האם החומרים הפסיכדליים משקרים לנו? חלק ב'

בחלק ב' של הכתבה, נלמד על התאוריות שמאחורי המנגנון הפסיכדלי, וכיצד ניתן לוודא שתחושת הידיעה העמוקה שמתלווה לחוויה תשרת אותנו נאמנה ולא תוליך אותנו שולל. נזכיר כי בחלק הראשון של הכתבה, למדנו מה מייחד תובנות פתע, מהן היוריסטיקות וכיצד החוויה הפסיכדלית משפיעה עליהן. למדנו כי לאור צריכים הישרדותיים, המוח האונושי פיתח תהליכי חשיבה מהירים ומבוססים סטטיסטית אשר בכוחם להוביל לפתרון מהיר מצד אחד, אך במחיר של טעות ההולכת וגדלה. כעת נצלול אל עומק התאוריות המובילות בעולם הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדלים, ונראה כיצד כל אחת מהן מסבירה על תחושת הידיעה העמוקה.

תאוריות מעולם חקר הפסיכדליה על תובנות

אז הבנו כיצד החוויה הסובייקטיבית של "תובנה" ("יותר אמיתי מאמיתי") יכולה להוביל לשינויים באמונות של אדם. דבר זה מתפרש דרך עדשת המערכת הבייסיאנית-היררכית שמעדכנת באופן רציף את מודל העולם על ידי מזעור שגיאות ניבוי. תובנות תחת פסיכדלים עשויות לייצג רגעים שבהם מודלים גבוהים (ערכים או אמונות לגבי העולם למשל) מתוקנים במהירות בתגובה לנתונים חושיים פנימיים או חיצוניים נמוכים, אולי עקב שיבוש תהליכי ההסקה השגרתיים תחת תודעה רגילה.

הרפיית אמונות תחת פסיכדליים - שינוי אמונות על ידי שיבוש קידוד האמונות ההיררכי.

כאן המקום להציג את אחת התאוריות האלגנטיות ביותר בתחום. ה-REBUS (Relaxed Beliefs Under Psychedelics). התאוריה אומרת כי חומרים פסיכדלים מפחיתים את הדיוק של אמונות נוקשות קודמות השייכות לרמה הגבוהה בהיררכיה המוחית. כתוצאה מכך, המוח הופך רגיש יותר לעיבוד קלט מהיררכיה נמוכה, מה שמאפשר למידע שבעבר לא זכה להתייחסות להשפיע עכשיו על תהליכי ההסקה. אחת התקוות הגדולות של עולם הטיפול בחומרים פסיכדליים הוא ששינוי זה יוביל לרווחה נפשית (זאת על ידי שינוי סכמות עצמיות שליליות כמו בדיכאון, חרדה  או אמונות מבוססות אירועים טראומתיים).

תחילת השפעתם של החומרים הפסיכדליים דוגמת ה-LSD, פסילוסיבין או ה-DMT מתמקד בהפעלה משמעותית של קליפת המוח הקדם-מצחית (מחשבות מסדר גבוה) ושל קליפת המוח הראייתית (עיבוד תפיסתי-חזותי). השפעה זו מובילה לסוג של מפל התרחשויות שבסופו שחרור של מוליכים עצביים דוגמת הדופמין והגלוטמט, התורמים בתורם לשינויים כלל מוחיים מורכבים הבאים לידי ביטוי בגמישות וקישוריות גובהה יותר בין רשתות מוחיות נוספות.

פעולה יוצאת דופן זו מנתבת את הפעילות המוחית אל עבר מצב אותו חוקרי מוח מכנים "קישוריות גלובלית". כלומר, אזורי מוח שבדרך כלל לא מתקשרים אחד עם השני, לפתע פתוחים יותר לתקשורת, ורשתות שבדרך כלל קשורות אחת לשנייה לפתע מתפרקות. זו גם הסיבה שרבים "רואים צלילים" תחת ההשפעה הפסיכדלית, שכן, אזורי מוח הקשורים לראייה עכשיו "מדברים" עם אזורי מוח הקשורים לשמיעה. הנוף הקוגניטיבי החדש שנפרס תחת החוויה הפסיכדלית הוא התשתית להנחה כי כעת מתאפשר הסיכוי ליצירת אסוציאציות חדשות וגיבוש פרספקטיבות חדשות, המכין את הבמה לשינוי אמונות ותפיסות שורשיות של תודעת נוטל החומרים. שינוי זה מתרחש לפי התאוריה בשני שלבים:

