs, בהובלת נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון. השימוש בחומרים אלו, החזקתם, וכמובן המחקר בהם הופסק לחלוטין מרגע זה. המאמצים להחזרת חוקיות המחקר בחומרים פסיכדלים נמשך כל העת אך ללא תוצאות משמעותיות. היה זה חוקר צעיר בשם ריק סטראסמן אשר בזכות בורות מסוימת מצד הגופים המאשרים תקנונים מחקריים, הצליח להוביל את המחקר הפסיכדלי הראשון ב- DMT לאחר שנים רבות של איסור ממשלתי גורף. שנים ספורות אחריו הצליח חוקר נוסף בשם רונלד גריפית' לשכנע את המוסדות הרלוונטיים בנחיצות המחקר בפסילוסיבין להקלת ההתמודדות עם חרדה של המתמודדים עם מחלות סופניות. מנקודה זו, הואץ המחקר הפסיכדלי בהתמדה עד לימים אלו, והוא כולל כיום שלושה ענפים עיקריים: מחקר ניורוביולוגי ונוירופרמקולוגי אודות המתרחש במח ברמה התאית, בין תאית, רשתית ובין אזורית. ענף נוסף מתמקד באפיקי הטיפול הנפשי הנתמך בחומרים פסיכדליים, והענף השלישי מתמקד בפנומנולוגיה הייחודית של החוויה הפסיכדלית וכיצד היא באה לידי ביטוי כחוויה מיסטית, כמשפרת יכולות כלליות (יצירתיות, מיקוד, מוטיבציה וכו') אשר נערך בעיקר על אוכלוסייה בריאה. מקורות Hadar, A., David, J., Shalit, N., Roseman, L., Gross, R., Sessa, B., & Lev-Ran, S. (2023). The psychedelic renaissance in clinical research: a bibliometric analysis of three decades of human studies with psychedelics.  Journal of psychoactive drugs ,  55 (1), 1-10. ‏ Rhee, T. G., Davoudian, P. A., Sanacora, G., & Wilkinson, S. T. (2023). Psychedelic renaissance: revitalized potential therapies for psychiatric disorders.  Drug Discovery Today , 103818. ‏ Sanchez Petrement, M. (2023). Historicizing psychedelics: counterculture, renaissance, and the neoliberal matrix.  Frontiers in Sociology ,  8 , 1114523.‏

מושג המהווה אסופה של תנועות דתיות ורוחניות חדשות המבוססות על תורות ואמונות עתיקות המאמינות בריבוי אלים (פוליתאזים), אנימיזם (קיומה של "רוח" או "נשמה" בחי, בדומם ובצומח) או שמאניזם (מערך אמונות ושיטות טיפוליות שמטרתן יצירת הדרכה או סיוע דרך תקשורת עם ישויות מטא-פיזיות דוגמת "רוחות", "אנרגיות" או "יקומים מקבילים"). תפיסות פופולריות בקרב הנאו-פגניזם בהקשר החומרים הפסיכדליים מדגישות כי באמצעותם ניתן להיות במגע עם כוחות הנמצאים "מעבר" למציאות היומיומית אשר להם כוח או חוכמה ייחודית. לפי אמונות נאו-פגניסטיות פופולריות, בעזרת נטילת חומרים פסיכדליים יכולים המשתמשים להיחשף לממד נוסף, או לייצר תקשורת עם ישויות מטא-פיזיות אשר בכוחן להדריך, לטפל או לקדם התבוננות חדשה.   Evolvi, G. (2023). The Sacred Tech: Identity, Aesthetics, and Practice in Neo-Pagan Digital Spaces. In  The Third Spaces of Digital Religion  (pp. 77-91). Routledge. ‏ Marrone, T. Sacred Settings: The Aesthetics of Psychedelic Sacred Spaces.  Modernity and the Construction of Sacred Space , 169. ‏ Moreno, I. D. (2023).  Defining Neo-Shamanic Practices Involving Dimethyltryptamine (DMT) from Shamans’ Perceptions on Transcendence and Transformation  (Doctoral dissertation).‏

