הטיפולים הפסיכדליים השונים: חלק ראשון

ג'ולי מגיעה לאחד מביתי החולים בלונדון לטיפול מיוחד במינו. היא לבושה בטרינינג שגדול עליה בכמה מידות, מאופרת בכבדות ועייניה שקועות עמוק ברצפה. ג'ולי, צעירה בת 23, משתתפת במחקר חדש הבוחן את יכולותיו של הפסילוסיבין, חומר משנה תודעה ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, לסייע בטיפול בחרדה.

ג'ולי ניסתה כמעט כל טיפול אפשרי. אישי, קבוצתי, פסיכיאטרי ומשפחתי. למרות שאלו סייעו רבות, עדיין קשה לה לשבור את הפחד הכרוך באכילה ועלייה במשקל. בתקווה שהטיפול הניסיוני בפיסלוסיבין יוכל לסייע במקום בו טיפולים אחרים נכשלו, הסברתי לג'ולי שאנו עתידים לעבור יחדיו שלושה מפגשי הכנה לקראת החוויה הפסיכדלית. לאחר מכן, ניפגש בקליניקה אחרת, שונה מאוד בצורתה מקליניקה רגילה, שם היא תיטול גלולה ובה 25 מיליגרם של פסילוסיבין. הניסויי יסתיים לאחר שלושה מפגשים נוספים בהם נבצע "אינטגרציה" של החוויה הפסיכדלית.

התיאור שמובא לפניכם ממחיש את המבנה העכשווי והמקובל ביותר של הטיפול הקליני הנתמך בחומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית. ברובן המוחלט של המדינות, כולל כאן בישראל, טיפול מסוג זה יכול להתקיים רק במסגרת מחקרית. המגבלות החלות על ממסדי בריאות הנפש עיצבו במידה רבה את מבנה הטיפול כך שיוכל לעמוד במשאבים המוגבלים המוענקים לטיפולים הנחשבים "פורצי דרך".

לאור העלייה המרשימה של מחקרים מסוג זה ברחבי העולם, המתעניין בטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה יכול בטעות לחשוב שזהו המבנה הטיפולי-פסיכדלי היחיד שקיים. במאמר זה נראה כי לא כך הדבר. עולם הטיפול הפסיכדלי רחב ומגוון, כאשר חלקו הגדול נמצא "מתחת לרדאר", בעבודה של מטפלים עצמאיים אשר חלקם פועלים מתחת לפני שהשטח. המאמר שלפניכם יתרכז בסוגי הטיפול הנחשבים כ"מערביים", בעוד שמאמר נפרד יוקדש לתהליך הריפוי המסורתי, כפי שמתבצע זה אלפי שנים בחברות ותרבויות מסורתיות ברחבי העולם.

סקירה קצרה אודות ההיסטוריה של הטיפול הפסיכדלי המערבי

אחד מקווי המחשבה הדומיננטיים של המחקר המערבי הראשוני בחומרים פסיכדליים עסק בשאלה האם בכוחם של חומרים אלו להעניק את המפתח להבנת מבני הבסיס של הפרעות נפשיות שונות. תפיסה זו ראתה דמיון רב בין החוויה הפסיכוטית לחוויה הפסיכדלית, דבר שהוביל רבים מבין הדוגלים בתפיסה זו לכנות חומרים אלו "כמחקי פסיכוזה" (Psychotomimetics). על ידי חקר המנגנון הביולוגי מאחורי השפעתם של חומרים פסיכדליים, אותם חוקרים האמינו כי המסתורין העופף את ההפרעות הפסיכוטיות יחשב בעזרת אותם חומרים כנחלת העבר.

