האם החומרים הפסיכדליים משקרים לנו? חלק א'

כיצד חומריים פסיכדליים יכולים להטעות אותנו בגדול

מאמר זה מעט שונה בנוף המחקר הפסיכדלי, שכן לצד ההתלהבות מאותם חומרים, מעטים מרחיבים על האפשרות שללא התערבות פסיכולוגית, ניתן לפספס בקלות את אחד מהפוטנציאלים הטיפוליים המרכזיים שבהתערבות הנתמכת באותם חומרים. פוטנציאל זה הוא האפשרות להגמיש דפוסי חשיבה נוקשים מידיי.

אחד ממנגנוני הפעולה של הטיפול הנתמך בחומרים הפסיכדליים הקלאסיים (LSD, DMT, פסילוסיבין ומסקלין) הוא בהגברת הקישוריות הגלובלית, כלומר, הגדלת יכולת העברת המסרים האלקטרוכימיים בין אזורי מוח שונים, אשר תחת מצב תודעתי יומיומי, ממעטים בתקשורת מסוג זה. רגע זה מהווה פוטנציאל לשינוי ארוך טווח, שכן, ברגע שמתרחשת תקשורת בין תאי מוח שונים, כך גדלה ההסתברות כי הם יתקשרו שוב בעתיד. בשפה הנוירופיזיולוגית קיים חוק לתופעה הזו. הוא נקרא "חוק הב", ומשמעותו  "תאי מוח שיורים יחד מחווטים יחד". שינויים בתשתית ובתפקוד של רשתות תאי מוח נקראת "גמישות מוחית" או "נוירופלסטיות".

המשמעות המעשית של אותה גמישות, כך לפי התאוריות המובילות כיום במחקר הפסיכדלי, היא ביכולת הטלת הספק באמונות אשר אינם משרתות את הפרט נאמנה (למשל, מחשבה טורדנית כפייתית, קיבעונות בדבר ערך עצמי נמוך אצל אלו המתמודדים עם דיכאון, וכו'). יחד עם זאת, גמישות מוחית אינה מבטיחה הטבה נפשית באופן אוטומטי, שכן, היכולת לצאת מסל מחשבות מסוג אחד עלול להוביל לכניסה לסל מחשבות מסוג אחר, לאו דווקא חיובי או אובייקטיבי יותר. דפוסי המחשבה אשר יתקבעו בסופו של תהליך ההתערבות עם חומרים פסיכדליים דבר תלוי במגוון גורמים אותם נסקור בכתבה זו.

הכתבה שלפניכם מבוססת על תובנות מהמאמר "תיאוריה משולבת של תובנות ואמונות כוזבות תחת פסיכדלים" אשר פורסם ב-NATURE, אחד מירחוני המדע החשובים בעולם. המאמר דן בשאלה כיצד חומרים פסיכדליים יכולים לפעמים להוביל להיווצרות של תובנות ואמונות כוזבות. הוא נשען על מספר תאוריות, מחקרים וניסויים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אותם בתקווה אצליח לפשט למענכם. אצרף כמובן קישורים למאמרים עצמם עבור אלו אשר מתעניינים בהמשך התעמקות. נתחיל מהבסיס:

תובנות המתגבשות לאחר החווה הפסיכדלית

ראשית נגדיר "תובנה" כהופעה פתאומית של מופע פתרון בעיה. מבחינה הישרדותית, מדובר בסוג מיוחד של תהליך פתרון בעיות שבו הפותר משיג ארגון מחדש, פתאומי ומלא של הבעיה, תופעה המלווה בתחושת סיפוק, הפתעה וביטחון. בהקשר לחוויה הפסיכדלית, אנו מדברים על תחושה של תובנה, בין אם היא מדויקת או בין אם לא. תחושה זו נמצאת במתאם לרווחה נפשית, ולכן נחשבת כאחד מהמפתחות של הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים (אנקדוטה קצרה, שם האתר בו אתם קוראים את כתבה זו נקרא על שם אותה תחושה של תובנה – התחושה "הנואטית").

כצפוי, ממצאים אלו זכו להתרגשות בתחום המחקר הפסיכדלי, שכן לרגעי "תובנה" יש ביסוס מחקרי נרחב, לפיו קיים סיכוי שמעל ל-50% שתובנה זו היא גם מדויקת ויעילה בהקשרי פתרון בעיות, בין אם במובן הצר (כלומר, פתרון אובייקטיבי ויעיל של בעיה ברורה ומוחשית) ובין אם מדובר בשדה הסובייקטיבי-אישי, העוסק בנקודות מבט חדשות או באמונות, שתהליך "האימות" שלהם נובע מתפיסה חיובית של עולם ערכיו של הפותר.