שלב ראשון- הרפיה של הנחות מסדר גבוה: אם ניזכר בהנחה של קידוד הניבוי, המוח משתמש במודלים של חשיבה קודמת על בסיס ניסיון העבר כדי להבין קלט חושי. תחת פסיכדלים, מידת הביטחון בדיוק של אותם ניבויים מצטמצמת, במיוחד בקשר לתהליכי חשיבה מורכבים דוגמת הזהות העצמית, השקפות עולם וכו'. זה קורה מכיוון שהקולטנים של אותם חומרים פסיכדליים נמצאים בצפיפות רבה באזורי המוח האחראיים לתהליכי חשיבה מורכבים אלו. התוצאה היא השטחה בכוחן של רמות החשיבה הגבוהות לשלוט או "להסביר" קלט ברמה נמוכה יותר. מודלים של חשיבה גבוהה כעת חדירים למידע חדש.

שלב שני - השפעה מוגברת של קלט חושי: מכיוון שמתרחשת התרסקות בכוח השכנוע של אזורי מוח השייכים לרמה הגבוהה, גוברת הרגישות לקלט מאזורי מידע אחרים (מהחושים, הגוף, הזיכרון). מידע חדש יכול כעת לחדור למערך האמונות הקודם ולעדכנו בצורות שונות, דבר המתורגם בסופו של דבר לשינוי פרספקטיבות ותובנות חדשות. יחד עם זאת, אין הבטחה כי דרכי החשיבה החדשות אינן מבוססות כעת על אמונות שגויות או מוטות.

תאוריית ה-REBUS נתמכת הן ברמה הנוירופיזיולוגית, ההתנהגותית והקלינית. מבחינה נוירופיזיולוגית, מחקרים מראים שמתקיים שיבוש בגלי הפעילות המוחית שמוצאם באזורים הגבוהים (האסוציאטיביים, אלו האחראים על פעולות מנטליות מורכבות) ויעדם אזורי עיבוד נמוכים יותר (אזורי חישה). שיבוש בכיוון זה תחת החומרים הפסיכדליים מצביע על שיבושים אפשריים בתהליך הכפייה של הציפיות, האמונות וההנחות שלנו משפיעות על דרכי התפיסה שלנו (בשפה המקצועית, גלים אלה מכונים backward travelling waves).

במקביל, אנשים מדווחים לעתים קרובות על שינויים מתמשכים באמונות, כמו שינוי מעמדה פחות "חומרית" (למשל, "העולם הוא חומר בלבד ובר השטחה למערכת יחסים עיוורת בין רכיבים כימיים") אל עבר עמדה מאפשרת או רוחנית יותר לאחר חוויה פסיכדלית. זה מראה שפסיכדליים לא רק משפיעים על התפיסה - הם אולי יכולים לשנות אמונות בסיסיות.

אין מדובר במקרה זה להוכחה ל-REBUS כשלעצמו, אלא רק עולה בקנה אחד עם הרעיון שמאחורי התאוריה לפיה האמונות הקודמות מתרככות ומתגמשות אל עבר תפיסה חדשה. לכך נוסיף את הידע על שינוי חיובי בסימפטומים קליניים עבור אלו שהחוויה הפסיכדלית הקלה על שינוי הנרטיב, או הסיפור האישי, בהתאם למנגנון הפעולה העולה מהתאוריה. יחד עם זאת, בעוד שהשפעות אלו עשויות להיות מועילות כסוג של "איפוס" מטאפורי של מערך אמונות אשר אינן משרתות נאמה את שאיפות, רצונות או מצבם הנפשי של נוטלי החומרים, אין ערובה לכך שהרפיית ההבנה המופשטת שהושגה תביא לשינוי חיובי.

ואולי הכל עניין של זיכרון?

קיימים הסברים אלטרנטיביים למודל "הרפיית האמונות". הסברים אלו מתמקדים במערכת הזיכרון, ובקשר של מערכת זו לאזורי עיבוד מתקדמים, או ביתר פירוט, במיוחד לקשר שבין אזור הנקרא "היפוקמפוס" לאזורים בקורטקס הוא קליפת המוח. הסברים אלטרנטיביים אלה מסבירים כיצד חומרים פסיכדליים עשויים לשנות אמונות על ידי שינוי האיזון בין עיבוד היפוקמפוס (האחראי על זיכרון אפיזודי) לעיבוד קורטיקלי (זיכרון סמנטי/מבוסס היכרות).