אוגוסט 2024 היה מהקשים שבחודשים שידעה קהילת התומכים בטיפולים המשלבים חומרים פסיכדליים, במיוחד עבור אלו אשר קיוו לשלב את האם.די.אם.איי (חומר פסיכואקטיבי סינטטי) כחלק אינטגרלי מהטיפול הנפשי הניתן למתמודדים עם פוסט טראומה. בהודעה רשמית, הכריז "מנהל המזון והתרופות האמריקאי" (ה-FDA) על דחיית בקשת חברת "לייקוס" ("Lykos Theraputics") לאישור טיפול מסוג זה, זאת לאור מספר רב של כשלים מתודולוגיים ואתיים אשר התגלו בגוף המחקרים שבבסיס בקשה זו. לא זו בלבד, הירחון המדעי "פסיכופרמקולוגיה" (Psychopharmacology) משך בחזרה שלושה מחקרים ב-MDMA לאחר שפגמים דומים התגלו במסגרתם. לא מפתיע כי מספר לא קטן ממחברי מחקרים אלו שייכים בצורה זו או אחרת לחברת "לייקוס". עבור קהילת החוקרים, המטפלים, חברות התרופות וחובבי חומרים פסיכדלים מן השורה, דחייה אגרסיבית זו היא זעזוע של ממש. הטיפול ב-MDMA  נחשב עד כה לאחד האפיקים המבטיחים ביותר של המחקר בחומרים פסיכדליים, ויש שהאמינו כי הוא זה שיסלול את קבלתם של חומרים פסיכדליים נוספים "בשערי הלגיטימציה" של הממסד הרפואי המערבי. כעת, גם אם מדובר בדחייה זמנית, נראה כי היא מבשרת על הצורך בשינוי מערכתי ותרבותי עמוק בקהילת המחקר העוסקת בעולם הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים. ברקע לכל זה, העלייה הגלובלית באבחון של אתגרים נפשיים, עם שיעורי אבחנת דיכאון וחרדה אשר נוסקים בהתמדה מאז שנות ה-90. לצערנו, תרופות אנטי-דיכאוניות, או אנטי-חרדתיות, אינן מטיבות עם אחוז גדול מהמתמודדים, וקיימות אינדיקציות כי רובם יזדקקו לכמה ניסיונות בטרם ימצא עבורם המרשם התרופתי הנכון. באופן נקודתי, ההפרעה הפוסט-טראומטית נחשבת לעיקשת במיוחד, דבר אשר הוביל מתמודדים רבים, ובראשם קבוצות רבות של יוצאי צבא, לקריאה פומבית לתמיכה בפוטנציאל הטיפולי אשר ייתכן וטמון בחומרים הפסיכדליים. נשאלת השאלה האם אותה דחייה מטעם ה-FDA יכולה להירשם על מצבתה של התקווה לאישור שילובם של חומרים אלו כחלק מארסנל הרפואה המערבית? אודות ה-MDMA ה-MDMA סונתז לראשונה על ידי חברת התרופות האמריקאית Merck עוד בשנת 1912. מדובר בחומר סינתטי לו השפעות מגוונות. מצדו האחד, החומר נחשב "כאמפתוגני", כלומר, חומר המעורר תחושת אמפתיה, שלום פנימי, ביטחון, אמון, אופוריה ורצון בקרבה. מצדו האחר, ה-MDMA הוא "סטימיולנט", כלומר "ממריץ", לו גם רכיבים פסיכדליים-הזייתיים, אם כי במידה פחותה בהרבה מחומרים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD או הפסילוסיבין. חוויה סובייקטיבית ייחודית זו טמונה במנגנון הפעולה המוחי של ה-MDMA המייצר תגובות שרשרת שבסופה הגברת הזמינות של המוליכים העצביים דופמין, סרוטונין ונוראפינפרין. מבחינת הטיפול הנפשי, חוויית ה-MDMA טומנת בחובה שילוב של רגשות ותחושות הנחשב "כאידיאלי" עבור עיבוד חוויות טראומטיות. הגברת המוטיבציה לשיתוף, הרצון בחיבור, האמפתיה, האווירה האופורית והאפקט האנטי-חרדתי מעניקים למתמודדים את ההזדמנות "להיות במגע" ולצמצם את הנטייה להימנעות מעיבוד החוויות הקשות.  