מחקרים עדכניים בפסיכולוגיה קוגניטיבית הראו שניתן להסביר את הקשר הזה כתהליך מטה-קוגניטיבי (תהליך של "חשיבה על חשיבה"), התלוי מאוד במערך האמונות או התובנות הקודמות של בעל התובנה החדשה. כלומר, התחושות החיוביות המתלוות לתחושת "הישג התובנה" ממלאות תפקיד חשוב בתהליך קבלת ההחלטות, שכן, הן עוזרות לנו לבחור במהירות וביעילות באיזה רעיון לבחור מתוך מבחר רחב של רעיונות אפשריים. בשפה המדעית, אנו קוראים לתהליך זה "היוריסטיקה", כללי אצבע או "קיצורי דרך" לפתרון בעיות הנשענות על מידע קודם ומטרתם לגבש תחושת וודאות כאשר אין ברשותנו את מכלול המידע.

אותן היורסטיקות משרתות נאמנה בדרך כלל את המציאות, שכן הן מבוססות לעתים קרובות על נורמות סטטיסטיות. עם זאת, אותה היוריסטיקה של "גיבוש התובנה" במהלך החוויה הפסיכדלית יכולה להיכשל בתנאים שמפרים את הנורמות הסטטיסטיות הללו.

תובנות שווא ואשליות מטה-קוגניטיביות

ואכן, למרות שלעתים קרובות אותן היוריסטיקות מתבררות כנכונות, לא תמיד זה כך. ניסויים מהמחקר הקוגניטיבי מראים כיצד אפשר לתמרן או להנדס טעות היוריסטית. ממקבץ ניסויים זה נראה כי בין השאר, המצב הרגשי  או אמינות המידע הקודם אליו נחשף האדם יכולים להכשיל את מידת הדיוק של התובנה החדשה. לכן, שימוש ברגשות או מידע קודם כסוג של מדריך עלול לגרום לגילויים חדשים בעלי קשר רופף למציאות. הדבר נכון גם בנוגע לזיכרונות. למשל, חשיפה חוזרת לגירויים מסוג ספציפי יכולים לייצר תחושה של היכרות מוקדמת עם מידע חדש אשר רק דומה להם.

בספרות הפסיכדלית, התופעה שבה האדם המתנסה בחומרים פסיכדליים מרגיש כי "הבין משהו עמוק" באופן "מוחשי, מהותי וברור" מכונה "תודעה נואטית". היא גם הסיבה שרבים מהמתנסים בחומרים אלו מכנים את החוויה הפסיכדלית "כיותר אמיתית מאמיתית", זאת בניגוד למשל לתחושת החלום, עבורה איננו מייחסים משקל אמת רב. האיכות הנואטית של רכישת הידע במסגרת החוויה הפסיכדלית נתפסת לעיתים "כבלתי אמצעית", בעלת מסגרת רוחנית או דתית, העטופה לעיתים רבות בממד של "קדושה" או "יראת כבוד".

ככל שגבר העיסוק המחקרי בפוטנציאל הטיפולי הטמון בחומרים הפסיכדליים, גבר הצורך לעגן את המנגנונים מאחורי תופעת "רכישת התובנה" בפרדיגמה חישובית המכונה "הסקה אקטיבית" או "קידוד מנבא", המעניקות לנו מידע יקר ערך אודות מנגנון הקשרים שבין "תחושת התבונה" להיווצרותן של אמונות עליהן ישענו המטופלים בהמשך הדרך. נזכיר כי מטרת הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים היא להעניק לאדם גמישות מחשבתית אובייקטיבית יותר, בעזרתה יוכל להטיל ספק במערכי אמונות המובילות לסבל ואתגרים רבים. לכן, התגבשותה של מערכת אמונות אשר רק מרגישה "אמיתית" לאחר החוויה הפסיכדלית יכולה להוות מכשול בהמשך הדרך.

הסקה פעילה: הבנה חישובית של הנוירולוגיה של תובנות, רעיונות ואמונות

כיום, יותר ויותר חוקרי מוח מגדירים את פעילותו "כמכונת הסקה" (inference machine) המנסה להפיק מתוך מגוון רחב של גירויים חושיים את ההסבר ההגיוני ביותר לתופעה מסוימת, זאת על מנת לצמצם כמה שניתן את מידת חוסר הוודאות הנתפסת על ידו כסכנה הישרדותית. המוח האנושי מייצר  באופן רציף "מודל" של הסביבה, אותו הוא מעדכן בהתאם לטעויות חיזוי. במילים אחרות, המוח מנבא מה הוא מצפה לראות, לשמוע או להרגיש, ומשווה זאת למידע חושי המתקבל מהסביבה.