ראשית, חשוב שנכיר כי ההיפוקמפוס תומך בזיכרון אפיזודי, כלומר, זכירת אירועים (מה קרה, איפה או מתי). הקורטקס, לעומת זאת, אזורי זיכרון בקליפת המוח תומכים בזיכרון סמנטי הכולל עיבוד והטמעה של  ידע כללי, מושגים ואמונות. הרעיון הבסיסי הוא שחומרים פסיכדליים עשויים לשנות אמונות על ידי הפיכת הזיכרונות שמקורם בקליפת המוח (סמנטיים) לדומיננטיים יותר מאשר זיכרונות אפיזודיים שמקורם בהיפוקמפוס.

מבחינת הפסיכולוגיה שבדבר, נראה כי קיים קשר לתחושה אותה אנו מכנים "שטף" (fluency) שמשמעותה עד כמה בקלות משהו עולה בראש (אפשר למדוד את זה לדוגמה על ידי מטלה בה נשאל נבדקים לציין כמה שיותר זיכרונות מתקופת הגן ב-X שניות למשל). כאשר מדד השטף עולה, התכנים מרגישים אמיתיים או מוכרים יותר. מבחינת החומרים הפסיכדליים, אנו יודעים כי פסילוסיבין יכול להגביר את השטף, ולגרום לרעיונות להרגיש כתובנות, גם אם הם אינם מדויקים. בדרך כלל, עיבוד זיכרון אפיזודי בהיפוקמפוס מסייע במניעת ייחוס שגוי של תובנות. ללא זיכרון מדויק, אנשים עלולים לייחס באופן שגוי היכרות למשהו לא רלוונטי.

תחת חומרים פסיכדליים, קליפת המוח משתחררת מאילוצים שמקורם בהצלבת פעילות ההיפוקמפוס. אם ההיפוקמפוס (שעוזר לספק הקשר אפיזודי) פועל באופן שאינו מיטבי, ותובנות שמקורן בקליפת המוח משוחררות מהגבלתו, נוכל להגיע הן לתובנות חדשות ואמיתיות, אך גם לתובנות שגויות, אשליות או אמונות ביזאריות.

אם נצלול לרזולוציית הנוירופיזיולוגיה, אמונות מסדר גבוה (למשל, "אני אדם רע" או "החיים משמעותיים") יכולות להיחשב כזיכרונות סמנטיים, ופחות כאפיזודיים. אמונות אלו כאמור מקורן בקליפת המוח, ובמיוחד האונה הטמפורלית הקדמית, אזור המשופע מאוד מפעילות החומרים הפסיכדליים הקלאסיים. בנוסף, תחת חומרים אלו, קלט עבור ההיפוקמפוס נפגע משמעותית, אזוריים אסוציאטיביים בקורטקס פועלים ביתר שאת, וכך, בשינוי דינאמיקה זו, קל לנו יותר ליצור אסוציאציות חדשות מרוסנות הצלבה שמקורה בהיאחזות בהקשר אפיזודי ספציפי.

אז יש כאן סתירה מסוימת לא?

אם נשאל מה המנגנון הנוירופיזיולוגי של תובנה (בין אם מדויקת ובין אם לא), אכן שתי התאוריות שסקרנו מתנגשות. מצד אחד, לפי מודל ה-REBUS, המוח האסוציאטיבי הוא זה שמרסן את פעילות ההיפוקמפוס, ובהינתן חומרים פסיכדליים, ריסון זה אינו מתאפשר. מצד שני, לפי מודל הזיכרון, ההיפוקמפוס הוא זה שמרסן את פעילות המוח האסוציאטיבי, ובהינתן פסיכדליים, ריסון זה אינו מתאפשר. אבל אם נשאל האם בכוחם של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים לייצר תובנות כוזבות, התשובה של שתי התאוריות היא כן. אי ההסכמה היא במנגנון הספציפי אשר גורם לכך.

תובנות שווא לאחר נטילת חומרים פסיכדליים

פסיכדלים לא בהכרח מבחינים בין אמונות מדויקות לבין אמונות לא מדויקות. הם רק מגבירים את הסבירות לשינוי באמונה. כבר ראינו כיצד גורמים דוגמת ההטיה הקוגניטיבית, הסוגסטיה או סביבה מבלבלת יכולים לגרום לאנשים להרגיש שחוו התגלות - כשלמעשה, הם לא חוו אותה. פסיכדליים עשויים להגביר נטייה זו, לאור העובדה שתחת השפעתם, קלט חושי לא מוצלב או לא מרוסן יכול לקבל משמעויות רבות. המוח מנסה להבין ריבוי משמעות זו, ולעתים קרובות מייצר פרשנויות חדשות (כלומר, תובנות). כתוצאה מכך, נוצרות חוויות נואטיות רבות (תחושות של "ידיעה" או "אמת").