בנוסף, היא מחזקת את הקשר והאמון שהמטופל מעניק למטפל, רכיבים אשר יעילותם הטיפוליים מקובלת על חוקרים ומטפלים כאחד זה שנים. הניסוי האחרון והמקיף של "לייקוס" אשר הוצג לבחינת ה-FDA הראה שלמעלה מ-86 אחוז מהאנשים אשר טופלו בפסיכותרפיה הנתמכת ב-MDMA חוו ירידה משמעותית בחומרת הסימפטומים. אילו הטיפול היה מאושר, הוא היה הופך לטיפול החדש, והראשון מזה עשרות שנים, בפוסט טראומה, והיה מעביר את שרביט הבלעדיות לטיפול הנתמך ב-MDMA לידי "לייקוס" למשך חמש שנים לפחות. זה המקום לציין כי "לייקוס" היא חברת בת של ארגון ללא מטרות רווח העונה לשם "ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים" (MAPS). סימנים מקדימים עוד ביוני 24, פאנל היועצים של ארגון ה-FDA הצביע ברוב של תשעה למול שניים כנגד ההמלצה למתן אישור לטיפול ב-MDMA באופן בו הוא בא לידי ביטוי בניסויים הקליניים של "לייקוס". יושב ראש הפאנל, ד"ר ראג'נש נרדראן, אף הוסיף בחריפות כי "אינו משוכנע כלל" כי בכוחו של טיפול מסוג זה להטיב עם הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית, זאת לאור הרשלנות הרבה העולה מההליך המחקרי אשר הוצג לבחינת הוועדה. דוברת ה-FDA, כשנשאלה אודות ההיגיון מאחורי הדחייה, השיבה כי משמעות הנתונים המחקריים "מונעת מהארגון לגבש מסקנה ברורה אודות יעילותו ובטיחותו של טיפול זה". בשבועות שלאחר פרסום הדחייה, הוצפו אמצעי תקשורת רבים בקולות שעד עתה זכו לתהודה מינימלית. קולות אלו שייכים לאותם מתנגדי "ההתרגשות" (Hype באנגלית) משילובם של חומרים פסיכדלים כחלק אינטגרלי מהליך הטיפול הנפשי. אם לדייק עוד יותר, אותם קולות אינם מבטאים התנגדות כללית או עתידית מעצם הרעיון שבשילוב חומרים פסיכדליים, אלא כוונתם לצאת כנגד האמירות החד משמעיות אשר הסתמכו על ממצאים ראשוניים בלבד אודות כוחם הטיפולי של אותם חומרים. רובם של המתנגדים עדיין מאמינים כי אכן הפוטנציאל קיים, אך מציינים באותה נשימה כי המחקר אשר יוכיח זאת זקוק לתוספת זמן. לשיטת המתנגדים, הקידום והדחיפה הציבורית של אותם חומרים היא בגדר בגידה אתית, שכן היא מכרה תקוות שווא בנפשם של החלשים שבחברה, זאת בעוד הן מתדלקות תעשייה אשר תחזיות בדבר שוויה נעמדות על יותר מ-7 מיליארד דולר עד לשנת 2029. חלקם מוסיפים שלא מן הנמנע להניח כי התרומה לאותה בגידה מקורה גם בחוקרים והמטפלים עצמם, אשר הפקידו את עתידם המקצועי בהוכחת יעילותם של הטיפולים הנתמכים בחומרים פסיכדליים. רבים טוענים כיום כי מידת הוודאות אשר אפפה את העוסקים במחקר ובטיפול, זאת בטרם התבססותה של מסה מחקרית משמעותית, הייתה אמורה להוות צופר אזהרה לקיומו של פער הולך וגובר שבין הכמיהה לאישור הממסד הרפואי לבין המדע בפועל. טיעוני הדחייה שלושה טיעונים מרכזיים הנחו את דחיית הבקשה. הראשון, הוועדה לא התרשמה שהתוצאות החיוביות של "לייקוס" אכן נבעו מהטיפול עצמו, אלא ייתכן ומקורם באפקט הציפייה. שלבים מחקריים מתקדמים מחלקים את נבדקים לשניים: קבוצת ניסוי, אשר מקבלת את הטיפול הנבחן, וקבוצת ביקורת המקבלת "פלסיבו" (טיפול המדמה את הטיפול הנבחן בו חסר הרכיב הפעיל אשר נבדק). ללא תנאי בסוג