לדוגמה: דמיינו שאתם הולכים במזג אוויר ערפילי ורואים צורה מטושטשת. המוח שלכם חוזה שמדובר בחתול על סמך חוויות העבר. אם הצורה זזה בצורה תואמת לחתול, האמונה שלכם מאושרת והמודל מקבל תיקוף נוסף. אם הדמות זזה פתאום באופן בלתי צפוי (למשל, כמו שקית ניילון ברוח), המוח יעדכן את מודל האמונה ויסיק שלא מדובר בחתול. דוגמה נוספת, דמיינו שמישהו זורק אליכם כדור, המוח יחזה תחילה מסלול ספציפי. אם התחזית שגויה במקצת, המוח יעצב במקביל את מנח היד באופן המתאים. המוח שלכם למעשה מזיז את גופכם באופן פעיל כדי להפחית את מידת אי הוודאות.

על מנת לפשט את העניין, ניתן להבין את התהליך ההסקה האקטיבית לפי שלושה שלבים:

1. המוח מבצע תחזיות לגבי נתונים שמקורם בסביבה.

2. המוח מעדכן אמונות כאשר יש אי התאמה (שגיאת חיזוי) או מחפש מידע נוסף אשר יאשש את הערכה הראשונה

3. המוח מנחה לבצע פעולות שמטרתן הפחתת אי הוודאות ובכך מגשר בין תפיסת המציאות שבפנים לזו שבסביבה החיצונית.

כך למעשה מייצר ומעדכן המוח את מערך האמונות שלנו, אשר בנוי משכבות. אמונות "מסדר נמוך" (לדוגמה, האם הפרי שאני מחזיק ביד הוא עגבנייה או תפוז) עוסקות במידע חושי-סנסורי, בעוד אמונות "מסדר גבוה" עוסקות בתהליכי חשיבה מורכבים הכוללים למשל הבנת מושגים (סימבולים) או קבלת החלטות מעבר לתפיסה חושית פשוטה (לדוגמה, תפיסת ערך עצמי, ערכים או נורמות תרבותיות).

הדבר המעניין הוא שהיררכיה זו מתכתבת עם הארכיטקטורה של מבנה המוח, עם שכבותיו השונות ודינמיקת פעולתו. למה הכוונה?  באזורי קליפת המוח הגבוהים יותר מבחינה היררכית מקודדים מושגים מורכבים, אבסטרקטים, בעלי מידת הפשטה גבוהה אשר מצריכים זמן עיבוד רב. לעומת זאת, באזורים תחושתיים ברמה הנמוכה (למשל, קליפת המוח הראייתית) מקודדים בדרך כלל מידע קונקרטי ספציפי הדורש זמני עיבוד קצרים יותר.

תהליך החיזוי או הניבוי נע במורד ההיררכיה, מקליפת המוח ברמה הגבוהה יותר (למשל, אזורים אסוציאטיביים כמו קליפת המוח הקדמית) לקליפת המוח ברמה הנמוכה יותר. תהליך זה נובע מהצורך לחסוך במשאבים מנטליים על ידי צמצום טווח ההסברים לקלט החושי. לעומת זאת, תהליך תפיסת השגיאות בניבוי או בחיזוי מתפשט במעלה ההיררכיה כך שאם טעות ניבוי לא ניתנת להסבר על ידי הרמה הנוכחית, היא תנועה אל עבר הרמה הבאה. תהליך זה חוזר על עצמו עד ששגיאת הניבוי מגיעה לרמה שבה ניתן להסביר אותה במידה מספקת, והמוח מעדכן את התחזיות שלו כדי לשמור על מודל מדויק של הסביבה החיצונית והפנימית. מדובר למעשה בשכלול ללא הרף של מודל תפיסת העצמי והעולם, אשר למידת דיוק גובהה ערך הישרדותי. זו גם הסיבה שחוקרי מוח רבים מדגישים כי המוח פועל "כפילטר של אמונות", המסנן החוצה תפיסות ואמונות שאינן תורמות למאמצי ההישרדות של בעל המוח.