במילים אחרות, האדם תחת השפעת החומרים עלול להישאר עם חוסר זיכרון מפורט, אך עם ביטחון במידת האמיתית של תובנה זו או אחרת. זה קורה כי זיכרון החוויה עשוי להיות מטושטש במידה רבה, שכן, עקב פעילות קידוד שונה מהרגיל באזור ההיפוקמפוס. למרות זאת,  התחושה כי התובנות חשובות או נכונות ביותר עשויה להישאר משמעותית, ויש בכך סיכון - אנשים עשויים להיות בטוחים מאוד באמונות שהם לא יכולים לזכור כראוי או להעריך באופן ביקורתי. אם נתמקד רגע במקרים הבעייתיים ביותר, חומרים פסיכדליים יכולים לעורר את היווצרותן של אמונות רוחניות שקריות, פסאודו-מדעיות, רעיונות גרנדיוזיים או פרנואידיים או תפיסות עצמיות לא-אדפטיביות ("אני האדם הנבחר", "כולם מזויפים" וכו'). חשוב לציין כי המחברים אינם טוענים שכל התובנות הפסיכדליות שגויות. אך הם מדגישים סוגיה שלא זוכה לשיח מהותי - אילו אמצעי הגנה יש לנו כדי להבטיח ששינויים באמונות יהיו תואמים את המציאות?

מה המנגנון לתולדה של תובנות חדשות (כוזבות או אמיתיות)

כפי שראינו, חומרים פסיכדלים מפחיתים את הנוקשות של אמונות קודמות (על ידי עירור אזורים הרגישים למערכת המוליך העצבי סרוטונין), ולכן חוויות חדשות באות לידי מודעות באמצעות שגיאות ניבוי מוגברות מקלט חושי ממשי (עיבוד חזותי או שמיעתי שונה), או פנימי (רעיונות/תמונות אשר עולים באופן ספונטני). חוויות חדשות אלה מרגישות משמעותיות באופן יוצא דופן (באמצעות שחרור מוגבר של המוליך העצבי דופמין כאשר מתגבשות תובנות או רעיונות חדשים בעלי משקל של חשיבות או מיוחדות), אשר משתלבות באופן עמוק במערכת האמונות של האדם.

מכיוון ש"תובנות" אלו מרגישות כה משמעותיות, הן משתלבות בתבנית המציאות הנתפסת. מדובר למעשה בעדכון אמונות, במהלכו המוח מעצב מחדש את תפיסת עולמו הפנימית כך שתכלול את התובנה. גם אם התובנה שגויה, המוח מתייחס אליה כאל בעלת תוקף רב, זאת בגלל ההצמדה לתחושת ביטחון רגשי גבוהה (התחושה הנואטית). הדבר יכול להסביר כיצד באים לידי ביטוי יתרונות טיפוליים מתמשכים (למשל, תובנה חדשה דוגמת "אני ראוי לאהבה"). אבל באותה הקלות כול להסביר אמונות שווא מתמשכות. לאור החשיבות של הפעילות הדופמינרגית, ייתכן ול- LSD נטייה יתרה לכך, זאת מכיוון שהוא גם מפעיל קולטני של מוליך עצבי זה.

הטיה במערך האמונות עלולה לגרום גם למתן תשומת לב ממשוכת וחשיבה נוספת עבור ביסוס ומציאת אישורים לתקפותה. יתכן בנוסף שתיווצר סוג של לולאת משוב שתפקידה להטמיע את אותה התובנה. מודבר למעשה במנגנון קוגניטיבי ידוע אותו חוקרי קוגניציה מכנים "הטיה לאישור אמונות".