הקבוצה, הנבדקים אינם אמורים לדעת בשום שלב אם הם יקבלו את הרכיב הפעיל שבחומר או לא, הליך הנקרא בשפה המקצועית "סמיות כפולה". הדבר דרוש למען מניעת "אפקט הפלסיבו" - תגובה חיובית או שלילית לתרופה שנובעת מציפיותיו של האדם ולא מהשפעה אמיתית של החומר הנבחן לאישור. מסיבה שאינה ברורה, "לייקוס" החליטה לגייס למחקר מספר גדול של נבדקים (כ-40 אחוז) אשר התנסו בעבר ב-MDMA. לאור ההשפעות הדרמטיות של ה-MDMA, השפעות אותן מכיר וזוכר כל מי שהתנסה פעם ב-MDMA, רבים מהנבדקים ידעו כמעט בוודאות האם הם שייכים לקבוצת הביקורת או לקבוצת הניסוי. ידיעה זו מנעה מההליך המחקרי לשלול הסבר חלופי לפיו הציפייה עצמה היא הגורם להורדת הסימפטומים ולא ה-MDMA עצמו. חשוב לציין כי בעיה מתודולוגית זו הינה נחלתם של מחקרים רבים העוסקים באפקט הטיפולי של החומרים הפסיכדליים. הטיעון השני נובע מסגנון הפסיכותרפיה במחקר הנחשבת ל"מתירנית" יחסית, המשלבת לעיתים קרובות את האפשרות למגע שתפקידו הרגעה (למשל, החזקת ידיים בעת הצורך לווסת חרדה). לכך מתווספים חשדות אתיים בדבר התנהגות בלתי הולמת אשר התרחשה בשלבי הביניים של הניסוי, כפי שעלו מדיווח אחת מהנבדקות על הטרדה מינית מצד אחד מהמטפלים. הוועדה התחשבה גם בעדויות של מספר משתתפים נוספים אשר הציגו תמונה לפיה נסיינים אחדים הפעילו לחץ על הנבדקים לדווח תוצאות חיוביות ולהסתיר תוצאות שליליות, זאת על ידי משפטים כגון "אתם עוזרים לעשות היסטוריה" ו-"התנהגות הנבדקים לאחר הניסוי עלולות לסכן את המאמץ ללגליזציה של ה-MDMA". בנוסף, ובאופן חשוד עד מאוד, "לייקוס" הואשמו בהשמטת מידע לפיו שלושה נבדקים נזקקו לטיפול נפשי על רקע התעצמות מחשבות אובדניות לאחר הניסוי (להגנתה טענה "לייקוס" שאת מידע זה סיפקה ל-FDA במסמכים נפרדים). לכך מתווסף הטיעון השלישי של הועדה אשר התמקד בסכנות בריאותיות נוספות כגון פגיעה קרדיווסקולרית או לפגיעה בתפקודי כבד. הוועדה הוסיפה על סיכונים אלו את העובדה כי "לייקוס" התעלמו מסיבה שאינה ברורה מהסיכון הקיים לשימוש שאינו אחראי אשר יכול לנבוע מהרצון לחוות מחדש את האפקט הנעים, האופורי, האופייני כל כך לחומר זה. לשלושת טיעונים אלו התווספו מספר "קישוטים" להם משקל משמעותי מצטבר. למשל, עידוד מוצהר של המטפלים לנסות על גופם את השפעות ה-MDMA, זאת למען הבנה עמוקה של העובר על המטופלים לעתיד ושימוש תדיר בשפה "ניו-אייג'ית" כחלק מפרוטוקול הטיפול הכוללת משפטים אשר אינם עונים בקנה אחד עם השפה המחקרית האמפירית כגון קיומה של "אינטליגנציית המטפל הפנימי", או הנחיות כגון "הצורך להאמין בתהליך הריפוי" גם אם הוא כולל חוויות סובייקטיביות מאתגרות. יש למה לצפות? למרות שרבים יסכימו כי החלטת ה-FDA לגיטימית, חשוב לציין כי הארגון נמנע משלילה על הסף את הפוטנציאל הטיפולי שבשימוש מבוקר ב-MDMA הניתן על ידי אנשי מקצוע להם הכשרה מתאימה. נראה יותר כי "לייקוס" נמצאת בשלב ביניים במסגרתו יתבקשו לתת  מענה על אותם כשלים מתודולוגיים וניהוליים, אשר לאחריו יוכל ה-FDA לקבוע כי הרווח הטמון בטיפול מסוג זה גדול מהסיכון שבהישענות על הטיפולים הקיימים. אין ספק אמנם כי האכזבה גדולה, בעיקר עבור המטופלים עצמם המחכים לאפיקי טיפול אפקטיביים יותר זה שנים. מחקר נוסף מסוג זה יכול להימשך גם למעלה משנתיים. בנוסף, חשובה ההבנה כי ההנחה הרווחת שכל החומרים הפסיכדליים "זהים" שגויה מיסודה.  