אחד מאבות הרעיון שחומרים פסיכדליים מייצרים "פסיכוזה מלאכותית" הוא הפסיכיאטר הגרמני אמיל קריפלין (Emil Kraepelin) אשר האמין כי מקור ההפרעות הנפשיות הוא בתפקוד ביולוגי וגנטי לקוי, אמונה שהובילה לניסויים מגוונים "בעירור הפסיכוזה" על ידי חומרים שונים. ממשיכי דרכו הרבו להשתמש במסקלין לתיאור ההפרעות הנפשיות, מאמץ שכלל במקרים רבים גם התנסות אישית. חוקרים אמריקאים שבאו בעקבותיהם הוקסמו גם הם מהשפעותיו של המסקלין, ואף ערכו תצפיות בריטואלים דתיים של שבטים אינדיאנים שבמרכזם השימוש בפיוטה, קקטוס בו המסקלין משמש כמרכיב הפסיכדלי הפעיל. לב העיסוק בשנים אלו התרכז בתיאור השפעת החומרים, ולאו דווקא בסגולותיהם הרפואיות.

כמעט במקביל להתעניינות במסקלין, רבים רואים דווקא בגילוי ה- LSD על ידי אלברט הופמן (Albert Hofmann), כימאי במעבדות "סאנדוז" (Sandoz laboratories), כיריית הפתיחה של התעניינות המערב בסגולות הטיפולית בחומרים משני תודעה. התדהמה שבכוחה של כמות קטנה כל כך של LSD לגרום לשינויים תודעתיים פונדמנטליים הכתה חוקרים רבים, והיא שהובילה להפצה כמעט מסחרית של אותו חומר מסתורי. בשנות ה-50 וה-60, מדענים ומטפלים ברחבי העולם ערכו ניסויים רבים אודות הפוטנציאל הכימי-טיפולי והפסיכולוגי של ה-LSD וחומרים משני תודעה נוספים. עד לאמצע שנות השישים, נכתבו למעלה מ-1000 מחקרים אשר כללו מעל ל-40,000 נבדקים ברחבי העולם.

רובו של המחקר ההתחלתי ב-LSD התרכז בהשוואה שבהשפעותיו על מטופלים המתמודדים עם הפרעות מהקשת הפסיכוטית (בעיקר סכיזופרניה) לבין נבדקים "בריאים". בין הממצאים השונים, בלט מיוחד היכולת של ה-LSD במינון נמוך להקל על התהליך הטיפולי על ידי שחרור חומר "מודחק" ולהעלותו בקלות לתודעה. תיאור מסוג זה התגבש שלא במקרה. בשנים אלו שלטה באירופה הגישה הפסיכואנליטית, ולכן נבדקה היכולת של אותם חומרים לסייע בתהליכים טיפוליים השאובים מעולמה של גישה זו (כדוגמא, על ידי סלילת דרך לגילוי "התת מודע", החלשתם של "הגנות" נפשיות, הגעה לקתרזיס הוא השחרור רגשי כתוצאה מתובנות חדשות - Abreaction ,  וכו'). כך למשל נכתב על תווית ה"דליסיד" (‘Delysid’), שמו השיווקי של  ה-LSD,  אשר הופץ למעבדות השונות על ידי מעבדות "סאנדוז":

• עבור הבוחנים חומר זה לשימוש פסיכותרפי אנליטי: על מנת להעלות למודע חומר "מודחק" ולהענקת "הירגעות מנטאלית", במיוחד במצבי חרדה ואובססיות נוירוטיות, המינון ההתחלתי המומלץ הוא 25µg. יש להוסיף מנה נוספת של 25µg עד השגת מינון אופטימלי (בין µg 50 ל- µg 200 בדרך כלל). רצוי להעניק את הטיפול האינדיבידואלי במרווחים של שבוע.

• עבור מחקרים ניסויים אודות טבע הפסיכוזה: ביכולתו של הפסיכיאטר הבוחן, על ידי נטילת החומר בעצמו, להשיג תובנות אודות עולם הרעיונות והתחושות של מתמודדי הנפש ("חולי נפש" בשפת המקור). השימוש בחומר יכול להעלות מודלים של פסיכוזה, הנמשכות זמן מוגבל, באוכלוסיות "בריאות", ובכך לערוך ניסויים אודות מקורות מחלות הנפש. עבור נבדקים "בריאים", מינונים בין µg  25 - µg 75  נחשבים כמספקים על מנת לייצר מצב פסיכוטי-הזייתי. אצל נבדקים המתמודדים עם פסיכוזה או אלכוהוליזם כרוני, נחוצות מנות גדולות יותר.