הטיית אמונות בשלבי ההשפעה של החומרים הפסיכדליים

את המנגנונים השונים ניתן לחלק בהתאם לטווח האקוטי (שלב השפעת החומרים בפועל) לבין השלב שהפוסט-אקוטי (שלאחר השפעת החומרים):

1.     השלב האקוטי:

כאמור, חומרים פסיכדלים מפחיתים את ההשפעה של אמונות מסדר גבוה, למשל, לגבי העצמי, המציאות, נורמות חברתיות. אמנם זה יכול להוביל לריפוי או הגברת היצירתיות, אך זה יכול גם להחליש אמונות שימושיות בעלות ערך בפועל, ולאפשר לתובנות שגויות להשתלט על מערך תפיסת המציאות. כאשר אנו תחת תנאים שאינם אופטימליים, ולאור העבודה כי החומרים הפסיכדליים מעצימים משמעות באופן שאינו ספציפי לערך כזה או ערך, יש חשיבות גבוה לסביבה בה נלקח החומר.

זה המקום לציין כי לגורמים שאינם קשורים להשפעת החומרים עצמם יש השפעה חזקה על סוג האמונות ועל האופן שבו הן משתנות, ולא רק על החומר הפסיכדלי עצמו. למשל, כאשר כתות או קבוצות פוליטיות בעלות אג'נדה משתמשות בחומרים פסיכדליים ככלי לעיצוב תפיסת עולם בעלת מטען שלילי, אמונות התוצא הפוטנציאליות עשויות להיות מזיקות או פוגעניות.

בנוסף, גם למאפייני אישיים תפקיד חשוב בעיצוב האמונות. למשל, שינויים באמונות מטאפיזיות אודות תפיסת המציאות מקיימות מתאמים עם מאפיינים דוגמת הגיל, סוג האישיות או הנטייה לסוגסטיביות (מידת ההשפעה הניתנת לגורמים חיצוניים בעיצוב תפיסת המציאות). כמו כן, לסביבה קלינית שאינה רגישה מספיק (למשל, סביבה המנוהלת על ידי מלווים שאינם מווסתים רגשית), פוטנציאל להשפעה שלילית על האמונות המתגבשות, אם בהגברת האמונה בחוסר היכולת לתת אמון בדמות המטפלת או בהגברת הסיכון הנתפס בשחרור מעצורים קוגניטיביים הנחוצים לחוויה פסיכדלית מיטבית. ניתן לחבר לכך גם את הסביבה בהקשר הרחב יותר, זה הפוליטי או החברתי.

חשוב לזכור ששינוי האמונות תחת פסיכדלים אינו מציע מתכון אחיד. אמונות חלשות (למשל, דעות פוליטיות קלות) נוטות יותר להשתנות. אמונות חזקות (למשל, עמדות מוסריות או אידיאולוגיות עמוקות) עשויות להתנגד לשינוי - או אפילו להתחזק אם ההקשר תומך בהן. הסביבה החברתית-התרבותית עשויה להטות מערכות קוגניטיביות לכיוון אמונה אחת, יהיה זה הליברליזם או השמרנות, מה שבטוח הוא שלסביבה יש חשיבות.

זה המקום להוסיף גם כי סל החוויות בשלב האקוטי מציב קשיים לתאוריית ה-REBUS. הקושי הראשון שניצב בפני התאוריה הוא שפעילות נוירופיזיולוגית אינטנסיבית שאינה שגרתית נמצאה במחקרים רבים גם באזורים שאינם "מסדר גבוה" (כלומר, באזורים שאינם אסוציאטיביים כמו למשל בקורטקס החישה). מכאן עולה האפשרות כי תאוריית ה-REBUS, לא יכולה להסביר את סך כל ההתרחשויות של שינוי האמונות.

בנוסף, מספר תאוריית נוירופיזיולוגיות מסבירות הזיות תפיסתיות כאמונות קודמות נוקשות במיוחד אשר כופות את עצמן על הסיטואציה. למשל, כאשר אדם המתמודד עם סכיזופרניה שומע קולות מוכרים או הוזה דמויות מעולמו הפרטי. במילים אחרות, כאשר אנשים הוזים באופן נוקשה הם מתעלמים ממה שהחושים שלהם אומרים להם. מודל ה-REBUS לעומת זאת דוגל בכך שככל שמינון הפסיכדליים עולה, כך מוחלש מערך האמונות הקודם. הדבר אינו מסתדר עם ממצאים המראים כי קיים קשר חיובי בין מינון לבין דיווח על חזיונות או מפגש עם "ישויות".