תחת "המטרייה הפסיכדלית" מתכנסים חומרים מגוונים, בעלי מנגנוני פעולה מוחיים שונים, מהם נגזרות שיטות טיפול אחרות בתכלית. העיכוב באישור ה-MDMA לא אמור לפגוע במסלול הכשרתם של הפסילוסיבין (הרכיב הפעיל בפטריות הזיה) או ה-DMT, אשר גם להם תימוכין מחקרי רב לפוטנציאל להקלה בדיכאון וחרדות שונות. לראייה, הטיפול בפסילוסיבין על ידי פסיכיאטרים להם הכשרה מתאימה כבר אושר באוסטרליה בקיץ שעבר, במדינת אורגון שבארה"ב ונשקל במדינות נוספות. בראייה נקודתית, גם העתיד של הטיפול הנפשי הנתמך ב-MDMA נראה מבטיח. לא רבים יודעים למשל כי הטיפול ב-MDMA למתמודדים עם הפרעה פוסט טראומטית כבר מאושר באוסטרליה. ועדות מקצועיות בקרב, בעיקר באירופה, ממליצות חדשות לבקרים לבתי נבחריהם להסתמך על תוצאות המחקרים העדכניים, והאיחוד האירופי עצמו משקיע כספים רבים במחקר ופיתוח הפוטנציאל הטיפולי שבחומר זה. בנוסף, חברות פארמה פרטיות, דוגמת חברת atai של המיליארדר כריסטיאן אנגרמאייר, מזנבות ב"לייקוס", לומדות מכשליה ומגבשות התערבויות טיפוליות המותאמות במיוחד להגבלים המוכתבים על ידי ה-FDA. רבים מאמינים שדווקא המגזר הפרטי הוא זה שיפרוץ את הדרך לטיפול ב-MDMA וחומרים פסיכדליים אחרים כבר בעתיד קרוב. בהקשר ל"לייקוס", החברה כבר הצהירה שבכוונתה לערער על ממצאי הועדה, וכי לדעתם יש סיכוי סביר שערעור זה יצמצם את סדר גודל המחקר הנוסף המתבקש ממנה כעת. ייתכן ויש ממש בתקווה זו שכן חלק גדול מהפאנל אשר ייעץ ל-FDA כלל חברים להם הכשרה מקצועית אשר אינה מתכתבת עם הניואנסים הפרטניים הנחוצים לבחינת מחקר מסוג זה. גם אם יצטרכו לבסוף לבצע מחקר מלא נוסף, חוקרים רבים מאמינים כי הבעיות המתודולוגיות הקשורות ב"אפקט הציפייה" אשר הוצגו כבעיתיות ניתנות לפתרון יצירתי, זאת על ידי גיוס מתנדבים אשר לא התנסו ב-MDMA מעולם, שימוש במינון נמוך מהחומר או בחומר פסיכדלי אחר בעל אפקט תודעתי דומה, או בהשמטת הפסיכותרפיה המשלימה והחלפתה במודל המעניק תמיכה נפשית בסיסית יותר. גם מידת הסיכון שבטיפול מסוג זה יכולה להצטמצם משמעותית על ידי הוספת פרוצדורות קליניות אשר הוכחו כיעילות במחקרים דומים. הסיכון לניצול לרעה של החומר אכן מהווה אתגר, אך רבים יסכימו כי הסיכון שהעדר אישור טיפולים אפקטיביים חדשים יכול להוביל רבים לניצול לרעה של חומרים אחרים להם מידת סיכון שווה אם לא גבוהה יותר. אין ספק שדחיית ה-FDA כואבת ומתסכלת רבים, אך חוקרים ומטפלים רבים רואים בה דווקא כזריקת עידוד. אלו רואים בקהילה הרפואית והמחקרית כחייבת למטופליה התערבויות בטוחות, אמינות ומבוססות מחקר קפדני. לשיטתם, המקרה של "לייקוס" הוא קריאת אזהרה כי יש עוד למחקר בחומרים פסיכדליים דרך לעבור אם ברצונו לזכות בחותמת הממסדית, המקדשת מחקר אמפירי, המעדיף "לצעוד לאט אבל בביטחון" למען טובת הכלל. השאלה עליה הם עדיין מתבקשים לענות היא האם המחיר וחומרת מצבם של הסובלים מפוסט טראומה הם שיקול ראוי הנלקח בחשבון.