אשליות אופטיות - אחת ההוכחות שלפעמים אנחנו הולכים שולל אחר תבניות שהמוח ייצר עבורינו

תובנות, אמונות והסקת מסקנות אקטיביות

לפעמים המוח שלנו יכול לעדכן מודלים של אמונות גם בלי להסתמך על מידע חדש שמגיע מבחוץ. קרל פריסטון, חוקר המוח הבריטי  המצוטט ביותר בכל הזמנים, מכנה יכולת זו "למידה ללא עובדות". יכולת זו באה לידי ביטוי בכך שהמוח שלנו יכול לקצץ או לפשט את המודלים הפנימיים על ידי הסרת הנחות או מורכבויות מיותרות. מטאפורה טובה לכך היא הפסל העומד מול גוש שיש. הוא לא צריך להוסיף אלמנטים מבחוץ על מנת ליצור פסל, הוא חושף את הפסל על ידי הורדה והשמטה של חתיכות שיש אשר אינן רלוונטיות. נקודת המפתח היא שבאמצעות הפחתת מורכבות המודל, אין צורך בדגימה חושית נוספת לצורך חידוד ועדכון האמונות.

הרחבה בדבר האופן בו המוח שלנו גוזר תובנות לוקחת בחשבון את הסובייקטיביות שלנו, או ליתר דיוק, את החוויה הרגשית המתלווה לרגע "ההארה". רגעי התגלית מלווים במנעד רגשי חיובי הכולל תחושת ביטחון, הפתעה וסיפוק. כאשר אנו מרגישים שפתאום גילינו משהו חשוב, אנחנו יכולים לחסוך במשאבים מנטליים, שכן, היא מחליפה את הצורך לבחון ולנתח את סך המידע בצורה אנליטית, הגוזלים מאיתנו זמן ואנרגיה. את מה שחסכנו אנחנו יכולים להשקיע עכשיו במטרות אחרות החשובות להישרדותנו. כך למעשה המוח שלנו משתמש בתגובה הרגשית כקיצור דרך החוסך במשאבים (או בשפה המדעית יותר, היוריסטיקה).

השגת בהירות אינה הדבר היחיד שאנו מרוויחים מרגעי השגת התובנה. רגע זה מושך את תשומת ליבנו, מעלה את הביטחון העצמי שלנו ומניע אותנו לפעולה. אי שם בעולמו של האדם הקדמון, אשר היה עולם בלתי צפוי, אין זמן לשבת ולחשוב בצורה אנליטית כאשר הסביבה החיצונית מאיימת תדיר. יש לפעול מהר על סמך תחושות בטן, הנסמכות על הסקת תובנות מהירות. אלו בעלי יכולת זו הגדילו את סיכוייהם לשרוד, להעמיד צאצאים, ולהעביר את המטען הגנטי הלאה. הלאה אלינו. 

אבל בעולם שאינו מושלם, וכפי שציינו בתחילת הכתבה, קיים סיכון בבחירת המסלול המהיר. לפעמים קורה שאנו רק חושבים שהשגנו הבנה עמוקה כלשהי, כאשר למעשה מדובר רק בקשר אקראי או שקרי. אמנם תחושת התובנה קיימת, אבל התוכן עשוי להיות פגום. בנוסף, לאור התווית הרגשית של רגע התובנה, קשה לנו לשנותה או לעצבה מחדש. ברגע שאנו מרגישים שיש לנו תובנה משמעותית, קשה לנו לשנות את דעתנו מאוחר יותר, גם אם מוצגות לנו ראיות נגדיות. כדי להבין מגבלה זו בצורה עמוקה, עלינו לבקר מעט במחוזות חקר המוח.

כדי שעובדות וידע יהפכו לחלק מהזיכרון לטווח ארוך שלנו (הנקרא זיכרון סמנטי), הם עוברים תהליך גיבוש איטי בין אזור במוח הנקרא "היפוקמפוס" (האחראי לעיבוד הזיכרון לטווח קצר ) לבין קליפת המוח ("הקורטקס", המעבד ידע מורכב לטווח ארוך). אבל תובנות - במיוחד אלו הטעונות רגשית, עשויות לעקוף את המסלול האיטי הזה ולהיכנס היישר לזיכרון לטווח ארוך. ההנחה היא שתובנה מסוג זה פועלת בדרך הנתיב המהיר להיווצרות תפיסות ואמונות: המוח מתייג אותן במהירות כתוכן אמיתי וחשוב מבחינה הישרדותית.