2.     השלב הפוסט אקוטי – לאחר שנגמר הטריפ

נשאלת השאלה, כיצד תובנות מהמצב הפסיכדלי עשויות להשתרש עמוק במערכת האמונות, לטוב ולרע? כאשר מישהו חווה רגע של "תובנה עמוקה" תחת השפעת החומרים, זה מלווה לעיתים קרובות בשחרור מוגבר של דופמין, מה שמגביר את המשקל הרגשי של התובנה ואת תחושת הוודאות או האמת, גם אם התוכן טריוויאלי או שגוי. לכן, תובנות שנאספות במהלך חוויות פסיכדליות עשויות לקבל משקל מוגבר בבחירת מודל התפיסתי החדש לגבי המציאות האישית או הכללית. המוח עשוי לשלב תובנות אלו במודל עולמו (מערכת אמונות הליבה), ללא קשר לאמיתותן או לתועלתן בפועל.

רבים למשל מכנים חוויות פסיכדליות משמעותיות "כמיסטיות" בטבען. בנוסף, נראה כי חוויות מסטיות אלו משמעות כגורמים מתווכים לרווחה נפשית משמעותית המגיעה לאחר החוויה הפסיכדלית. אנו מדברים למעשה על אותן חוויות עמוקות, לעתים קרובות לאלו הבלתי ניתנות לתיאור (למשל, אחדות, אהבה, פירוק אגו). אבל, כפי שכבר הסקנו במהלך המאמר, לא כל החוויות הללו מובילות לפריצות דרך של תובנה אמיתית, מועילה ושימושית.

ואכן, מחקרים תומכים בפער שבין תובנות מורגשות לתובנות אמיתיות. למשל, מחקרים מראים כי תחת השפעת החומרים הפסיכדליים, ככל שעולה הקישוריות הגלובלית בין אזורי מוח שונים, כך עולה הסבירות לירידה במדדי המקוריות של הרעיון אותו הביעו הנבדקים בעת החוויה. או במילים אחרות, הדמיית מוח מראה שבמהלך מצבים פסיכדליים, אנשים חשים תובנות רבות יותר, אך למעשה הם מייצרים תוכן פחות מקורי או יצירתי. משמעות הדבר היא שעומק סובייקטיבי אינו שווה לחידוש קוגניטיבי. תובנות אלו תחת המצב הפסיכדלי אולי מרגישות חזקות יותר, אך רבות מהן עשויות להיות שגויות או שטחיות.

לא רק זאת, ברגע שתובנה שמקורה בחוויה הפסיכדלית מקודדת בזיכרון, במיוחד זו בעלת תחושה נואטית חזקה, היא הופכת לדביקה רגשית ועמידה בפני סתירה או תיקון עתידיים. שלא כמו אמונות לוגיות, אמונות פסיכדליות לרוב מורגשות, לא מנומקות. אם הבסיס הוא רק התחושה, קשה להפריך או לבחון אותה מאוחר יותר. רבות הפעמים בהם שומעים ממתנסי הפסיכדליים משפטים כגון  "אני יודע שזה נכון כי הרגשתי את זה בנשמתי." זה ממחיש כיצד אמונות בעלות מבנה רוחני או תרבותי יכולות להשתרש - גם אם הן אינן מבוססות על מציאות או ראיות משותפות.

לסיכום

חושב לציין ולהדגיש שנית כי לאמונות אלו יכולות להיות תוצאות התנהגותיות מתמשכות (חיוביות ושליליות כאחד), למשל, הפחתת דיכאון או הפסקת התמכרות כזו או אחרת. אמונות הנוצרות במהלך החוויה הפסיכדלית יכולות להוביל לשינויים אמיתיים וחיוביים בחיים,  גם אם האמונה אינה נכונה לחלוטין (למשל, אמונה בסגנון של "נולדתי מחדש").

נחוץ בירור אודות הערך הפרגמטי של שינוי זה או אחר, ומקור הנביעה של הערך הפרגמטי ייתכן כי פחות רלוונטי, כל עוד הוא מוביל לפתרון מספק של סוגייה פסיכולוגית כזו או אחרת. כוחה הרגשי של התבונה החדשה שקול לסוג של חרב פיפיות, ולכן נשאלת בפני עתיד המטפלים הפסיכדליים העתידיים השאלה בדבר ההשלכה הפסיכולוגית (הקוגניטיבית, הרגשית והתנהגותית) של כל תובנה באופן פרטני.

אזהרה!

השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות.

המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי.

האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.

מקורות

McGovern, H. T., Grimmer, H. J., Doss, M. K., Hutchinson, B. T., Timmermann, C., Lyon, A., ... & Laukkonen, R. E. (2024). An Integrated theory of false insights and beliefs under psychedelics. Communications Psychology, 2(1), 69.‏