  
  

עם השנים, ההתעניינות באפקט הטיפולי של חומרים משני תודעה הורחבה להתמודדויות נפשיות נוספות כולל דיכאון, התמכרויות והפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). הפסיכיאטרים הופר ואוסמונד (Hoffer and Osmond) החלו לחקור פסיכותרפיה משולבת שימוש ב-LSD לטיפול באלכוהוליזם. למרות שתוצאותיו לא היו חד משמעתיות, גבר עניין רב שבשילוב בין פסיכותרפיה לבין האפקטים הייחודיים של משני תודעה. ב-1959 נערך הכנס הבין לאומי הראשון לטיפול ב-LSD, במהלכו שיתפו קליניקיים רבים אודות תובנותיהם אודות השילוב של חומרים משני תודעה וטיפול נפשי מקביל. בשנים אלו, התבססו שתי פרדיגמות שונות לאופן השילוב שבין פסיכותרפיה וחומרים משני תודעה (עוד נעסוק בהרחבה אודות שתי הפרדיגמות בהמשך המאמר):

תחילת ההסתבכות

לא כולם ראו בעין יפה את המחקר והתעניינות הטיפולית שבשימוש באותם חומרים. מאז חדירתם למעבדות המחקר, היו שהאשימו, במידה רבה של צדק, את העוסקים במלאכה בשימוש בלתי זהיר ומובחן אשר נגמר לעיתים בהחמרת מצבם של משתתפי המחקר, בעיקר אצל אלו אשר סבלו מהפרעות פסיכוטיות. נוצר פיצול בין אלו שראו את תהליך הריפוי דווקא על ידי חשיפה, נגיעה ועיבוד של המכאובים הנפשיים, שם לחומרים משני תודעה אפקט ייחודי, והיו שחשבו ששימוש בחומרים פסיכו-פרמקולוגים נועד להפחתת סימפטומים ואלחוש החוויות המכאיבות, ובהימנעות מתהליכים אשר יעצימו את השפעתם, אפילו אם באופן זמני בלבד.

למרות הביקורת, המחקר והטיפול הפסיכדלי הורחב גם לשימוש בפסילוסיבין, חומר פסיכדלי בעל מנגנון פעולה מוחי דומה לשל ה-LSD. ב-1960, במסדרונות אוניברסיטת הרווארד, צמח לו פרויקט מיוחד במינו - "פרויקט הפסילוסיבין של אוניברסיטת הרווארד" ("Harvard Psilocybin Project") הוקם כתוכנית מחקר פסיכולוגי אודות חומרים משני תודעה על ידי טימותי לירי (Timothy Leary) וריצ'רד אלפרט (Richard Alpert).

הפרויקט בחן את השפעת פטריות הפסילוסיבין על מאות מתנדבים, זאת בתנאים "נטורליסטיים" (תצפית, רישום ועיבוד השפעות החומר הפעיל בסביבה הטבעית של הנבדקים, ללא מניפולציה מחקרית מכוונת). הפרויקט אחראי לכמה וכמה מחקרים פורצי דרך, אשר בין הבולטים שבהם הוא ניסוי בית הכלא "קונקורד" (Concord State Prison). המחקר בחן את השפעותיו של הפסילוסיבין, בשילוב פסיכותרפיה, על התנהגות אסירים בעת שחרורם. את החוקרים עניין האם אותם אסירים יגלו פעילות חברתית חיובית (פרו-סוציאלית) וישאירו מאחור את אורך חייהם ה"עברייני". מחקר בולט נוסף הוא ניסוי "יום שישי הטוב" ("Good Friday Experiment") אשר נערך על ידי וולטר פאנקה (ובהנחייתם של לירי ואלפרט) בכנסיית "מארש" אשר בבוסטון. המחקר בחן האם בכוחו של הפסילוסיבין לעורר חוויה מיסטית-רליגיוזית אצל סטודנטים בעלי זיכה דתית. בשלב מאוחר יותר, נערכו במסגרת הפרויקט גם ניסויים ב-LSD.