עקיפת המסלול המהיר, למרות שמתרחש באופן לא מודע, יוצרת חוסר התאמה או שגיאת חיזוי ברמת עיבוד גבוהה הכוללת את האמונות המופשטות או הסימבוליות שלנו. ההשערה היא כי כאשר אמונות מדויקות (כלומר, אמונות המוחזקות בוודאות גבוהה) מאותגרות על ידי דגם חדש, אנחנו שמים לב לכך ברמה המודעת. מכיוון שרעיונות רבים יכולים להופיע בתודעה בכל רגע נתון, לא לכולן תהיה אותה מידת משמעות. לכן, רעיונות בעלי ביטחון גבוה נוטים יותר להילקח ברצינות, להשתלב במערכת האמונות שלנו ולהשפיע על האופן שבו אנו מבינים את העולם.

בנוסף, בדיוק כפי שאנו מעריכים את מידת הביטחון בפעולות לפני שנוקטים בהן (תהליך המתווך על ידי דופמין), אנו מעריכים גם את מידת הביטחון במחשבות או רעיונות לפני שאנו מאמצים אותם. המוח שלנו מעריך הן את המידע עצמו והן עד כמה הוא חשוב – אשר גם תהליך זה קשור לפעילות המוליך העצבי דופמין.

איך זה בא לידי ביטוי? "תובנת פתע" אשר התקבלה ללא עיסוק באיסוף מידע או עובדות חדשות (זוכרים את המטאפורה של הפסל שיש?) "מתנגשת" עם מערך האמונות הקיים. בשפה המחקרית אירוע זה נקרא "שגיאת חיזוי". כעת, המוח צריך לייצר השוואה בין איכות וחשיבות האמונות הישנות לבין איכות וחשיבות התובנה החדשה. מידת האיכות והחשיבות אינן "אובייקטיבית" אלא היא סוג של משקל סובייקטיבי הניתן לכל אחת מהן. במילים אחרות, עד כמה המוח בטוח בדיוק ובחשיבות של האמונות הישנות למול הדיוק והחשיבות של התובנה החדשה.

כאשר אנו לפתע מבינים משהו חדש ("תופעת פתע"), המוח שלנו מגיב ל"שגיאת חיזוי" ברמה גבוהה. שגיאות חיזוי עם ראיות חזקות (כלומר, "מדויקות") נוטות יותר להיחרט על פני אמונות ישנות. כך פועל עדכון האמונות, ככל שהראיות משכנעות יותר (כלומר, מפתיעות ומרגשות יותר), כך הן בעלות השפעה רבה יותר על המודל החדש.

מבחינה נוירופיזיולוגית, ככל שעוצמת המסר בין תאי המוח עוצמתית יותר (מסר מעכב או מסר מעורר כאחד), כך המוח יעניק לאותה התרחשות חשיבות רבה יותר. כאן משחק הדופמין תפקיד חשוב, האחראי בין השאר על תהליכי למידה, הערכה עד כמה גירוי מסוים בולט בהשוואה לאחרים ועד כמה וודאות יש בו. כאשר רמות הדופמין עולות, כך גוברת עצימות התקשורת בין תאי המוח הרלוונטים. עצימות זו מתורגמת לאחר מכן לעוצמת האמונה או התובנה החדשה. בטח שמעתם שהדופמין משחק תפקיד חשוב בתחושת ההנאה או המוטיבציה, אך כאן אנו לומדים שהוא גם משפיע על מידת החשיבות שאנו נותנים למידע חדש או אימוץ אמונות חדשות.

חוויות מעוררות תובנה (כמו תרופות פסיכדליות) הן תוצאה של שגיאות חיזוי ברמה גבוהה - אי התאמה גדולה בין מה שציפיתם למה שאתם חווים כעת כאמיתי. ככל שהשגיאה תהיה מדויקת ומשכנעת יותר, כך היא יכולה לעצב מחדש את האמונות שלך. השפעה זו מווסתת על ידי רווח סינפטי, שלעתים קרובות מווסת על ידי דופמין - מה שגורם לאותות מסוימים להרגיש אמיתיים יותר, חשובים יותר ובעלי תובנות יותר.

עד כאן החלק הראשון של הכתבה. בחלק הבא נבין כיצד המוח תחת חומרים פסיכדליים מעניק תחושת ידיעה עמוקה, כיצד זה קשור לפעילות הדופמין, וכיצד על עולם הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים לצמצם את הסיכון שאותם חומרים לא יוליכו אותנו שולל אל עבר עתיד רווי בכאב נפשי.

אזהרה!

השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות.

המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי.

האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.

מקורות

McGovern, H. T., Grimmer, H. J., Doss, M. K., Hutchinson, B. T., Timmermann, C., Lyon, A., ... & Laukkonen, R. E. (2024). An Integrated theory of false insights and beliefs under psychedelics. Communications Psychology, 2(1), 69.‏