הפרויקט נסגר בשנת 1962 ובנסיבות מחמירות. אלפרט ולירי הואשמו בחציית גבולות אתיים משמעותיים אשר כללו בין היתר שידול סטודנטים לצריכת פסילוסיבין ו-LSD, שימוש משותף של לירי ואלפרט בחומרים בנוכחות תלמידים ובמתן החומרים בניגוד להנחיות האוניברסיטה. תוצאותיה של פרשייה זו הובילו לפיטורם של לירי ואלפרט, מה שלא מנע מהם להקים זמן קצר אחר כך ארגון יוצא בשם "הפדרציה הבין לאומית לחופש פנימי" (International Federation for Internal Freedom) אשר המשיך לעסוק בהשפעות הטיפול הפסיכדלי.

ב-1966 הפסיקה מעבדת "סאנדוז" להפיץ את ה- LSD כתוצאה מ"תגובה ציבורית בלתי צפויה", אשר במרכזה העלייה החדה שבשימוש של החומר לצורכי פנאי (Recreational use). השימוש הגובר בקרב "תנועות נגד" שונות אשר העצימו חששות בקרב מוסדות השלטון, דבר שלבסוף הוביל בעקיפין לקמפיין ה"מלחמה בסמים" של ממשל ניקסון. ביחד עם החמרת דרישות ה-FDA להוכחת בטיחותם של אותם חומרים, העושר המחקרי של הטיפול בחומרים משני תודעה התמוטט כמעט בין לילה. יוצא מן הכלל היא תוכנית המחקר ב-LSD אשר בבית החולים "ספרינג גרוב" אשר במרילנד (Spring Grove State Hospital, Maryland) אשר המשיך לערוך ניסויים עד לשנת 76, וסיפק תובנות מחקריות איכותיות אודות הטיפול באלכוהוליזם, דיכאון וחרדה.

אחד ממחוללי העשייה המרכזיים בבית החולים "ספרינג גרוב" היה הפסיכיאטר סטניסלב גרוף (Stanislav "Stan" Grof). גרוף נחשב לאחד החוקרים והמטפלים המנוסים ביותר בשימוש ב- LSD, דבר שהובילו לקדם את אחד מזרמי הפסיכולוגיה המשפיעים, אך עם זאת גם השנויים ביותר במחלוקת, הוא הפסיכולוגיה הטראנספרסונלית (Transpersonal Psychology).

גרוף האמין כי בעת הימצאות במצבי תודעה בלתי רגילים, האדם מושפע מחוויות ביוגרפיות מוקדמות, בעיקר כאלו שמקורן בתהליך ההיריון והלידה, וחשוף למגוון רחב של תופעות "על אנושיות". ההתמסרות לאותם תהליכים, לפי גרוף, מעוררת את "החוכמה הטבעית" המשורשת באדם  והיא אשר מובילה להחלמה ספונטנית. גרוף אף ייסד את אחד משיטות הטיפול במצבי תודעה הבלתי הרגילים הפופולריות ביותר אותה כינה "הנשימה ההולוטרופית", שיטה בה ניתן על ידי מקצבי נשימות שונים להבקיע אל עבר מצבי תודעה "פסיכדליים" גם ללא שימוש בנטילת חומרים פסיכואקטיביים.

בשנות ה-70 המאוחרות הוצאו מהחוק החומרים הפסיכדליים הקלסיים, עונשים כבדים במיוחד הוטלו על השימוש בהם, והמחקר אודותם הופסק לחלוטין. 20 שנה נוספות חלפו עד שבמעבדה קטנה בבית הספר לרפואה של "ניו מקסיקו", הפסיכיאטר ריק סטראסמן (Strassman) הצית מחדש את מחקר הפסיכדלי החוקי בבני אדם. סטראסמן, בניגוד לקולגות קודמות, פנה לעסוק בחקר חומר פסיכדלי שונה בעל השפעה פנומנולוגית יוצאת דופן.

אותו חומר הוא הדי. אם. טי. (DMT), או בשמו המלא, דימתילטריפטאמין (Dimethyltryptamin). סטראסמן כינה חומר זה בשם "The Spirit Molecule", שכן השפעותיו כללו מאפיינים הנחשבים כ"מיסטיים", הכוללים חזיונות, שמיעת קולות, ניתוק תודעה מגוף, מפגש עם "ישויות", חווית רגשות עזים ותחושת הטמעת משמעות עוצמתית. בין השנים 1990-1995, 400 מנות של די.אם.טי ניתנו למעלה מ-60 משתתפים, תקופה בה רואים רבים כתחילת ה"רנסנאס הפסיכדלי".

שובו של המחקר הפסיכדלי המודרני

מאז תחילת שנות ה-2000, אנו עדים לתחייה מחודשת של המחקר בחומרים פסיכדליים. טכנולוגיות הדמיה מוחית שונות העניקו להתעניינות המחודשת את היכולת לבחון את השפעת החומרים ברמה המולקולרית, על מנגנוני פעולתם המוחי, על האינטראקציות המורכבות המתרחשות בין רשתות נוירונים מורכבות ובחינת המתאמים הקיימים בין ממצאים אלו לבין דיווחים אודות הרווחה הנפשית.

בין הדמויות הבולטות של הרנסנס הפסיכדלי חשוב לציין את מדען המח רובין קארהרט הריס (Robin Carhart-Harris) מאוניברסיטת אימפריאל קולג' אשר בלונדון. הריס אחראי לכמה מהתאוריות הבולטות ביותר אודות הקשר שבין השפעת החומרים ברמה הנוירולוגית לבין השפעתם הפסיכולוגית. בין התאוריות המרכזיות נציין את היפותזת "האנטרופיה המוחית" (The Entropic Brain Hypothesis), מודל "הרפיית האמונות תחת חומרים משני תודעה" (The REBUS Model) והשפעת אותם חומרים על ה"קנליזציה המוחית" ("תיעול"). חוקר נוסף שיש לציין הוא רולנד גריפיט' (Ronald Griffiths) אשר שימש כראש המחקר הפסיכדלי באוניברסיטת ג'ון הופקינס. תחת הנהגתו, המחקר בג'ון הופקינס התמקד, בין השאר, בתפקיד התלמוס (מבנה מוחי עשיר בנוירונים המתפקד כתחנת ממסר של מידע המגיע מהחושים) בהבנת המכניזם העומד מאחורי החוויה הפסיכדלית.

לאחר שסקרנו את ההיסטוריה של הטיפול המשלב חומרים פסיכדליים, בחלקו השני של המאמר נבין את ההבדלים שבין הטיפולים השונים הכוללים את "הטיפול הפסיכדלי המודרני", "הטיפול הפסיכוליטי", "הטיפול הסומאטי פסיכדלי", "הטיפול האנקליטי" ו"הטיפול הפסיכדלי-היפנוטי".

אזהרה!

השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות.

המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי.

האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.

מקורות

Zafar, R., Siegel, M., Harding, R., Barba, T., Agnorelli, C., Suseelan, S., ... & Erritzoe, D. (2023). Psychedelic therapy in the treatment of addiction: the past, present and future. Frontiers in Psychiatry, 14, 1183740.

‏

Carhart-Harris, R. L., & Goodwin, G. M. (2017). The therapeutic potential of psychedelic drugs: past, present, and future. Neuropsychopharmacology, 42(11), 2105-2113.‏

Sessa, B. (2016). The history of psychedelics in medicine. Handbuch psychoaktive substanzen, 1-26.‏